"ליקריץ פיצה" היה יכול להיות בקלות יריית פתיחה מנצחת ל-2022 (או אקורד סיום כובש ל-2021, תבחרו) לולא שתי בחירות. ואומנם מבאס שסרט שכזה נופל ונכשל ברגע האחרון כשרואים בבירור שלא רק שיש מאחוריו אמן אמיתי של קולנוע, אלא גם אמן אמיתי שמנסה ליצור סרט מצחיק, רומנטי, קליל וכיפי שכולם יכולים ליהנות ממנו – אבל התוצאה הסופית היא עדיין סרט שמומלץ לצפות בו, פשוט עם כמה סייגים.
הסרט מתרחש בשנות השבעים בהוליווד, ומתאר כיצד גרי ולנטיין, שחקן ילד שכוכבו בקולנוע דועך אז הוא ממציא את עצמו מחדש כאיש עסקים, ואלנה קיין, בטלנית בת 25 שלא נראה שיש לה מטרה מיוחדת בחיים נפגשים, מתערבבים ומשפיעים אחד על השני. זה לא בדיוק רומנטי: כמו שאלנה מציינת יש הבדל של עשור בין השניים, ומעבר לשאלת הקריפיות גם לחוק יש משהו להגיד על זה – אבל זה גם לא בדיוק לא רומנטי.
זה, בערך, תיאור העלילה של הסרט. כלומר, גרי מקים עסק של מיטות מים בעזרתה של אלנה, והם נתקלים במפיקים הוליוודיים אלימים ושחקני עבר ובמשבר הגז של שנות השבעים – אבל קשה להגיד שמשהו ממש קורה. עיקר הסרט הוא מערכת היחסים של אלנה וגרי שלוקחת תמיד איזה צעד הצידה, צעד אחורה, צעד קדימה, שניים אחורה, סקובי דו. וזה מצחיק, וסוחף, וכיפי ואולי אולי אולי בכל זאת ארוך מדי בכזה… רבע שעה לכל הפחות.
כי "ליקריץ פיצה" סוחט את כל המיץ שאפשר ממערכת היחסים של אלנה וגרי, אבל לקראת הסוף פשוט מרגישים שאין עוד מה לסחוט. זאת לאו דווקא אשמתו של החלק האחרון בסרט – שמציג דמויות חדשות ותרחישים מעניינים וחשובים – כמו שפשוט למען השם, זה החלק האחרון של הסרט ועכשיו אתה מציג לנו דמויות חדשות ותרחישים חשובים ומעניינים? אנחנו בסוף הסרט!
כאמור, זה לאו דווקא אומר שהבעיה היא עם הסוף, אבל עורך יותר חכם ומפיק יותר עקשן היו מוציאים מפול תומאס אנדרסון עוד סצנה על רצפת העריכה, וכולם היו מרוויחים. מצד שני, ב-133 דקות עדיין מדובר באחד מהסרטים היותר קצרים של פול תומאס אנדרסון, אז אולי אפשר להעריך את האיפוק היחסי שהוא כן מפגין פה.
ואם כבר הזכרנו את שמו של הבמאי – אז כן, אחרי עשור שהתחיל עם "המאסטר" ונגמר עם "חוטים נסתרים", ובו נראה שפול תומאס אנדרסון שכח ברובו את הקהל שאינו מבקרים חובבי שתיקות או עלילות מסורבלות שקשה לעקוב אחריהן, "ליקריץ פיצה" הוא בהחלט צעד לכיוון קהל שמעדיף קולנוע פחות אתגרי וגם סתם יהנה לראות ילדים בני 15 עושים שטויות של ילדים בני 15. זה אולי אף פעם לא הלך להיות להיט המארוול הבא, אבל בהחלט משהו שהוא נגיש גם להדיוטות, נגיד זאת כך. במובנים מסוימים, מכתב האהבה של אנדרסון ללוס אנג'לס של שנות ילדותו הוא פשוט קומדיה רומנטית קצת יותר מעונבת מהרגיל – הם נפגשים באופן ספונטני, מחליפים שנינויות, ואז מנסים להבין האם יצליחו להיות ביחד.
