ביקורת: משפחה מנצחת

למרות שמו בארץ, הסרט הוא פחות "משפחה מנצחת" ויותר "המלך ריצ'ארד" - וחבל.
שם רשמי
משפחה מנצחת
שם לועזי
King Richard

אחת הדיברות החשובות בהורות שלא קשורה לילדים בכלל היא שלא שופטים הורים אחרים. אתם בנסיעה בתחבורה ציבורית ויש הורה ממש מיואש שהילד שלו פשוט רץ הלוך ושוב ומורח נזלת על הכל? אתם לא יודעים מה קרה שם: אולי זה היום הכי גרוע שלו והוא כבר עשרים וארבע שעות על הרגליים, אולי זאת שיטת חינוך חדשה. כי להיות הורה זה קשה, ומסובך, ומציב בפניכם אתגר שכולל גם מכשולים פיזיים כמו חוסר שינה ומולטי-טאסקינג ברמה בלתי אפשרית, וגם מכשולים פסיכולוגיים כמו השאלה המנקרת התמידית "האם אני הורה טוב? האם אני דואג לילדים שלי מספיק?". בקיצור, זה עסק לא פשוט ולכן המינימום שהורה יכול לעשות למען הורה אחר זה לדון אותו לכף זכות בכל מצב שאינו התעללות ואלימות. הסרט "משפחה מנצחת" מאתגר מאוד את היכולת שלי לעמוד בדיברה הזאת.

כי "משפחה מנצחת", קודם כל, הוא לא סרט על משפחה מנצחת – הוא סרט על ריצ'רד וויליאמס, אבא של סרינה וונוס וויליאמס, שתיים מהטניסאיות הטובות שהיו אי פעם. באנגלית זה ברור: קוראים לסרט "המלך ריצ'ארד". בעברית ניסו לגרום לנו לחשוב שיש לנו עסק משפחתי, אבל זה שקר – הסרט משאיר את ונוס וסרינה כדמויות משנה, כשהרצונות והמוטיבציה שלהן נשפטים תמיד רק לנגד מה שריצ'ארד יגיד ואיך שהוא ירגיש. הרי ריצ'ארד הוא זה שהייתה לו את התוכנית בעלת 78 דפים, עוד לפני שהן נולדו, איך להפוך אותן לכוכבות טניס והסרט נצמד אליו ולא אליהן. הסרט מציג כיצד הוא לימד אותן ענווה (בדרך דפוקה לחלוטין), כיצד הוא עמד כנגד כל מומחה ומומחה על שלו ולכאורה צדק (בדרך דפוקה לחלוטין), ואיך הפשטות והעיקשות שלו הצליחה להוביל אותן להיות הגדולות מכולן (בדרך, נו, דפוקה לחלוטין).

הייתי מוכן לבלוע רוק על הרעיון שככה נראית הורות סבירה, לולא הסרט היה חוזר ומדגיש כמה ההורות של וויליאמס היא מעדן נדיר בתוך הג'ונגל של הורות מתעללת שחווים ילדי טניס אחרים שכולם צריכים לשאוף אליו. וכזה, כן, אוקיי אתה לא משפיל את הילדות שלך אחרי שהן מפסידות – אבל זה סף נורא נורא נמוך להורות, בחייאת.

אני אעצור כאן, כי זו ביקורת קולנוע ולא מניפסט על הורות, אבל הבעיה היא שכאשר ישבתי מול הסרט, מחכה לאותו קסם מרומם נפש שיש בסרטי ספורט על הגיבורים שמצליחים להתעלות נגד כל הסיכויים ולהגיע להישגים שלא יאומנו, הקסם הזה לא הגיע. במקומו נתקלתי בסגנון ההורות של ויליאמס, אותו הסרט מנסה לדחוף כ"קיצוני אבל משיג תוצאות" שכזה. אחרי שהקסם מיאן להגיע, לא הייתי יכול שלא לשקול את כל הסרט למול השאלות הללו, בייחוד כשגם הסרט דן באותן סוגיות בדיוק (ומגיע למסקנות הפוכות לחלוטין משלי). 

