אחת הדיברות החשובות בהורות שלא קשורה לילדים בכלל היא שלא שופטים הורים אחרים. אתם בנסיעה בתחבורה ציבורית ויש הורה ממש מיואש שהילד שלו פשוט רץ הלוך ושוב ומורח נזלת על הכל? אתם לא יודעים מה קרה שם: אולי זה היום הכי גרוע שלו והוא כבר עשרים וארבע שעות על הרגליים, אולי זאת שיטת חינוך חדשה. כי להיות הורה זה קשה, ומסובך, ומציב בפניכם אתגר שכולל גם מכשולים פיזיים כמו חוסר שינה ומולטי-טאסקינג ברמה בלתי אפשרית, וגם מכשולים פסיכולוגיים כמו השאלה המנקרת התמידית "האם אני הורה טוב? האם אני דואג לילדים שלי מספיק?". בקיצור, זה עסק לא פשוט ולכן המינימום שהורה יכול לעשות למען הורה אחר זה לדון אותו לכף זכות בכל מצב שאינו התעללות ואלימות. הסרט "משפחה מנצחת" מאתגר מאוד את היכולת שלי לעמוד בדיברה הזאת.
כי "משפחה מנצחת", קודם כל, הוא לא סרט על משפחה מנצחת – הוא סרט על ריצ'רד וויליאמס, אבא של סרינה וונוס וויליאמס, שתיים מהטניסאיות הטובות שהיו אי פעם. באנגלית זה ברור: קוראים לסרט "המלך ריצ'ארד". בעברית ניסו לגרום לנו לחשוב שיש לנו עסק משפחתי, אבל זה שקר – הסרט משאיר את ונוס וסרינה כדמויות משנה, כשהרצונות והמוטיבציה שלהן נשפטים תמיד רק לנגד מה שריצ'ארד יגיד ואיך שהוא ירגיש. הרי ריצ'ארד הוא זה שהייתה לו את התוכנית בעלת 78 דפים, עוד לפני שהן נולדו, איך להפוך אותן לכוכבות טניס והסרט נצמד אליו ולא אליהן. הסרט מציג כיצד הוא לימד אותן ענווה (בדרך דפוקה לחלוטין), כיצד הוא עמד כנגד כל מומחה ומומחה על שלו ולכאורה צדק (בדרך דפוקה לחלוטין), ואיך הפשטות והעיקשות שלו הצליחה להוביל אותן להיות הגדולות מכולן (בדרך, נו, דפוקה לחלוטין).
הייתי מוכן לבלוע רוק על הרעיון שככה נראית הורות סבירה, לולא הסרט היה חוזר ומדגיש כמה ההורות של וויליאמס היא מעדן נדיר בתוך הג'ונגל של הורות מתעללת שחווים ילדי טניס אחרים שכולם צריכים לשאוף אליו. וכזה, כן, אוקיי אתה לא משפיל את הילדות שלך אחרי שהן מפסידות – אבל זה סף נורא נורא נמוך להורות, בחייאת.
אני אעצור כאן, כי זו ביקורת קולנוע ולא מניפסט על הורות, אבל הבעיה היא שכאשר ישבתי מול הסרט, מחכה לאותו קסם מרומם נפש שיש בסרטי ספורט על הגיבורים שמצליחים להתעלות נגד כל הסיכויים ולהגיע להישגים שלא יאומנו, הקסם הזה לא הגיע. במקומו נתקלתי בסגנון ההורות של ויליאמס, אותו הסרט מנסה לדחוף כ"קיצוני אבל משיג תוצאות" שכזה. אחרי שהקסם מיאן להגיע, לא הייתי יכול שלא לשקול את כל הסרט למול השאלות הללו, בייחוד כשגם הסרט דן באותן סוגיות בדיוק (ומגיע למסקנות הפוכות לחלוטין משלי).
ואולי הבעיה מתגלה עוד מעצם קיומו של הסרט: אני יודע שסרינה וונוס חתומות עליו כמפיקות (וגם אחות אחרת שלהן), אבל למה בעצם סרט על שתיים מהספורטאיות הגדולות בעולם מתמקד באבא שלהן? אין בעיה שהוא יהיה דמות, כמובן, אבל למה זה סרט על "המלך ריצ'ארד" ולא על "משפחה מנצחת" או "המלכות ונוס וסרינה"? איך זה שיש להן כל כך מעט מקום בסרט לבטא את הרצונות שלהן, את היחסים שלהן עם המשחק, את היחסים שלהן עם עצמן או עם אבא שלהן? איך זה שריצ'ארד יכול להסביר בעשרים מונולוגים ודיאלוגים את מערכת היחסים הסבוכה שלו עם טניס וסרינה ווונוס מקבלות כל אחת שורה שהיא יותר קריצה לקהל שיודע מה העתיד שלהן ופחות מוטיבציה אמיתית לדמויות?
