הממלכה

במקור: The Kingdom
במאי: פיטר ברג
תסריט: מתיו מייקל קרנהן
שחקנים: ג'יימי פוקס, ג'ניפר גארנר, כריס קופר, ג'ייסון בייטמן, אשרף ברהום, עלי סולימן, אורי גבריאל

בזמן האחרון נדמה לי שכל פעם שאני מתיישב בקולנוע וזורק בחשאי פופקורן על האידיוט התורן שמדבר בסלולרי, מרצד על המסך מולנו מותחן אקשן פוליטי-עכשווי. חופן מוסלמים מזוקנים, קיצונים יותר או פחות; יריות, פצצות וגופות; כמה אמריקאים עזי מבט אך יפי נפש; ומאתיים גרם מוסר השכל על הקונפליקט בין המלחמה בטרור והצורך בחופש. כזה הוא גם 'הממלכה', שמתרחש בערב הסעודית.

הידידות ההיסטורית בין העם הסעודי והעם האמריקני נולדה משילוב של ערכים גבוהים ועקרונות מוצקים: הערך הגבוה של הנפט הסעודי, והעיקרון האמריקני המוצק של בזבוז דלק בלי הכרה. וכך, למרות שבממלכת סעודיה השלטון עובר בתוך שושלת דתית שמרנית, מאב לבן – דבר שלא יעלה על הדעת בדמוקרטיה כמו ארה"ב – פרחה בין המדינות ברית איתנה. אולם בשנים האחרונות עורערה האידיליה: כמה סעודים, ובראשם אוסאמה בין לאדן, הנהיגו סדרת מתקפות טרור קטלניות נגד ארה"ב. תגובתה של ארה"ב במזרח התיכון – מתקפה כוללת על עיראק – לא הצליחה משום מה למגר את הקיצונים בסעודיה, וכיום הממלכה היא מקום מסוכן לאמריקנים.

במצב זה, מקבל סוכן ה-FBI רונלד פלורי (ג'יימי פוקס, 'ריי') בשורה מרה: במתחם מערבי שבפרברי בירת סעודיה, ריאד, אירע פיגוע המוני, בו נרצחו אמריקאים רבים. פלורי נחוש לפצח את ביצוע הפשע, ואחרי תמרון פוליטי אחד או שניים (מופרכים בדיוק במידה שבה אפשר עדיין להאמין להם, בקושי), נאלצים הסעודים להתיר לצוות FBI לטוס לריאד למספר ימים ולערוך חקירה. פלורי מודע היטב לעובדה שעליו לגייס את הסוכנים ההכרחיים לסרט כז- סליחה, מבצע כזה: אחת מומחית לניתוח וזיהוי פלילי (ג'ניפר גארנר), אחד מומחה לשחזור זירות פשע, ואחד אתנחתא קומית.

שירותי הביטחון הסעודים מפגרים יחסית בשיטות העבודה שלהם, אבל יש להם אלרגיה מיידית למערביים מודרניים נטולי כאפיות שבאים ללמד אותם איך מנהלים חקירות. עם נחיתתם בסעודיה, מגלים האף.בי.איים שהסעודים מונעים מהם את כל הדברים הכיפיים: אסור להם להסתובב באופן עצמאי ולשאול אנשים שאלות, להרכיב פאזלים מחתיכות של מכוניות מפוצצות, או לבצע נתיחות שאחרי המוות בגוויות של מוסלמים. למזלם, איש הקשר שלהם, סרג'נט חייתאם (עלי סולימאן, 'גן עדן עכשיו'), ומפקדו, קולונל אל-גאזי (אשרף ברהום, גם 'גן עדן עכשיו'), רוצים גם הם למצוא את מבצעי הפיגוע – ולהעביר אותם לגן עדן, עכשיו. במסגרת הזמן שהוקצב להם, מנסים פלורי וחבריו להספיק לעלות על עקבות מנהיג הטרוריסטים – שגם הוא לא פראייר, ולא מתכוון לשבת בינתיים בשקט.

