פסטיבל ירושלים: דיווח ראשון

ביקורות קצרצרות על חמישה מסרטי הפסטיבל שראינו עד כה.

פסטיבל ירושלים יצא לדרך, וכתבי האתר ממשיכים להתהלך בירושלים (טוב, במושבה הגרמנית) בין סרט לסרט. חלק מהם יזכו לביקורות ארוכות, חלק לא, אבל בין כה וכה החלטנו לכתוב על חלק מהמבחר שראינו ואהבנו/לא אהבנו.

עוד יבוא היום

ל"עוד יבוא היום" יש שתי תמונות ברשת. האחת פה למעלה, שגורמת לך לחשוב שהסרט הוא על מטאדור שחור מבולבל והשנייה, שמראה זוג אנשים עומדים מעל משהו מוזר ונראים חמודים ולא מבהירה כלום פרט לזה שיש אנשים שחורים חמודים בסרט. הנה מה שאין בתמונות האלה: אנה קנדריק (או בכלליות דמויות מה-FBI, שתופסות חצי מהסרט), את מסכת האימונים המפרכת שמעבירה הדמות הראשית את שלושת המאמינים שלו שכוללת לגעגע כמו ברווז (שדרכו האל דיבר אליו. לרוב  השטן דיבר אליו דרך הברווז, אבל בפעם ההיא זה היה דווקא האל), את הסוסה שלו (שיכולה בכוחות המחשבה שלה לחולל ניסים), או את הצופר שיכול לזמן את הדינוזאורים שמחביאה הבולשת האמריקאית (כך על פי הדמויות הראשיות).

מה שאני אומר זה ש"עוד יבוא היום" הוא סרט מוזר, וזה לא שאין לו קהל (למרות שבינינו – אין לו), אבל אם לא הייתי מבין שהסרט הוא של כריס מוריס ("ארבעה אריות") ומכריח את עצמי לבוא, גם אני הייתי מפספס אותו. וכך הייתי מפספס סאטירה חדה, נשכנית, לא מוותרת, שבניגוד לכל מיני סאטירות בתקופה האחרונה שמקפידות לאיזה גוון פוליטלי קורקט שקצת מסרס את הגיבור הראשי ומציג את הדילמות שלו בצורה שטחית, כאן הסרט לא מפחד ללכלך את הידיים בבוץ וברפש, ויוצא נשכר מכך. זה סרט מצחיק נורא, מטורף ומקורקע בו זמנית, ומזעזע, כאשר אתה מבין שהסרט מתיימר לטעון שמה שקורה בסרט הוא לא רחוק מהמציאות. כמו כן, יש בו את ג'ים גאפיגן אז פלוס עשר נקודות על זה, אני מניח. (יהונתן)

הקרנות נוספות: חמישי 01.08, 14:30, תאטרון ירושלים; חמישי 01.08, 20:30, JFF און דה גו גוננים/תלפיות.

דיוקן של נערה עולה באש

מריאן, ציירת צעירה, נשכרת כדי לצייר את דיוקנה של אלואיז, בת אצולה צעירה ומרדנית. הדיוקן צפוי להישלח לחתן אפשרי עבור הגברת, עליו היא עצמה איננה יודעת דבר מלבד עיר מגוריו. הקשר בין השתיים מתחיל על רגל שמאל, אבל המשיכה ביניהן הולכת ומתעצמת מרגע שהן נשארות לבדן בטירה יחד עם המשרתת החמודה סופי. זאת מעין אגדה רומנטית, שמתחילה כמו "היפה והחיה", ממשיכה ל"אילוף הסוררת" והופך למין "קרא לי בשמך" צרפתי מאוד, שכל שוט בה יפה כמו ציור מהתקופה הרומנטית.