ואם זה עובד, זה עובד בגלל צמד השחקנים הראשיים: קופר הופמן ואלנה חיים. הופמן (שהוא בנו של פיליפ סימור הופמן המנוח) מגלם לראשונה בסרטיו של פול תומאס אנדרסון דמות שהיא פשוט סימפטית. כן, הוא קצת נער חרמן, כן, הוא קצת שטחי – אבל אחרי גלריית המפלצות והאנשים הקשים והקרים שאיכלסו את סרטיו, ולנטיין של הופמן הוא בחור אופטימי, חיובי, שיודע לשים לב מה הגבולות של האחרים (והוא מאוד משתדל להקפיד עליהם) ושלא נותן לעולם במשבר לשבור אותו. זאת אולי לא הופעה לפנתיאון, אבל הכריזמה והחן שלו על המסך מבטיחים שאם הוא ירצה קריירה בקולנוע, יש בהחלט על מה לדבר.
אבל הפריצה האמיתית, כך נדמה, היא אלנה חיים – שליש מלהקת HAIM, ששתי החברות האחרות בה, הלא הן אחיותיה, נמצאות גם הן בסרט בתפקיד אחיותיה, וכך גם ההורים האמיתיים שלהן, שמגלמים את ההורים שלהן בסרט. אם זה לא מספיק נפוטיזם בשבילכם, אז גם מאיה רודולף, זוגתו של פול תומאס אנדרסון, נמצאת בתפקיד קטן בסרט וכך גם הבת של ספילברג. אבל סטיתי מהנושא – אנחנו כאן לדבר על אלנה חיים, דמות מורכבת, עגולה, מעניינת, וכזאת שקשה שלא לחשוב עליה כמשהו שכמעט הונדס גנטית כדי שסוג מסוים של צופי קולנוע יתאהב בה וכאילו יזעק למסך "איפה הייתה הנערה המרדנית המגניבה השנונה היפה שתבוא אליי בגיל 15 ותזרום עם השטויות שלי?" מעין רמונה פלאוורס לדור חדש – לא פחות היפסטרית אבל אולי קצת כן פחות גיקית.
וכאן המקום לדבר על הבחירה השנייה הגרועה של הסרט והיא פער הגילאים בין שתי הדמויות. כן, יש פערי גילאים יותר גדולים בין גברים לנשים בסרטי הוליווד ישנים, אבל הפערים הללו, לרוב, תמיד היו בצד הנכון של החוק. כאן, לעומת זאת, הבחירה לשים את הדמויות במצב הזה מראש במקום, נגיד, פשוט לבגר את הדמות של גרי ולנטיין בשנתיים, היא תמוהה לכל הפחות. כן, יש כאן הסכמה מעל ומעבר אבל בחייאת – גם נערים בני 17 הם טמבלים חרמנים, פול תומאס אנדרסון. מה הרווחנו מכל הרומנטיקה הזאת סביב מישהו בן 15?
אבל אפילו הרתיעה המוסרית המסוימת מהנקודה הזאת לא מצליחה למחות את החלקים הטובים של הסרט: למשל המסעדה היפנית, שיחת הטלפון ללא המילים, המשאית וכל מה שבא לפני – יש בסרט הזה שלל סצנות שבפני עצמן כל אחת ראויה למחיאות כפיים סוערות. אבל כשכולן ביחד, יש תחושה שאולי חלק מהכוח של הסרט מתפוגג עד לסופו. אבל זה רק "חלק", ו"ליקריץ פיצה" הוא עדיין ברובו כיף גדול ומצחיק, ואולי גם נקודת הכניסה הטובה ביותר לסרטיו של פול תומאס אנדרסון – לא ארוך מדי, לא קשה מדי, ולא בוטה מדי. משהו שהוא פשוט חמוד, ומי ייתן ואנדרסון ימשיך לתת לנו מוצרים חמודים כאלה גם בהמשך. רק אולי הפעם בלי פער גילאים דפוק שכזה.
אם זה לא מספיק נפוטיזם, אמא של אלנה חיים היתה המורה לאמנות של פול ביסודי.