ואולי הבעיה מתגלה עוד מעצם קיומו של הסרט: אני יודע שסרינה וונוס חתומות עליו כמפיקות (וגם אחות אחרת שלהן), אבל למה בעצם סרט על שתיים מהספורטאיות הגדולות בעולם מתמקד באבא שלהן? אין בעיה שהוא יהיה דמות, כמובן, אבל למה זה סרט על "המלך ריצ'ארד" ולא על "משפחה מנצחת" או "המלכות ונוס וסרינה"? איך זה שיש להן כל כך מעט מקום בסרט לבטא את הרצונות שלהן, את היחסים שלהן עם המשחק, את היחסים שלהן עם עצמן או עם אבא שלהן? איך זה שריצ'ארד יכול להסביר בעשרים מונולוגים ודיאלוגים את מערכת היחסים הסבוכה שלו עם טניס וסרינה ווונוס מקבלות כל אחת שורה שהיא יותר קריצה לקהל שיודע מה העתיד שלהן ופחות מוטיבציה אמיתית לדמויות?

הדיון ב"למה הסרט לא ככה" הוא לא הוגן, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהסרט בא להאדיר משהו שלא צריך להאדיר אותו. שהסרט לא רק מוחל לטעויות של ויליאמס בהינף יד כי הוא בסוף "צדק", ולא רק מרחיק מהמסך הרבה מהדברים ההרבה יותר מדי דפוקים שויליאמס עשה ולא היו עוברים מסך אי פעם (לגרום להן להתאמן על זכוכית שבורה, לשכור ילדים שיעליבו אותן, לעבור בכוונה לקומפטון על מנת "שיהיו קשוחות", להחביא ולבקש מחבר שיגנוב את גלולות ההריון של אשתו כדי שהיא תיכנס להריון והוא יוכל להוציא לפועל את התוכנית שלו), אלא גם איכשהו לא מבין שהדברים שהדמות הזאת עושה בסרט הם קצת יותר מ"טעויות" ושאי אפשר לעשות סצנה אחת שבה אומרים לו "נו נו נו" וזה נסלח.

וברגע שהחיבור הזה שהסרט מבקש שאעשה קורס, הרבה מהסרט נופל ביחד איתו: סמית' לא באמת כזה מוצלח כמו שעושים ממנו  – משהו בפנים שלו כבוי נורא ולא הצליח להטעין אותי באנרגיה ובטירוף של הדמות – אבל כאמור, אולי זה בא בגלל חוסר ההתאמה שלי עם הסרט. המערכה האחרונה די מנחיתה על הצופים סוף "מרומם נפש" (שגנוב בעצם מסרט אחר) בלי לבנות את הנושא באופן אורגני; ואין משהו בבימוי, כתיבה או עריכה של הסרט שבאמת מתבלט לטובה. אני כן רוצה לציין את ג'ון ברנתל כריק מייסי: אולי הדמות היחידה שבאמת קל להתמסר אליה כי כולה מלאה בכוונות טובות ותמיכה ולא במה שהסרט קורא לו "כוונות טובות" אבל הוא הכל חוץ מזה. ברנתל – שמוכר יותר מתפקידים קשוחים כמו "המעניש", מצליח לגלם את דובון האכפת לי הזה באופן נפלא.

תראו, יכול להיות שתיהנו מ"משפחה מנצחת". הרבה אנשים נהנו. אבל עבורי, הסרט פשוט לא עבד ברמה הבסיסית שלו ומשם זה התדרדר. במקום להיות תזכורת להתעלות הנפש והגוף ברגעים הקשים, ואיך אפשר להוות השראה לאנשים בזכות מעשה קטן, הוא בעיקר היווה תזכורת לכך שבארה"ב עדיין חוקי להכות את הילדים שלך.