הדיון ב"למה הסרט לא ככה" הוא לא הוגן, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהסרט בא להאדיר משהו שלא צריך להאדיר אותו. שהסרט לא רק מוחל לטעויות של ויליאמס בהינף יד כי הוא בסוף "צדק", ולא רק מרחיק מהמסך הרבה מהדברים ההרבה יותר מדי דפוקים שויליאמס עשה ולא היו עוברים מסך אי פעם (לגרום להן להתאמן על זכוכית שבורה, לשכור ילדים שיעליבו אותן, לעבור בכוונה לקומפטון על מנת "שיהיו קשוחות", להחביא ולבקש מחבר שיגנוב את גלולות ההריון של אשתו כדי שהיא תיכנס להריון והוא יוכל להוציא לפועל את התוכנית שלו), אלא גם איכשהו לא מבין שהדברים שהדמות הזאת עושה בסרט הם קצת יותר מ"טעויות" ושאי אפשר לעשות סצנה אחת שבה אומרים לו "נו נו נו" וזה נסלח.
וברגע שהחיבור הזה שהסרט מבקש שאעשה קורס, הרבה מהסרט נופל ביחד איתו: סמית' לא באמת כזה מוצלח כמו שעושים ממנו – משהו בפנים שלו כבוי נורא ולא הצליח להטעין אותי באנרגיה ובטירוף של הדמות – אבל כאמור, אולי זה בא בגלל חוסר ההתאמה שלי עם הסרט. המערכה האחרונה די מנחיתה על הצופים סוף "מרומם נפש" (שגנוב בעצם מסרט אחר) בלי לבנות את הנושא באופן אורגני; ואין משהו בבימוי, כתיבה או עריכה של הסרט שבאמת מתבלט לטובה. אני כן רוצה לציין את ג'ון ברנתל כריק מייסי: אולי הדמות היחידה שבאמת קל להתמסר אליה כי כולה מלאה בכוונות טובות ותמיכה ולא במה שהסרט קורא לו "כוונות טובות" אבל הוא הכל חוץ מזה. ברנתל – שמוכר יותר מתפקידים קשוחים כמו "המעניש", מצליח לגלם את דובון האכפת לי הזה באופן נפלא.
תראו, יכול להיות שתיהנו מ"משפחה מנצחת". הרבה אנשים נהנו. אבל עבורי, הסרט פשוט לא עבד ברמה הבסיסית שלו ומשם זה התדרדר. במקום להיות תזכורת להתעלות הנפש והגוף ברגעים הקשים, ואיך אפשר להוות השראה לאנשים בזכות מעשה קטן, הוא בעיקר היווה תזכורת לכך שבארה"ב עדיין חוקי להכות את הילדים שלך.
מעטים ילדי הפלא שההורים שלהם תפקדו כמו שצריך
הדוגמה הכי טובה בעולם הקולנוע היא ג'קי קוגן, שזה סיפור ממש עצוב. ובקולנוע זה עוד סביר, בספורט המצב הרבה יותר קשה.
כן
העניין הוא שלרוב לא עושים סרטים שמהללים אותם על זה.
נכון
וחבל, כי הייתי שמח לראות סרטים על הילדות שלו/שלהן מהזווית ההפוכה. זה נשמע ממש מעניין
בעיניי הסרט עובד
הוא מאתגר את "החינוך" המודרני מסתיר את כל הקשיים מהילדים, ווואלה יש פה אבא שיש לו תוכנית לילדות שלו שהיא לא "אל תפריעי לי אחרי העבודה", הורות כמו שאומרים בסרט היא דבר מורכב, אולי בגלל זה אני לא רוצה ילדים כי להגשים את הדברים שלי אני רוצה בעצמי, אבל ריצ'רד לא עשה את זה והבין מאוחר מידי והתחיל להיות מה שהוא רצה מהבנות שלו, הוא לא מתחמק, הוא מתעמת, כמעט ושוגה עם כמעט להרוג את הבחור שהרביץ לו ולמרות זאת היום הורים חוזרים הביתה מדליקים טלוויזיה ובזה נגמר היום, פה מדובר בהורים חולמים, שמוכנים להקריב מעצמם כדי לממש את העתיד של הבנות, הקילר אינסטינקט של הבנות הוא מטורף שהוא מגיע מההורים שלא רבו על מי עושה מדיח אלא באיזו דרך עוזרים לבנות להגשים את מה שהן יכולות וראויות לו, כמה אנשים אנחנו כבר מכירים שיש להם "תוכנית" וכנראה שלא סתם 2 הבנות האלו הגיעו לאן הגיעו כי מישהו דחף אותן לשיא היכולת שלהן.