ניטפוק על מאיה רודולף
היא לא אשתו של פת"א (הם בזוגיות, אבל הם לא התחתנו)
אני חושב שהסרט עוסק בעיקר באלנה, בהתפתחותה, ובקונפליקט שבין הציפייה של הסביבה מאיתנו ושלנו מעצמנו להפוך למבוגרים לבין הרצון להישאר ילדים לנצח. וזאת, דרך הצגת מערכות יחסים שלה עם גברים שונים לאורך הסרט, בין היתר עם גארי. אלנה פוגשת בגברים מבוגרים "חשובים" ו"חזקים" – פוליטיקאים ואנשים מתעשיית הבידור, שלכאורה מוציאים בה עניין גדול ורואים בה השראה. כשלמעשה הגברים הללו היו מרוכזים בעצמם, ולא ראו את אלנה מעבר למישהי יפה וצעירה לבלות איתה או מישהי שיכולה לעשות להם סדר בחיים. ההבנה של אלנה לבסוף הייתה שגארי, בשונה מהם, באמת ראה אותה. היא הייתה חלק גדול מעולמו, אמנם הצר והדיי שטחי אבל היא לגמרי הייתה קיימת בו. פער הגילאים אולי נועד להבליט את השלב האבוד בחייה של אלנה, שבחברת המבוגרים מרגישה קטנה ובחברת גארי וחבריו מרגישה שייכת. השלב שבו היא כבר נחשבת בן אדם בוגר, ונסיונותיה להשתלב בעולם המבוגרים גורמים לה תסכול בעוד בעולם הילדים היא מוצאת נחמה.
אני לא מבינה למה זה היה משנה אם הוא היה בן 17 ולא בן 15.
יש הבדל עצום בין *להיות* בן 15 ו*להיות* בן 17, אבל לא מבחינת ההערצה העיוורת לבני 25.
רק מבחינת החוק היבש זה אולי היה משנה, לא מבחינת מערכת היחסים ביניהם. גם בגיל 15 וגם בגיל 17 כל מי שסיים תיכון כבר נראה לי מבוגר, הערצתי כל מי שבצבא ובחור בן 25 היה מעבר לכל דמיון, עמוק בתוך עולם המבוגרים הנחשק והזוהר.
זה מה שהפריע לי ב"קרא לי בשמך" בזמנו. הייתי בת 17 כשהוא יצא, בגיל של אליו. מאז הייתי כבר בת 22, הגיל כביכול של אוליבר, ועבדתי עם תיכוניסטים בני 15 ו-17, בוגרים ומקסימים ומעניינים מאוד. בשני הגילאים הם העריצו אותי בטירוף רק בגלל הגיל שלי והיו מקרי התאהבות, אם אפשר לקרוא לזה ככה. בני ה-17 בהחלט כבר נראו בוגרים פיזית. ולמרות שההערצה המוחלטת הזאת היא משכרת, לא הייתי מעלה בדעתי לנהל איתם מערכת יחסים רומנטית, כי כמו כל חומר משכר, מערכת יחסים שמתחילה בהערצה הזאת זה מגעיל. זה לא הוגן, לא בשבילי ולא בשבילו.
***
אם להיות טיפה פחות שיפוטית, מי שחושב שהוא יכול לנהל מערכות יחסים כאלה בלי לאבד שליטה, שיבושם לו. ולמען הכנות הייתי גם בצד השני, הייתי בת 19 שניהלה מערכת יחסים רומנטית קצרה עם בן 24, ולמרות שזה פחות גרוע כי הייתי בוגרת בשנתיים מגיל 17 וכבר לא בתיכון, ולמזלי הבחור היה אחראי מאוד, במבט לאחור ממש שיחקנו באש.
אבל כשאת כבר בת 25, גיל 17 וגיל 15 זה היינו הך מבחינת פערי כוח.
זה משנה, בעיקר עם הקרבה לגבול החוקיות
לא ראיתי את הסרט.
בגילאי ילדות, כל שנה היא עולם ומלואו. לא סתם עולמות הרפואה והחוק מפרידים לתתי מקטעים בתוך הטווח של 0-18.
