דיווחים מפסטיבל ירושלים, חלק ראשון

כותבי עין הדג חרשו את הפסטיבל לאורכו ורוחבו וחזרו עם המלצות, אזהרות ושאר ירקות

בל

טוב, אשמתי. כמה וכמה פעמים אמרתי לכם שאם יש סרט אחד שאני מצפה לו השנה, זה "בל". לא רק כי אני אוהב את מאמורו הוסודה, אלא גם בגלל שיתוף הפעולה יוצא הדופן עם Cartoon Saloon ועם מעצב הדמויות ג'ין קים ("לשבור את הקרח"). להגנתי ייאמר ש-14 הדקות של מחיאות הכפיים בפסטיבל קאן שפכו שמן למדורת ההייפ הקטנה שהצתתי, אז איך יכולתי לא להתלהב ולא לשתף את ההתרגשות שלי?

וזה לא שמדובר בסרט רע. מה פתאום. תוציאו מהראש את הרעיון המגוחך שמאמורו הוסודה בכלל מסוגל לביים סרט רע. לא, "בל" הוא סרט טוב, לפרקים אפילו ממש טוב. הסיפור נסוב סביב נערה בת 17 שמתמודדת עם אובדן וקשיים חברתיים, ומאמצת לעצמה פרסונה חדשה ברשת חברתית וירטואלית, שם היא נהיית מפורסמת בן לילה. הסיפור הבסיסי הזה הוא עוגן לכמה מהרגעים המרגשים ביותר של "בל", שאחד מהם מתרחש יחסית בתחילתו. יש כאן תשתית עלילתית מוצלחת, גיבורה ראשית נהדרת ובימוי שהוא נשיקת שף אחת ארוכה. אפילו ההומור נפלא.

הבעיה היא כל השאר: דמויות משנה שהסרט לא עושה איתן כלום ושחלקן מפריעות לעלילה, ובראשן קריפ שלא ברור מדוע הוא מוצג בכלל כבחור טוב. תוסיפו לכך רגעים תסריטאיים חסרי תכלית, חורים בעלילה ואורך של 122 דקות שאפשר ורצוי היה לחתוך ל-90, וקיבלתם סרט טוב אבל עם לא מעט בעיות. "בל" גם מתעקש משום מה להישען על "היפה והחיה" של דיסני מבחינה וויזואלית ועלילתית, וככל שאני חושב על זה יותר אני לא מבין איזו מטרה זה משרת. יצאתי מהצפייה עם תחושה שמדובר בגימיק חסר הצדקה, העיקר שאפשר יהיה להשוות את הסרט החדש לקלסיקה זוכת האוסקר.

אבל לכו לראות את "בל" בעיקר כי זו חוויה שצריך לראות על מסך גדול, וחשוב מכך: לשמוע היטב. יש בו כמה וכמה שירים מוצלחים ופסקול נהדר, וגם אם הוא לא סרט השנה הנפלא והמדהים שחשבתי שהוא יהיה – הוא לכל הפחות שווה צפייה. (רם קיץ)

הקרנה נוספת: שני 30.08.21, 15:15, סינמטק 3

הקן | The Nest

ג'וד לאו הוא אבא גרוע: הוא לא טוב בלפרנס את המשפחה שלו, הוא לא טוב בלהתחשב ברצונות שלהם, והוא לא טוב בלתקשר איתם – וזה כל מה שקורה בסרט "הקן". סיפור על משפחה שמתפרקת באופן די קלישאתי (האם אני הייתי הטינאייג'רית היחידה שלא התמודדה עם משברים בעזרת מוזיקה רועשת וסמים?) אבל גם קצת הזוי. כל הזמן נדמה שעומד לקרות בסרט משהו מעניין, ואז זה פשוט לא קורה, והסוף אנטי קליימקטי במיוחד.