אפשר להגיד הרבה על הסרט אבל ויל סמית מתאים לסרט, הוא בא ועוסק בחינוך והקרבה בצורה נפלאה מתמודד עם עצמו ועם מה שמנחה אותו אל מול המציאות (היו לא כבר הופעות מפתחת בשבע נשמות וכמובן המרדף אחרי האושר)
הוא אבא שגרם לבנות שלו להאמין בעצמם כל הזמן
כן היו דברים פחות טובים בהיסטוריה שלו, אבל בעיניי גם לתת לילד טלפון נייד בגיל 4 זה אפילו יותר גרוע כי זה תכלס אומר "לא אכפת לי ממך ילד העיקר תן לי שקט"
כן התרגום לעברית מזעזע אבל השם באנגלית ממחיש לאן הכיוון של הסרט ובעיניי זה מספר את הסיפור האמיתי של סרינה וונוס מאיפה הוא מגיע.
וואו מה זה לא היית צריך לרשום שאתה לא הורה
זה לחלוטין צועק את עצמו מכל משפט שגוי שפלטת כאן.
אולי כדאי להזכיר
שבכתבות על הסרט נאמר שלא רק שאחת הבנות של ריצ'רד היא המפיקה, אלא גם שהבנות דחו במהלך השנים הצעות לתסריטים על הסיפור שלהן – הצעות שתואמות את מה שאנשים פה כתבו שהם היו רוצים לראות מהסרט הנוכחי.
הסרט הוא כזה לא סתם ככה, אלא כי כך הבנות, כנראה כולל ונוס וסרינה, החליטו שנכון להציג את הסיפור. זאת אמירה מעניינת, אם כי באמת לא אחת שחייבים להסכים איתה בשום צורה.
כן, זאת אותה אמירה של החברים שעשו את "רפסודיה בוהמית"
והיא "אל תגעו לנו בדמות שאכפת לנו ממנה".
כאילו, מצטער, אני יודע שלא נעים להגיד לבנות של מישהו "וואו, אבא שלכן הוא אבא לא טוב" אבל זזתי בחוסר נעימות בכיסא עוד לפני שגיליתי כמה הוא חלאה-על-אמת. ואני לא יודע איך סרט שמנסה לדון בדמותו באופן כן היה יוצא – כזה שמראה שהייתה שם הרבה אהבה (לצד הרבה דברים דפוקים) ודן בשאלה האם ואיך זה היה "שווה את זה" – אבל אני בוודאי יודע שסרט שמעלים עין לעובדה שקורה בו משהו לא בסדר ומנסה למכור לי את זה כ"פיל גוד" פשוט סרט גרוע. לא רק מוסרית – במובן של איך שהסרט מתפקד.
יודע איזה סרט הזכרת לי?
את "להציל את מיסטר בנקס", הסרט בהפקת דיסני שמתאר את ההיסטוריה של הפקת הסרט "מרי פופינס" ובו דיסני השתדלו מאוד להצניע את החלקים הפחות נעימים באופי של וולט דיסני עצמו ובעיקר את הדרך בה רימה את פמלה טרוורס להסכים להפקת הסרט על בסיס הספר שלה.
כשאתה המפיק של האוטוביוגרפיה שלך, אתה קובע איך נראה הסיפור, או במילים יותר טובות – היסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, וזה מאוד בולט גם ב"ריצ'ארד המלך".
מן הסתם גם להן יש אינטרס
רגשי וכלכלי, ליצור נרטיב בסרט שאנשים יוכלו להזדהות איתו. זה לא עושה את ההתנהגות של ריצ'רד וויליאמס פחות בעייתית במציאות.