הכנה למזגן: כן, כל אדם הוא פתית שלג מיוחד ויש שונות בין אנשים, 18 הוא גיל יחסית שרירותי וכו. אשתי תמיד מתחילה את הסיפורים שלה ב"נכנס למיון ילד בן 22". אני במתכוון בהכללה.
לדעתי, אם התסריט היה בוחר בגיל 17, זה היה כמעט חוקי (או ממש חוקי, תלוי נסיבות). 15 מצד אחד ממש מדגיש שהוא ילד בן עשרה, ומצד שני הוא מספיק מבוגר לבצע דברים כמו שמתוארים בביקורת. אז בעצם מסכימים עם מה שרשמת, ובחרו להדגיש את פער הגילאים. עובדה שזה גרם לתהיות אצל כותב הביקורת. אני חושב שזה היה מכוון.
נמתך כמו פיצה אבל מתוק כמו ליקריץ
ל״ת
הפיצה שלך נמתחת?
אני הייתי מבקש החזר
כנראה גבינה טבעונית
(ל"ת)
פתאום נפל לי האסימון
ליקריץ פיצה זה שם גאוני לחנות תקליטים כי תקליט באמת נראה כמו פיצה שעשויה מליקריץ.
זה שם של חנות תקליטים :)
רשת שהייתה בתקופה הזו בהוליווד, משם השם של הסרט
דווקא זה בין הסרטים היחידים בשנים האחרונות שכתוביות הסיום הוציאו ממני "כבר נגמר?". בכיף הייתי מבלה עוד שעתיים עם הדמויות האלו מתרוצצות בואלי
(ל"ת)
אני מאוד אוהב בד"כ את הסרטים שלו אבל...
אם זה היה סרט שבו בראדלי קופר וטום ווייטס היו הדמות הראשית זה היה מעולה אבל אממ זה לא
ואני אוהב את HAIM אבל פשוט אין משהו יותר מדי מעניין ב2 הדמויות הראשיות
זה פשוט לא עבד בשבילי הפעם
סורי זה פשוט הרגיש כמו לראות את סטריינג'ר ת'ינגס והתבגרות- יותר נוסטלגיה מאשר כתיבה טובה לדעתי
לא הייתי קורא להתגברות סרט נוסטלגיה
במבט של היום הסרט נראה נוסטלגי לשנות האלפיים, אבל זה לא שלינקלייטר בדיעבד הכניס לסרט דברים שהרגישו נוסטלגיים לשנות האלפיים. הוא צילם את הכל בזמן אמת, עם רפרנסים לדברים שקורים באותו זמן. לינקלייטר לא יכל לדעת בוודאות (הוא כן יכל לנחש) שהדברים האלה (בריטני ספירס, הארי פוטר, האביר האפל) יהפכו בסופו של דבר להיות מסמנים של אותו עשור, וזה שהם הפכו לכך זאת פשוט עוד נקודה לטובת הסרט.
כן ולא
הוא יכל לצלם הרבה פשוט הרבה דברים ולבחור את התרבות הפופולרית שתפסה.
מה קורה עם גרי?
הדבר שהכי עניין אותי בסרט הזה זה גרי, ולאו דווקא הניסיונות שלו ברומנטיקה אלא כל מה שמסביב. גרי מרגיש לי כדמות מאוד מודרנית (למרות שהבנתי שחלק מהסרט מבוסס על דברים שקרו לחבר של של פול תומאס אנדרסון שהיה שחקן ילד בשנות השבעים ואכן התחיל כל מיני עסקים אחרי התהילה הקצרה) – כמו כל המשפיעני רשת האלו שכבר בגיל 15 מדברים בשפה של אנשי עסקים ונראה שכל רגע בחיים שלהם מוקדש להצלחה כלכלית (hustle culture וכדומה). גרי פשוט לא יכול להפסיק, זה לא סתם ילד מתחכם – זה מישהו שמכור לתרבות ההצלחה הכלכלית.
