ביקורת: באהבה, סיימון

'באהבה, סיימון' הוא סרט חשוב, אבל יותר חשוב מזה שהוא חשוב זה שהוא סרט ממש חמוד.

אפשר לומר ש״באהבה, סיימון״ הוא אחד הסרטים החשובים של השנה, אבל אולי עדיף שלא. זה בהחלט נכון, אבל מי ירצה לראות סרט על סמך סופרלטיב כזה? סרט הוא סרט, לא נייר עמדה. כשסרט מקבל את היחס שמקבלים סרטים ״חשובים״, כמו למשל ״ספוטלייט״ או ״12 שנים של עבדות״, לעיתים נדמה שהוא מאבד את המקום שלו כיצירת אומנות או מוצר בידורי, ומקבל מקום של מאמר מערכת. בגלל זה לפני שנדבר על מה ״באהבה, סיימון״, בוא קודם נדבר על איך ״באהבה, סיימון״. אתם יודעים, כסרט.

גיבור הסרט, כמו שאפשר להסיק מהסתכלות מעמיקה בכותרת, הוא סיימון – בן 16 חביב עם משפחה אוהבת, שני הורים חתיכים שבא למות, אחות קטנה וחמודה, קבוצת חברים קטנה ותומכת, וסוד – הוא הומו. יום אחד מופיע בדף הוידויים האינטרנטי של התיכון שלו (שזה דבר שקיים, משום מה) וידוי של עוד בחור בארון, וסיימון מחליט ליצור איתו קשר. השניים מתחילים להתכתב אחד עם השני תחת שמות בדויים – ומתאהבים. מנקודת המוצא הזאת, ״באהבה, סיימון״ מציג גישה מאוד מגניבה לסיפור האהבה שלו – במקום שהסרט יעסוק בהתקרבות והתרחקות והנוסחה הידועה, סיימון מתפקד בסרט על תקן בלש, שמטרתו לגלות במי הוא התאהב.

אבל אל תצפו לאיזה "בריק" או משהו – בסך הכל, מדובר בגדול בסרט נעורים די נוסחתי. יש את משחק הפוטבול הגדול, את הנשף הגדול, את המסיבה הגדולה בבית ריק של אחד התיכוניסטים, את הבריונים – הכל כאן. אבל את השבלונה הזאת התסריטאים, אייזק אפטאקר ואליזבת ברגר (בהתבסס על ספרה של בקי אלברטלי) מבצעים בהמון חן ולפרקים מצליחים באמת לרגש. עוזר שצוות השחקנים הוא מצוין: ניק רובינסון נהדר בתפקיד סיימון – הוא מעורר הזדהות ואהדה, ובעצם סוחב את כל הסרט על הגב שלו, בהצלחה יתרה. לצידו, בתפקיד הידידה הסטרייטית המחייבת, קת׳רין לנגפורד, אותה רובנו מכירים בתור האנה בייקר מ"13 סיבות". מסתבר שיכול להיות ממש כיף איתה כשהיא לא אובדנית. את אמא של סיימון מגלמת ג׳ניפר גארנר, והיא לא עושה הרבה, אבל חשוב לי להזכיר את זה כי ריבונו של עולם, הוליווד, ג’ניפר גארנר שחקנית מוצלחת, יפהפייה ונראה שהיא אדם חביב מאוד, בואו בבקשה תתנו לה עוד דברים לעשות, סבבה? סבבה.

אז אם מישהו מכם תהה איך ״באהבה, סיימון״ כסרט – הוא חמוד מאוד, וחובבי סרטי התיכון ימצאו שהוא מהווה רענון חיוני לז׳אנר שלא מקבל ריענון לעיתים קרובות מספיק. אבל בנוסף לכל זה, בתשובה לשאלה מה הוא ״באהבה, סיימון״ – כאמור, מדובר באחד הסרטים הכי חשובים שייצאו השנה.

כמו שכבר ציינתי כמה פעמים, "סיימון" סרט חמוד. אין בו קללות, או מין או אלימות או משהו בסגנון. מדובר בעצם, בסרט לכל המשפחה: נגיש, קליל, מהנה, מצחיק ומרגש, ואפשר להראות אותו לאחיך בן ה-12 בלי לעצום לו את העיניים בשום שלב. הוא לא מאתגר את הצופה והוא לא קורע לבבות, ודווקא כל האיכויות האלה הופכות אותו לסרט כמעט רדיקלי.

המון סרטים שמציבים במרכזם דמות מהקשת הלהט״בית לא פונים למכנה משותף רחב במיוחד. ״הר ברוקבק״, ״קרול״, ״אור ירח״ או ״קרא לי בשמך״ כולם סרטים נהדרים, אבל הסבירות שילד מבולבל בן 15 יראה אחד מהם ויתרגש היא די נמוכה, וזאת בדיוק הבעיה. רוב הקולנוע הלהט״בי לא פונה לשכבות גיל או לסוג האנשים שיש להם פחות סבלנות לראות את קייט בלאנשט ורוני מארה מחליפות מבטים מלאי משמעות 45 דקות עד שמתחיל לקרות משהו. לעומתם, ״באהבה, סיימון״ נוצר במיוחד לילידי שנות ה-2000.

כי ״באהבה, סיימון״ לא רק מציב בחור הומו במרכזו – הוא מראה שהכל בסדר. זה מה שכל תיכוניסט/ית צריכים לדעת, גם כשדלת הארון לוחצת עליהם חזק יותר ויותר – אפשר להיות מי שאתה ועדיין הכל יהיה טוב. החסרונות של הסרט – כמו למשל, ההצגה האופטימית-יתר-על-המידה של היציאה מהארון של סיימון, ההימנעות הכמעט-מוחלטת מאזכורים כלשהם לסקס (אף ביקור בבר של הומואים? בדיחת גריינדר אחת וזהו?) – הם גם באותה מידה היתרונות הגדולים שלו. ״באהבה, סיימון״ מוותר על אמינות לטובת נגישות, וזה מה שהופך את ההישג של הסרט למפואר כל כך. בניגוד לסרטי להט"ב אחרים, הוא ככל הנראה לא יזכה באוסקר, אבל אם ילד אחד יראה אותו וייצא מאולם הקולנוע בידיעה שגם לו, כמו סיימון, יכול להיות סוף טוב – זה שווה יותר מכל אוסקר. ובנוסף – זה, כאילו, סרט ממש חמוד.