כן, לא (הכותב הורה, וגם ...
… וגם, בניגוד אני מניח לרוב אנשי האתר הזה, אשכרה ראה את ונוס וסרינה מגיל 15 שלהן (ואת הינגיס, וקורניקובה, וגראף ונברטילובה הרבה לפניהן, וגם צופה היום בלמלו ולונזו בול, הבנים של לבאר שגם עליו יום אחד יעשו סרט, רק חכו).
הבעיה עם הסרט הזה היא הפוכה לגמרי – זה סרט פרווה. יחסית לדנגאל שהיה קיצוני הרבה יותר (וגם שם הסבירו למה האבא עשה את מה שהוא עשה, ואני לגמרי איתו). אולי ריצ׳רד ווליאמס עשה דברים קיצוניים יותר בחיים, אבל בחיי, שהסרט מציג אותו הכי פרווה בעולם (יש משחק אחד בגשם, ואיזה קטע אחד שהוא כמעט ברח לילדות שלו, ופחות או יותר זהו).
הבעיה השניה עם הסרט הזה? נדמה לי שסרנה ווליאמס היתה הכוח מאחוריו, ברצותה לגרום לאחותה ונוס להיראות טוב. הסרט הוא לגמרי על שני אנשים (לא אדם אחד, כפי שכותב צוריה בביקורת) – ריצ׳רד ווונוס. אבל לגמרי לא על מי ששינתה לגמרי את פני הספורט בעשרים השנים האחרונות – אחותה סרינה. היא בצד, וונוס לגמרי במרכז. ונדמה לי שהדבר היחיד שיכול להסביר את זה הוא סוג של אלטרואיזם (או אהבת אחות) של סרנה לאחותה.
הבעיה שגם בהצגתו הפרווה ביותר
מה שהוא עשה עדיין דפוק לחלוטין.
כלומר, אני מסכים איתך: לו הסרט היה מעז להראות אותו במלוא סגנון הורותו הסרט היה לחלוטין רק מרוויח כי אז היה נעשה איזשהו דיון כן במה שקורה כאן. במקום זה, אנחנו מקבלים סרט שמאדיר התנהגות מאוד דפוקה, ושהסרט יודע שהיא דפוקה אחרת הוא לא היה מחביא חלקים משמעותיים מאוד מתוכה.
כמו כן, כן, לחלוטין "קרב היאבקות" (דאנגאל) עשה את זה הרבה יותר טוב.
לא ראיתי את הסרט, אבל בנוגע לוונוס וסרינה
\ה שסרינה היא כח על בטניס הנשי, זה עובדה. אבל היא עדיין התחילה אחרי ונוס. כל המאבקים שהסרט יכול להתייחס אליהם, היו קודם כל עבור ונוס. אחרי שוונוס כבר נכנסה, סרינה כבר הייתה "אחותה של". אחות שהתעלתה בכל פרמטר, אבל לא זאת שהייתה צריכה לפתוח את הדלת. ואולי בגלל זה צריך להתייחס פחות אליה בסרט שמתעסק בהתחלה, לפני שסרינה התחילה לקטוף גביע אחרי גביע.
השלמתי לקראת האוסקר
והביקורת פשוט מדוייקת.
במקום שהסרט הזה יהיה feel good הוא פשוט מכעיס.
גם ההתייחסות הכל כך סלחנית (שלא לומר – מעצימה) להתנהגות של ריצ'רד ווילאמס.
וגם לגבי זה שעד שסוף סוף יש לנו גיבורות על כמו ונוס וסרינה – אנחנו שוב צריכים לשמוע על הסיפור מהצד של הגבר בחיים שלהן? Are you f@$&ing kidding me?
איפה הסרט על מערכת היחסים של ונוס וסרינה – עם המשפחה? עם העולם? אחת עם השנייה? על ההקרבה? על היכולות שלא היו כמותן ולא ברור מתי יהיו? למה שוב לוקחים נשים כל כך חזקות ומתמקדים בגבר שמנהל אותן? זה כל כך מכעיס!
ברור לי שהסרט הזה יזכה בהמון מועמדויות, מהרבה סיבות, אבל מבחינתי בלי קשר לסרטים אחרים שכן או לא הייתי רוצה שיקבלו מועמדות או יזכו, אני רוצה שהסרט הזה *לא* יקבל. פשוט כי הוא כל כך מכעיס.