זה גרסה צעירה יותר של דמויות שפול תומאס אנדרסון התנסה בהם בעבר, טום קרוז במגנוליה, פיליפ סימור הופמן בהמאסטר, אםילו דניאל די לואיס ב-זה יגמר דם. בהקשר הזה מעניין לראות את היחסים בין שתי הדמויות בתור משהו מנוגד – מצד אחד אלנה היא חלק מהחזון של גרי לחיים של עצמו, בוודאי שתהיה לו חברה מבוגרת ומגניבה ולא סתם ילדה בגילו, והוא מנסה ממש חזק להפוך אותה לחלק מהעסק ולשלוט באיך שהיא מתנהגת בתור עובדת שלו ('אמרתי לך לדבר סקסי, אבל לא עד כדי כך'). מצד שני – עד כמה שהוא משחק אותה מבוגר אחראי על עצמו שיודע בדיוק מה הוא הולך לעשות עם החיים שלו הוא באמת מרגיש משהו לגביה, והרגש הזה מתגנב לתוך כל התוכניות המדוקדקות שלו וקצת הורס אותן. לא משנה כמה הוא מצליח, כמה הוא מגשים את דף השעיפות הבוודאי מתוכנן היטב שלו, הוא לא מסוגל להרגיש שלם בלעדיה.
אבל גרי לא רוצה לפגוע באף אחד
יש רק איש אחד בסרט שגרי ממש כועס עליו, ויש לו סיבה טובה מאוד. חוץ מזה, הוא טיפוס מאוד חיובי – וגם כשהוא פוגע באנשים (בעיקר באלנה), זה לא מכוונה רעה.
זה הבדל גדול מאוד משלוש הדמויות שציינת, שאין ספק שפת"א מאוד ביקורתי כלפיהן.
יש כמה סצנות טובות - לסרט השלם לא התחברתי
מסכים שהיה צורך בעריכה והשמטת כמה סצנות שלא קרה בהן הרבה. וגם עם בחירת פער הגילאים שיצרה חומה אנטי רומנטית בלתי עבירה.
אין לי מושג עד עכשיו מה אלנה שהסרט מתמקד בה – רצתה.
וכשגיבורת הסרט ללא מטרה – גם כצופה נותרתי ללא מטרה לשאול – מה אני רואה עכשיו, ולמה זה מעניין.
יש כמה סצנות חביבות, ומשעשעות. המשחק מצוין לרוב, ועם זה, כסרט – לא עבד בשבילי, ולא אוכל להמליץ.
וואו, הייתי צריך את הסרט הזה.
בתקופה האחרונה לא היה לי פנאי לצפייה בסרטים או סדרות יותר מדי (את עיקר התרבות שלי צרכתי באודיו בוק בזמן נסיעות או ספורט) והסרט הזה מסוג הדברים שמזכירים לי למה אני אוהב קולנוע. הוא באמת מרגיש כמו סרט משפחתי שנעשה מתוך אהבה למקום, זמן ותרובת מסויימת, רק שמי שמחזיק במכחול הוא מאסטר נדיר ביותר. אז עם כל אהבתי ל"מאסטר" ו"חוטים נסתרים", סוף סוף אנדרסון חזר לעשות משהו יותר חם ומשוחרר מקורות ועשה משהו שהוא קצת בוגי נייט וקצת מוכה אהבה, אבל באופן פחות חונק ויותר משוחרר וחופשי. יש כאן קאדר מרשים של דמויות משנה מטורפות שבאות להפוך את העולם בסצנה אחת קצת כמו בסרטיו המוקדמים וקשר מרכזי שעל אף שברור שהוא לא בריא, הוא כן מצליח לתפוס כפי שהיה ב"מוכה אהבה". מבחינת ויזואלית הסרט מתרחק מהפריימים המוקפדים והמדוייקים עד כאב של מאסטר וחוטים