משמח במיוחד שבסרט יש לא רק כאב וטרגדיה אלא גם הומור, רוח נעורים וקלילות בשפע. בשונה מהרבה סיפורים רומנטיים רבים אחרים – האוהבות מקבלות את הצ'אנס שלהן לראות זו את זו בהקשרים ומצבים שונים, וגם אנחנו לומדים להכיר כל דמות בשיא ובשפל, בשיא האושר וקצה הייאוש. אחד הסרטים המושלמים שראיתי השנה. (נעמה)

הקרנות נוספות:  שלישי, 30.07.2019, 16:00, לב סמדר; חמישי 01.08, 17:15, לב סמדר; שישי 02.08.2019, 19:00, סינמטק ירושלים.

קצפת ודובדבנים

האם ההסתייגות שלי מ"קצפת", שבהחלט יש לו מעלות, נובעת ממה שנראה בעיני כדחיפה ביקורתית מוגזמת שלו עד כה (ובמקרה הפוך, של קטילה ביקורתית, הייתי במקום של "כן, אבל") או האם ההסתייגות שלי מ"קצפת" נמצאת כי, טוב, יש בהחלט מה להסתייג מ"קצפת"?

יש בהחלט דברים לחיוב בסרט: דובר קוסאשווילי, במאי שהלך לאיבוד בעשור האחרון, מתוק להפליא בתפקיד משני ייחודי, והעלילה המרכזית של הסרט – ערב סהרורי של במאי ביום שסרטו יוצא לאקרנים ומנסה לקדם אותו, שופכת אור נחוץ על תעשיית הקולנוע, לכל אותם אנשים עם חלומות גדולים. הצילום והעיצוב של הלילה כמבוך בלתי נגמר גם הוא תורם לאיזה תחושה ספק מיסטית של הסרט, והכלי העלילתי של נסיעת המונית מציב משהו ספק קפקאי ספק סיזיפי שכיף לצפות בו ולנחש כיצד יסתיים.

מפה, לעומת זאת, יש כמה וכמה בעיות, והן לא קטנות בכלל: בין אם אלה הסצנות על המטוס שהסרט מרבה לחתוך אליהן, וככל שהסרט ממשיך כך הן נהיות פחות ופחות נחוצות ופחות ופחות חינניות, בין אם זאת הדמות של הדס בן ארויה שהיא פגומה מיסודה וההתרחשויות שקורות מולה הן במקרה הטוב לא אמינות והזויות ובמקרה הרע זלזול מודע ומופגן בהטרדות מיניות בעולם הקולנוע, בין אם זאת התחושה שהסרט הוא מעין בדיחה פנימית אחת גדולה שמושכת אותך כי אתה קולט את הבדיחות והמחוות, אז אתה חלק מהבראנז'ה בוא שב תתרווח קלטת מה עשיתי פה  – אבל בעלת משמעות מעטה לצופה טרי, ובעיקר נראית טיפה יותר מדי מרוצה מעצמה (אפילו אם מלאת אהבת לתעשיית הקולנוע בארץ), וכמובן – הבעיה הגדולה של כל יוצר שמכניס את עצמו לסרט: התחושה של "אם אני אגיד שאני לוזר מספיק פעמים, האם זה יבטל את כך שאני בבירור מאוד תופס מהדמות שלי כגאון?", דבר שכמעט תמיד משאיר טעם לוואי לא נעים בפה.

לכן, הגישה שלי ל"קצפת" היא שיש שם כמה דברים נחמדים מאוד, וכמה דברים לא נחמדים בכלל ואף צורמים. אני חושב שהרבה מהקוראים באתר יתחברו לסרט, לכן לכאורה כדאי שאמליץ עליו, אבל מצד שני יש שם כמה דברים שמונעים ממני לתת המלצה שכזאת בלב שלם, כי אני חושב שיותר אנשים צריכים להרים גבה לגבי הדברים שהולכים פה. רק בגלל שסרט הוא מכתב אהבה לקולנוע, לא אומר שצריך לסלוח לו על כל הפגמים שלו. (יהונתן)

הקרנות נוספות: אין בפסטיבל, אבל בטח בחודשים הקרובים ייצא לקולנוע, או לכל הפחות במהלך יום הקולנוע הישראלי.