השחקנים טובים, התפאורות יפות, העריכה לא משהו – אבל כל זה לא משנה כי פשוט אין פה סיפור. כן, יש פה ביקורת על גבריות רעילה, ואם הסרט היה יוצא בשנות השמונים שבהן הוא מתרחש אולי זו הייתה תגלית פוקחת עיניים. אבל עברו ארבעים שנה, כולנו יודעים לזהות חרא אבא כשאנחנו רואים אותו, ואנחנו לא צריכים את "הקן" שיסביר לנו את זה בצורה כל כך מתישה. (שני אוירבך)

הקרנה נוספת: שישי 03.09.21, 19:00, סינמטק 2

ליברטד | Libertad

קחו מ"קרא לי בשמך" את הנער שמבלה את הקיץ עם המשפחה שלו בעיירת חוף אירופאית ויוצר קשר מיוחד, תוסיפו את השפה הספרדית ואת העיסוק במעמדות ובקשר בין עובדת משק בית למעסיקה שלה מ"רומא", וקיבלתם את "ליברטד" – סרט חמוד למדי (אם כי קצת פחות לסבי ממה שהתקציר שלו רומז). אין בסרט משהו שבאמת גורם לו להתבלט מעל לשאר סרטי ההתבגרות הדומים לו, חוץ מהיתרון הקל בכך שבנות הנוער בסרט אמינות להפליא – גם במראה תואם הגיל שלהן, וגם באופן שבו הן כתובות. אפילו שלא מדובר ביצירה חד פעמית, זה סרט חביב ומומלץ, במיוחד אם "האב" עשה לכם חשק לעוד אלצהיימר טרגי. (שני אוירבך)

הקרנה נוספת: שישי 03.09.21, 13:00, סינמטק 2

המזכרת 2 | The Souvenir Part 2

נתחיל בשאלה הכי גדולה: לא, לא צריך לראות את "המזכרת" הראשון בשביל ליהנות מהחלק השני. אם אתם רוצים, אפשר להשלים אותו עכשיו בנטפליקס (מדובר בסך הכול בסרט קטן וחמוד). הסיפור ב"המזכרת" הוא על סטודנטית לקולנוע שמתאהבת בנרקומן וזה בערך כל מה שקורה ב-120 הדקות שלו. בסרט השני, הסטודנטית לקולנוע מוצאת את עצמה לבד מסיבות מצערות. עם כל העצב שבדבר היא עדיין צריכה להפיק את סרט הגמר שלה, וזאת למרות שבית הספר שלה לא מוכן לקחת אחריות על התסריט הגרוע שהיא כתבה.

למרות שסרטים על אנשים שעושים קולנוע נוטים להיות קצת מלאים בעצמם, ועל אף שאני יכול לראות רק סטודנטים לקולנוע מתעניינים בסיפור, אותי הוא תפס די בהצלחה והצליח לעניין אותי – עד שלב מסוים. אבל יש שלב שבו הסרט מתחיל באמת להיות מלא בעצמו ומקבל החלטות שגויות לחלוטין שעשויות להרחיק כל מי שהייתה לו טיפת אהדה לדמויות שעל המסך. (קסם ברקוביץ)

יותר ממה שמגיע לי

"יותר ממה שמגיע לי" הוא סרט שכבר ראיתם עשרות פעמים. מדובר בעוד סרט ישראלי על משפחה חד הורית קשת יום שגרה בפריפריה ומתמודדת עם החיים, שנראה שנעשה לפי מדריך ל"איך עושים סרט אינדי". הפעם, הזרקור מופנה לילד מהמשפחה, פנחס, שנורא רוצה ללמוד לבר מצווה למרות שאמא שלו לא מסכימה לו. פנחס מוצא מישהו מבית חב"ד שמוכן ללמד אותו בחינם, ולמרות שאמא שלו לא בקטע של הלמידה, היא כן הופכת להיות בקטע של הבחור. האם הקרע בין שני העולמות יתאחה? ואולי השאלה היותר חשובה: האם זה מעניין? מבחינתי, לפחות, התשובה היא "לא, לא ממש". (קסם ברקוביץ)