לטובת שוטים דינמיים שמזכירים מעט את התקופה שניסה להיות תלמיד של סקורסזה, צבעי פסטל נעימים והרבה אווירה חולמנית. מכירים את סרטי האנימציה שהרקעים הם משורטטים בקווים כללים כאלה, כמו "משפחת יאמאדה". גם כאן הייתה תחושה שלפעמים הוא נותן רעגין משורטטים באותו אופן מופשט, לפעמים זרקור ברחוב מסנוור מדי עד שנשאר רק פרצופה של אלנה בפריים לבן, או חבורה של דמויות נוסעת במכונית ורואים חמישה פרצופים משייטים בחשכה. כל כך לא מודרני אך כל כך משוחרר וכיפי. והסרט תפס אותי במקום מאד נכון בחיים, אומנם צעיר מדמותה של אלנה אבל מזדהה עם תחושת החוסר כיוון ועופפות ששנות ה20 המוקדמות מביאות איתן, אם כי לא ברמה שארצה לבלות עם בני נוער שצעירים ממני ביותר מ10 שנים. הדמות הזו שנמשכת לעולם של הנער שבטוח שהבין את העולם ושכל הזמן נעה בין רצונות שונים היא בין הטובות שראיתי בשנים האחרונות. בכללי המשחק בין שתי הדמויות בקשר מרתק, כאשר בכל סצנה מתהפכת נקודת המבט של אחת מהם על השנייה. ברגעי פיכחון הוא מבין שהאישה המבוגרת ממנו שמנסה להיראות קולית היא מישהי בת 20 שמסתובבת עם בני נוער והיא מבינה שהוונאבי איש עסקים שאיתה הוא ילד נטוש שבעצמו מנסה לפלס דרך בעולם הלא יציב הזה. הרגע האהוב עלי בסרט היה שלאחר פעלול נהיגה מרהיב בביצועה, היא יושבת על המדרכה לקול צהלות הנערים ופתאום מוצאת את עצמה בתחתית, כי למה לעזאזאל מישהי בגילה נמצאת בסיטואציה הדבילית, מסכנת החיים וחסרת פואנטה שכזו?
פת"א ממשיך להוכיח למה הוא אחד היוצרים האהובים עלי, ומזכיר לי שאם להבא אשכח מה אני אוהב בקולנוע אני צריך פשוט לצפות באחד מסטריו.
מאד אכזב אותי שעיקר הבאזז סביב הסרט הנהדר הזה היה על פער הגילאים.
זה סרט, ממתי אנשים מצפים שבסרטים יוצגו רק דברים שהם אתיים או מוסריים או מקובלים. בלי להיכנס לכך שזה בשום אופן לא היה קשר מיני אלא משהו הרבה יותר רגשי ומעורפל, למה העובדה הזו גורמת לאנשים לבטל סרטים או להאשים אותם בכל מיני דברים. ממתי הקולנוע נהיה כזה שמרני (בעיקר האמריקאי כי מערכת יחסים כזו בסרט אירופאי לא היה נתפס כמשהו סנציוני במיוחד).
אנחנו לא מצפים מדמויות להיות מוסריות ב-100%
אבל במידה והדמויות חורגות ממידת המוסר המקובלת, אנחנו מצפים שהסרט יבהיר שזה לא העמדה שלו, אלא של הדמויות שלו – שהוא משקף מציאות אבל לא מעודד אותה.
אפשרי שזה המצב ב"ליקריץ", אבל בצפייה ראשונה זה לא נראה ככה בכלל.
זו גם דרישה מאד אמריקאית, סרט הוא לא גננת שצריך להסביר לאנשים שזה לא מומלץ לפתוח במערכת יחסים עם קטין.