אגם האווזים הפראי

שתי כנופיות פושעים מיישבות סכסוך אלים בתחרות גניבת אופנועים. במהלך התחרות אחד הפושעים רוצח בטעות שני שוטרים ומרים את כל משטרת סין על הרגליים בחיפוש אחריו, כאילו מדובר בפבלו אסקובר. הפושע הנמלט משתף פעולה עם אישה צעירה כדי שהפרס הגדול שתקבל על הסגרתו יגיע אל אשתו ובנו.

הצילום מהמם, יש כמה קטעי אקשן מגניבים, אבל עלילתית – לא תקבלו הרבה יותר עומק משלושת המשפטים האלה. האקשן הסיני הזה מבוסס על סיפור ריק, בסיסי ותלוש כל כך שהצפייה בו נעשית יותר ויותר מתסכלת מרגע לרגע, והוא מרגיש ארוך בהרבה ממה שהוא באמת. האווירה הנוארית עם אורות הניאון והטיפוסים המשונים מפסיקה לעניין בשלב מסוים, ואנחנו נשארים עם שתי דמויות שטוחות ולא מעניינות שעושות דברים מכוח האינרציה. אפשר להעריך את הניסיון ליצור סרט אקשן-מתח-פשע נטול יומרות שכולו פעולות ושוטים מגניבים, אבל במבחן התוצאה זה לא עובד טוב מספיק, והכיף מפסיק בערך ארבעים דקות פנימה. (נעמה)

הקרנות נוספות: שלישי, 30.07.2019, 11:30, סינמטק ירושלים.

ווקס לוקס

"ווקס לוקס" הוא מהסרטים האלה שמעלים שאלות מעניינות אבל לא עונים עליהן בדרכים מעניינות. החלק הראשון שלו נפתח באופן מאוד חזק עם טרגדיה אחת – פיגוע ירי בבית-ספר שמהדהד את קולומביין – ומסתיים באחרת, ה-11 בספטמבר. בין האירועים אנחנו עוקבים אחר סלסט הצעירה (רייפי קסידי), שורדת של אותו ירי, שמבצעת שיר לזכר התלמידים שנהרגו. היא נלקחת תחת כנפו של אמרגן (ג'וד לאו) ומתחילה את דרכה בתור כוכבת פופ. אולי יש פה איזו אמירה של הבמאי/תסריטאי בריידי קורבט על הציניות של התעשייה והניצול של טרגדיות למטרות רווח, אבל הבעיה היא שלא ברור ממש מה היא מעבר ל"זה לא מאוד נחמד". כאילו, כן.

בחצי השני, הסרט קופץ קדימה ואנחנו עכשיו עם סלסט מבוגרת יותר (נטלי פורטמן), שהפכה לאלכוהוליסטית מרירה עם בת שהיא הזניחה (שוב קסידי, בליהוק די מסיח דעת) ומבטא ניו-יורקי על גבול הפארודי. גם החלק הזה בחייה מתחיל בטרגדיה שאליה היא נקשרת בעל כורחה, רגע לפני שהיא מתחילה בסיבוב הופעות של אלבומה החדש. לנטלי פורטמן לא חסרות הופעות טובות בפילמוגרפיה, אבל האחת הזאת לא תצטרף אליהן. אולי זה פשוט מקרה של ליהוק שגוי, אבל משהו בפורטמן מרגיש מוקצן, כאילו היא מחקה מישהי במקום לגלם אותה. קסידי מוצלחת והפסקול של סקוט ווקר תורם ליצירת אווירה מעיקה, אבל הסרט לא מצליח לשמור על המומנטום של הפתיחה שלו ולבסוף מרגיש כמו פספוס. אה, ואני שמח בשביל ווילם דפו שיש לו זמן להיות קריין בין פרוייקטים, אבל לא הבנתי למה הוא פה: הוא רק מתאר באופן טרחני קטעים שהייתי מעדיף בהרבה שהסרט יראה לי. (מתן)

הקרנות נוספות: חמישי 01.08, 22:15, לב סמדר; שבת 03.08, 16:00, סינמטק ירושלים.