טיטאן

שני דברים לגבי טיטאן: 1. זה סרט שמתאר דברים קשים מאוד, ברמת ה"אם אתם לא מוכנים לזה יש מצב שתעזבו את האולם": הפלה, רצח (גרפי), פגיעה עצמית, ולא מעט סצנות שבהן יש חרטה כללית על העניין הזה של עגילים בפטמות. אני בטח שוכח עוד כמה דברים, אבל הנקודה היא כזאת: זה סרט קשוח, ואם אתם רגישים, אז או שתחסכו לעצמכם את הנסיעה, או שתהיו מוכנים לעשות משהו אחר למשך איזה חצי שעה מהסרט, כי להביט על המסך לא תוכלו.

הדבר השני לגבי טיטאן, ושעלול אולי לעזור לכם בשקלול הדבר הראשון, הוא שמדובר בסרט בסדר להפליא. לא סרט שאי אפשר להבין איך זכה בפסטיבל קאן מה זה השטויות האלה, אבל גם לא סרט ממש טוב. עבורי, הבעיה היא שלמרות שהסרט טוען שיש בו שתי דמויות ראשיות, הוא טרח לכתוב אופי ואפיון רק לאחת מהן, ולצערנו זאת הדמות שמגיעה רק איזה 40 דקות לתוך הסרט. בלי החיבור הרגשי הנ"ל, הסרט הופך מעלילה שמושכת אותך פנימה לרצף סצנות: חלקן מוצלחות (מקרנה, האמא) וחלקן פחות (הסרט קצת מתלהב מכמה הוא אלים/גס, אבל לא תמיד ממש מצדיק את ההתלהבות הזאת), אבל הן אף פעם לא מגיעות לשיא כלשהו. אבל היי, לפחות עכשיו כולנו קדילק מכניס אישה להריון, אני מניח. (יהונתן צוריה)

הקרנה נוספת: חמישי 02.09.21, 22:00, סינמטק 1

 

קיץ של נשמה | Summer of Soul

יש איזה אכזבה מובנת שבאה עם "קיץ של נשמה": איך אפשר לקחת פסטיבל שכל ההופעות בו מסתכמות בכ-40 שעות ולהוריד אותו לשעתיים? הרי כל כך הרבה אמנים ניגנו שם, כמעט ומתבקש שגם הסרט עצמו יהיה פשוט שיר אחר שיר אחר שיר. אבל מהר מאוד האכזבה מפנה דרך להבנה שקווסטלאב עושה כאן משהו אחר: לא רוקומנטרי כמו "וודסטוק", אלא משהו שמנסה לספר על הפסטיבל התרבותי של הארלם שהתרחש בשנת 1969, ושמשך אליו 300 אלף צופים.

על כן, בין הופעות של סטיבי וונדר הצעיר לנינה סימון משובצים לא מעט אנשים שמדברים, על הפסטיבל עצמו אבל גם על ההקשר הרחב יותר של אותה התקופה: על הנחיתה על הירח, על התחושה הפוליטית שמישהו מוריד את המנהיגים האהובים על הקהילה השחורה אחד אחרי שני, על הפחד שתתפרץ גם בניו יורק מהומה כמו שהיו בערים אחרות לפני כן, על המקום שדת תפסה בתרבות, ועוד. ובכך, "קיץ של נשמה" הופך לסרט תיעודי שאומנם לא מעמיק בנושא אחד, אבל מצליח להציג תמונה שמזקקת את כל מה שהלך באותו רגע. להציג תמונה תרבותית שמצליחה להסביר משהו על המצב של החברה השחורה בארה"ב של אותן שנים (כולל סיפור על המעבר מ"נגרו" ל"שחור", כאשר כמה שנים לפני כן "שחור" היה נחשב המילה היותר חמורה).