והסרט מבהיר די יפה שאין באמת עתיד לקשר הזה. מאד מזכיר את "קרא לי בשמך" במובן הזה, מעין רומן קיץ חולף שישפיע על חיי הדמויות (אם כי לפי ליקריץ פיצה, לא בהכרח ישנה אותם באופן מהותי). כפי שגארי אומר לאלאנה בתחילת הסרט "את לעולם לא תשכחי אותי"
בכל מקרה, הסרט אף פעם לא חוצים לקווים אדומים אבל איכשהו עדיין חוטף מהמוני סרטים אחרים שעשו זאת, אולי כי הוא לא אירופאי מספיק. הסרט מעורר את הפרובוקציה של פער הגילאים אבל תמיד משאיר את התממשות הקשר כמשהו בלתי מושג, או משהו שלא באמת אמור לקרות, וגם כשהוא קורה אז זה נגמר בגלגול עיניים של אלאנה. קשה להגיד שנשיקה זה התממשות של קשר, ולהגיד "אני אוהבת אותך, גארי" זה לא משהו שמישהי ממש מאוהבת באמת תעשה רגע אחרי נשיקה ראשונה. באופן כללי, אילו חלקים מיניים היו בין השניים? היא חשפה בפניו את הציצים ברגע של איבוד עשתונות ונתנה לו כאפה כשביקש לגעת. לאחר מכן כששכבו על מזרן המים הוא עצר בעצמו מלגעת בה כשהיא ישנה, רגע של התבגרות לנער בן ה15 שמעבר לזה שחושב שהוא מסוגל לקבל הכל הוא גם חי בתקופה שמאפשרת לגברים. ובעצם, בזה זה נגמר. אין רגע בסרט שישנה תחושה שאלאנה נמשכת באופן מיני לגארי והוא עצמו נער חרמן בן 15 שכנראה ימשך לכל דבר. .
חוץ מזה, למה אנשים מצפים מסרט של פת"א? תמיד יהיה אלמנט מטריד של ניצול (היא מנצלת אותו בשביל לצאת מהפרברים, הוא מנצל אותה בשביל להגשים פנטזיה של איש העסקים המצליחן שיוצא עם בחורה מגניבה), תמיד יהיה סכינים ורעל במערכות יחסים. אם זה היה בסרט כמו קודה אז הייתי מבין את הביקורת אבל זה בערך כמו להתלונן על ראש ערוף בסרט של טרנטינו.
זאת לחלוטין דרישה אצל כל קולנוע ברחבי העולם
פשוט אמות המוסר האירופאיות בנוגע למיניות הן שונות, זה הכל.
ואני חושב שאתה מטעין בציניות שלא נמצאת שם את הסיום, מה שנותן לו אולי גוון מוסרי טוב יותר, אבל אני לא ראיתי אותו שם בכלל (וגם, לדעתי, רוב הצופים שלו).
ואני לא בטוח שאני קונה את פת"א של "איש של סכינים ורעל במערכות יחסים". האדם הציג גם כמה מערכות יחסים מאוד יפות לאורך השנים, ללא כל רעל בכלל.
באמת? אשמח לשמוע על אחת כזו (בטח תביא את מוכה אהבה אבל אני לא מסכים)
לא אמרתי שהם מערכות יחסים רק של רעל וסכינים אבל תמיד יש בהם אלמנטים אפלים קצת, וליקריץ פיצה הוא עוד הסרט החיובי בפילמוגרפיה שלו. ואני לא בטוח אם זו דרישה בכל העולם. לא רק באירופה זה שונה, יש מגוון קולנועים ברחבי העולם (כולל בארצנו) שמוצגים שם דברים יותר נזילים באופן יומיומי.
וכמו כן, הסרט מתרחש בשנות ה70, רואים שם הרבה דברים בעייתים שמן הסתם עברו מהעולם. היחס לשנות ה70 הוא בהחלט לא רק נוסטלגי ויש המון התייחסויות למיזוגניה, הומופוביה, גזענות,אנטישמיות ועוד. אז אני חושב שהריחוק הזה כן נותן למערכת יחסים הזו נופך שונה, שנות ה70 לפי הסרט היו תקופה של שחרור מיני שהכל יכול לקרות, אבל לדעתי היה קשה לפספס את הטון הביקורתי כלפיה.
ג'ון סי ריילי ומלורה וולטרס במגנוליה, למשל
(ל"ת)
זה נכון.
חוזר בי שאין בכלל קשרים חיוביים אבל הם לא בדיוק נפוצים בסרטיו. הקשר הזה הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
אגב בין הסגמנטים האהובים עלי ממגנוליה ותמיד תהיתי למה למלורה וולטרס לא התפתחה קריירת משחק מכובדת כי אני מאוהב בהופעה הזו.
"מה גודל חור הפין שלך?"
"בגודל רגיל"
סרט כיפי שחבל שלא ראיתי בקולנוע, הייתי שמח לתת לו את כספי.