ביקורת: ג'ק וג'יל

אדם סנדלר בתפקיד ג'יל לא נראה כמו אישה. הוא נראה כמו אדם סנדלר עם פאה. מה אל פצ'ינו עושה שם, זה כבר סיפור אחר

הכרטיס שלי היה לשורה 7 כסא 6. התיישבתי שם, ואז הגיעו שלוש בנות וטענו שאני בכסא שלהן. ‏טענתי שאני נמצא במקומי הטבעי וההיסטורי, והצבעתי על המספר שעל מסעד הכסא. 6. הם ‏אמרו לא – זה 9. מתברר שמזוית הראיה של מי שיושב בכסא, המספר הפוך. אני יודע שזו לא ‏אנקדוטה מי יודע מה, אני מספר את זה רק משום שזה היה הדבר הכי מצחיק שקרה במשך ‏השעתיים שביליתי בקולנוע.‏

‏"ג'ק וג'יל" הוא קומדיה של אדם סנדלר, וברוב המקרים המשפט הזה הוא המקום שבו ביקורת על ‏הסרט יכולה להתחיל ולהסתיים. יש אנשים שנהנים מקומדיות של אדם סנדלר, יש כאלה שחושבים ‏שפלוצים זה לא כזה מצחיק, ושום ביקורת לא תעביר אף אחד מקבוצה אחת לשניה. אבל אפילו אם ‏אתם שייכים לקבוצה הראשונה, אתם צריכים לדעת ש"ג'ק וג'יל" הוא הסרט שבו סנדלר הפסיק ‏להתאמץ. קשה להאמין שהסרט הזה נולד בתור רעיון מבריק במח של תסריטאי כלשהו: סביר ‏יותר שסנדלר היה מחוייב חוזית לנפק עוד סרט השנה, וכבר סגרו משהו עם אל פצ'ינו וחברת ‏ספנות כלשהי נתנה ערימה מרשימה של מיליונים בשביל פרודוקט פלייסמנט לספינת הנופש ‏הענקית שלה. אבל עלילה אין. אז מה נעשה? נלך על הטריק הכי ישן בספר: אדם סנדלר יתחפש ‏לאישה. כזה עוד לא עשו.‏

אדם סנדלר מגלם בסרט את ג'ק, איש משפחה משעמם, וגם את אחותו התאומה המעצבנת ‏והטיפשה ג'יל, שמגיעה להתארח אצל המשפחה ומסרבת לעזוב. ג'יל שייכת לסוג הדמויות ‏השנואות עלי ביותר: הדביל המושלם שהורס את חיי הגיבור, ושאנחנו בכל זאת אמורים לאהוב כי ‏הוא כזה אנושי, או משהו. בפעם הקודמת שבה נתקלתי באחד כזה – זאק גאליפיאנקיס ב"הנגאובר 2" – יצאתי עם טוויצ'ים בגבה, ורידים בולטים ‏במצח ותכניות מפורטות איך לחסל את גאליפיאנקיס ב-15 דרכים שונות. לא במקרה הזה: ג'יל לא גרמה לי לדחפים רצחניים. לא שנאתי אותה, אבל זה רק משום שלא ‏האמנתי לרגע שהיא באמת קיימת. (אגב, אם אתם רוצים גירסה מוצלחת הרבה יותר של אותו סיפור, לכו ל"אחינו האידיוט"). ג'יל לא נראית כמו אישה אמיתית, או לצורך העניין, כמו ‏אישה בכלל: היא נראית כמו אדם סנדלר, עם שמלה ופאה. הוא מדבר בקול גבוה בחצי אוקטבה ‏מהקול הרגיל שלו. אני עושה חיקויים טובים יותר של אישה כשדורכים לי על הרגל. הסרט יודע ‏היטב שהתחפושת של ג'יל לא אמינה בגרוש, ומנסה להפוך את זה לבדיחה: באחת הסצינות ‏מישהו מציץ מתחת לשמלה שלה כדי לוודא מה ‏באמת יש לה שם למטה. ברצינות? זאת הבדיחה ‏שלכם – שגבר שמחופש לאישה נראה כמו גבר? זאת ‏לא בדיחה, זאת פאשלה של מחלקת איפור.‏

הבדיחות הן הסנדלריות הרגילות – כלומר, פלוצים. המסר הוא הסנדלרי הרגיל – כלומר, משפחה ‏קודמת לכל. הדבר היחיד שבאמת יוצא דופן בסרט הוא התפקיד המוזר מאוד של אל פצ'ינו. ‏סלבריטאים מופיעים בקומדיות בתפקיד עצמם לא מהיום. זאת דרך טובה ליהנות קצת, להראות ‏שהם אנושיים, ולצחוק קצת על התדמית הציבורית של עצמם. ג'וני דפ, למשל, מופיע גם הוא ‏בסרט למשך דקה וחצי בערך, וזה סבבה. המוזר הוא שהתפקיד של אל פצ'ינו ב"ג'ק וג'יל" הוא לא ‏הופעת אורח, אלא אחד התפקידים העיקריים בסרט. הוא מוזכר בסצינה הראשונה ומופיע בסצינה ‏האחרונה, וברבות מאלו שבאמצע. לאורך כל זה פצ'ינו הוא היחיד בסרט שבאמת השקיע בו ‏משהו: בניגוד מוחלט לשני השחקנים הראשיים האחרים, אדם סנדלר ואדם סנדלר, הוא בא לעבוד, ‏ולוקח את העבודה שלו ברצינות. מוזר לראות את זה: נראה כאילו הצניחו שחקן אופי לתוך הצגת ‏חנוכה בגן ילדים. זה בו זמנית הדבר הכי טוב בסרט, והדבר השני הכי מביך שפצ'ינו עשה אי ‏פעם ("88 דקות" היה הרבה יותר גרוע).‏

‏"ג'ק וג'יל" הושמץ באופן כל כך קיצוני, שכשהגעתי לסרט ציפיתי לאסון. האסון הזה לא קרה. לא, ‏זה לא סרט טוב. נדמה לי שאפילו מעריצים מושבעים של סנדלר יודו שזה לא אחד הסרטים ‏החזקים שלו, ובמשך דקות ארוכות הקהל באולם שבו נכחתי – לא מבקרים גבהי מצח, אלא אנשים ‏שידעו בדיוק לאיזה סרט הם מגיעים – ישב דומם במידה מביכה. אבל זו לא קטסטרופה מזעזעת, ‏ולא מבשר את קץ התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה. סתם קומדיה לא מצחיקה, שאף אחד לא ‏השקיע בה מאמץ. לעזאזל איתך, סנדלר, אתה לא יכול אפילו להיות גרוע כמו שצריך?‏


(פורסם במקור ב-NRG, בגירסה שאינה כוללת את המילה "עוצמתי", וטוב שכך)

(בינתיים, בפייסבוק: הקולנוע בראי האדם סנדלר).