ואם בין לבין יש מוזיקה נהדרת, אז מה רע? (יהונתן צוריה)

הקרנות נוספות: שני 30.08.21, 14:00, לב סמדר; חמישי 02.09.21, 21:30, סינמטק 3

ZOLA

"זולה" הוא החבר החדש בז'אנר שלו קראתי אי אז "ניאו ביופיק", וזה למרות שהוא כולל גם לא מעט סרטים שסתם מבוססים על סיפורים אמיתיים והם לא ממש ביופיקים: סרטים שמשחקים עם המשמעות של "מה זה סיפור אמיתי" בשלל דרכים וצורות. אצל ZOLA זה בא לידי ביטוי, למשל, בכך שמלא פעמים במהלך הסרט יש צליל התראה של טוויטר. למה? כי זה בא לסמן כל משפט, ציטוט או קטע שבאמת קרה כמו שהוא היה בשרשור הטוויטר המקורי של זולה, שמספר את הסיפור הפרוע על מסע החשפנות בפלורידה שהולך ומשתבש באופן מסחרר.

למי שקרא את הסיפור המקורי היה ברור שזה יהיה סרט נהדר, ולהגנת הסרט נראה שגם הוא מודע לזה שלא צריך להוסיף לו יותר מדי: הסרט קצר למדי (שעה ועשרים) ומנצל את הזמן שלו בחוכמה, וב"חוכמה" הכוונה היא: עם כמה שיותר מהדמות הנהדרת של ריילי קיאו, שראויה לכל סוג של שבח שאפשר למצוא. אם יש חסרון אחד לא מבוטל לסרט, זאת העובדה שהוא די פשוט נגמר, עם תחושת החמצה מסוימת של סרט שעשה פירואטים באוויר תוך זריקת חישוקים וסרטים, רק בשביל לנחות וכמעט ליפול. ובכל זאת: אחד הדברים הכי כיפיים שמוקרנים בפסטיבל כרגע. (יהונתן צוריה)

הקרנה נוספת: שלישי 31.08.21, 21:15, סינמטק 2

לברוח | Flee

"לברוח" עוקב אחרי המסע של אמין נוואבי יחד עם משפחתו מאז המהפכה באפגניסטן והבריחה שלהם לרוסיה, שגם ממנה תנסה המשפחה לברוח בדרכים היחידות שניתן. הסרט נעשה באנימציה – בין השאר כדי לשמור על זהות הדמות הראשית. לעיתים זהו בעצם דוקומנטרי מצולם, ולפעמים נעשה שימוש באנימציה כדי להראות חלקים מעולמו הפנימי של נוואבי. מדובר בסרט מסוגת ה"חשוב" (ואני אומרת זאת בלי ציניות), אבל המחשבה שאיתה יצאתי מהסרט לא הייתה שראיתי עכשיו "סרט חשוב". נוואבי מספר את סיפורו באופן כל כך כן ומלא הומור שקשה שלא להתאהב בו.

מדובר בסרט שמשרה תחושה של תקווה (אם נוואבי שרד עד גיל תיכון, את תשרדי עד סוף היום הזה, גברת), באורך נהדר (89 דקות! לא ידעתי שעוד עושים כאלה) ועם פסקול נהדר, אבל יש גם אבל, בעצם שניים.

הראשון קשור לאנימציה עצמה, שלולא תיארה סיפור מרתק, הייתה הרבה יותר בולטת העובדה שמדובר באנימציה חלשה למדי, שחוסר הזרימה בתנועותיהן של הדמויות בה יכולה לעצבן את העין. השני קשור יותר לתמה, או לחוסר שלה. נוואבי נולד באפגניסטן ושפת האם שלו היא דארי. כאשר הוא מגיע לדנמרק הוא לא יודע מילה בדנית אך במהלך הסרט, זו השפה שבה הוא מספר את סיפורו. אנחנו לא רואים את הקשיים של נוואבי כמהגר בארץ זרה שאת שפתה הוא לא יודע, ואת האופן שבו זה עיצב את אישיותו כאדם בוגר, ובעיני מדובר בפספוס מסוים. ובכל זאת, סרט נפלא ומומלץ מאוד. (מאיה כהן שלו)