'הממלכה' הוא סרט בלתי אחיד. קטעי הפעולה (המעטים) טובים ומעוררי אדרנלין: סצינת הפיגוע בתחילת הסרט השאירה עליי רושם חזק בזכות הצילום הכמו-חדשותי והמעבר מאיום סמוי וזדוני – המחבלים שעוקבים אחרי קורבנותיהם המיועדים – אל שיאים פתאומיים ומהממים של הרג המוני. מרדף המכוניות ברחובות ריאד מותח, וכמוהו גם העימות שמיטלטל מסמטה אל תוך בית, ובו שני צדדים הפועלים בעירוב של תוהו ובוהו ופעולות מסודרות, האופייני לקרבות מטווח קרוב בנשק חם – פרצי אלימות שביניהם התגנבות ושיפור עמדות. יש לציין גם הצגה מדויקת יחסית של סעודיה – לדוגמה, המהירות המסחררת שבה נוהגים באוטוסטרדות של מדינות הנפט, והעושר מנקר העיניים, חסר כל קשר למציאות, שבו נסיכי סעודיה חיים, ובגללו הם מספקים תחמושת למתנגדי המשטר.

לעומת זאת, השתלשלות חקירת הפיגוע מוצגת בצורה מרושלת, וחלק מפריצות הדרך החשובות של צוות האף.בי.איי ועוזריהם הסעודים שרירותיות. ב'הממלכה' יש דיאלוגים סבירים, כמו הדאחקות של צוות האף.בי.איי, אבל ההתיידדות ההדרגתית בין חאייתם לאמריקאים בכלל ולסוכן הראשי פלורי בפרט קצת פחות משכנעת. ויש את השיחות הנמרחות שאין מנוס מהן, בין הסוכן הראשי פלורי לבין בנו הקטן (כן, עוד פעם דחפו לגיבור ילד ייצוגי. כבר התלוננתי על העניין הזה ב'חקירה מעבר לקווים', אבל אף אחד לא מקשיב לי).

בהתאם לחוסר היציבות העלילתי, גם השחקנים נעים בין רגעים מתקבלים על הדעת לסיטואציות מביכות משהו. אני לא חושב שיש מקום לבוא אליהם בטענות: הם בסך הכול בסדר, אם כי אף אחד מהם לא מתבלט (כולל אורי גבריאל, שמופיע בתפקיד קטן בתור מוסלמי קיצוני – במסגרת הכלל ההוליוודי הידוע, "כל ישראל ערבים"). אלה בעיקר התסריט והבימוי שגורמים ליותר מדי עליות וירידות. לרוע המזל, חקירת הפיגוע והתפתחות היחסים בין האמריקנים לסמל חאייתם תופסות הרבה מקום ב-'הממלכה', ולכן יש בסרט הרבה רגעים לא מספיק משכנעים ומרתקים. יצא שאהבתי את הפואנטה הסופית של 'הממלכה' – משפט בן כמה מילים – אבל לעומת זאת, לא הזלתי דמעה כשהייתי אמור לעשות את זה.

סכום הפלוסים והמינוסים של הסרט גורם לו להיות עוד אחד מקבוצת המותחנים הפוליטיים / ביטחוניים של העת האחרונה, בלי שיהיה יוצא דופן. לזכותו יאמר שהוא פשוט וברור: לשם שינוי לא התעקשו להכניס פנימה עשר דמויות, חמישה סיפורים, ושלוש קפיצות כרונולוגיות בזמן. קטעי האקשן שבו מותחים, ופה ושם יש עוד רגעים טובים. אבל לחובת הסרט יאמר שהחלקים האלה מעטים מדי. אם הולכים אליו בקולנוע, רוב הזמן אין בו משהו מעניין מספיק שימנע מהאידיוט בשורה לפניכם להסתובב ולראות מי זרק עליו פופקורן כשהוא דיבר בסלולרי.