הקרנות נוספות: ראשון 29.08.21, 20:45, לב סמדר; שישי 03.09.21, 10:30, סינמטק 1

אחוז בי חזק | Hold Me Tight

"אחוז בי חזק" הוגדר כסרט שעדיף לא לדעת עליו יותר מדי לפני הצפייה. או שאולי זו פשוט דרך שיווקית להגיד שאי אפשר בשום אופן להסביר (או להבין) מה קורה בו. אכן, זהו סרט פסטיבלים מז'אנר "לא הבנתי" המצוי. אפשר אולי למצוא בו כמה סיפורים אפשריים מקבילים: אחד על אישה שעוזבת את משפחתה, אחד על אותה אישה שבורחת מטרגדיה איומה, ואחד שעוקב אחר חיי משפחה נורמטיביים. הסרט לא מתנהל בקו עלילה לינארי, ומנסה לכל אורכו לשחק עם הצופה. זה יכול היה לעבוד, אבל הבעיה היא שהסרט פשוט לא מספיק מעניין בשביל שזה יעבוד. לא מספיק אכפת לי מהבחורה הזאת, מבעלה או מהילדים שלהם. הצילום והבימוי המאוד יפים ויזואלית, והעבודה הטובה של השחקנים, לא מצליחים להציל סרט לא מעניין שכל מטרתו היא להיות חידתי וקצת שוכח שבמרכז החידה אמור להיות גם איזה פתרון, או לכל הפחות משהו שימשוך את הצופה לנסות למצוא אותו.

בצד החיובי, ויקי קריספס יפה מאוד ושחקנית טובה יותר בצרפתית/ גרמנית מאשר באנגלית. תודה ושלום. (מאיה כהן שלו)

 

לא שמה זין | Zero Fucks Given

בתקציר הסרט "לא שמה זין" יש שתי הבטחות. הראשונה היא שהדמות הראשית של הסרט לא שמה זין. זה די ברור, כי זה כתוב גם בתקציר וגם בשם הסרט. וכזה, זה אולי קצת נכון לגבי קסנדרה, הדמות הראשית, שהיא בהחלט דמות שלא מאוד אכפת לה מהעבודה שלה, אבל היא בהחלט לא זורקת זין לכל עבר. היא חוגגת בלילות ומגיעה לפעמים במצבים שבהם היא לא יכולה לעבוד, אבל עדיין אכפת לה מהעבודה שלה ומאיך שהיא מתנהלת מול אנשים בה.

התפקיד שלה הוא דיילת אוויר, וזו ההבטחה השנייה בתקציר, שם רשום, במילים אלו: "הסרט מספק הצצה מרתקת ומקוממת לעולמם של הדיילים והדיילות בחברות הלואו־קוסט". דבר ראשון: לא מצאתי בסרט איזשהו משהו שמפריד בין דיילים של חברות לואו-קוסט לכאלה בחברות תעופה אחרות. אבל זה לא משנה, אחרי שבחצי הראשון אנחנו עוקבים אחרי קסנדרה בעבודתה – ואז הסרט באמת מעניין כי העבודה שלה מעניינת – הסרט מחליט לעקוב רק אחרי קסנדרה. שזה בעיה, כי היא לא מעניינת בכלל. וכך, אחרי חצי ראשון די נפלא מגיע חצי שני פשוט בלתי נסבל, וזה חבל כי היה פה הרבה פוטנציאל. (קסם ברקוביץ)

הקרנה נוספות: רביעי 01.09.21, 13:30, סינמטק 1


ובכל זאת משפט על "איפה אנה פרנק", למרות שאי אפשר לראות אותו שוב בפסטיבל ולמרות שנרחיב עליו כשיגיע להקרנות מסחריות: זה סרט עם תסריט פשוט לא טוב, שמפיל את הסרט בכל צעד שהוא מנסה לקחת. (יהונתן צוריה)