ביקורת: משימה בלתי אפשרית – חשבון סופי

המשימה, שחבל שהסרט בחר לא לקבל, היא לא לקחת את העסק כל כך ברצינות.
שם רשמי
משימה בלתי אפשרית: חשבון סופי
שם לועזי
MI8: The Final Reckoning
סרט מס' 8 בסדרת משימה בלתי אפשרית

אז תגידו, כמה אכפת לכם מהסוכן איתן האנט?

כי מידת ההנאה שלכם מהסרט החדש (וכנראה האחרון) בסדרת "משימה בלתי אפשרית" תלויה בדבר אחד עיקרי, והוא מידת האכפתיות מאותו סוכן שכבר שמונה סרטים מתעקש לבצע רק משימות בלתי אפשריות, להפר פקודות בכל הזדמנות אבל איכשהו להציל את העולם במקביל – בעיקר בזכות המון מזל. 

רק שאם עד עכשיו, בגדול, כל סרט בסדרה עמד בפני עצמו, הרי שבסרט הקודם ההימור עלה ולצופים סופר שכדי לסגור את העלילה אנחנו צריכים סרט נוסף. מתברר שהסרט הנוסף הזה החליט שהוא צריך לא רק לסגור את העלילה המדוברת, אלא ללכת אחורה עד הסרט הראשון ולהצהיר שוב ושוב שהפעם הוא עוסק גם בתימה כללית על חייהם של מי שחיים ומתים בצללים למען אלו שהם אוהבים ולמען אלו שהם עוד לא יפגש… אופס, סליחה, זה נפלט לי באורח לא רצוני אחרי שהמשפט הזה נאמר בסרט רק עשר פעמים.

בכל מקרה, הבחירה הזו של הסרט – בשילוב עם הגברה מוגזמת לחלוטין של רמות הסיכונים והפאתוס – הופכת אותו למעיק. זה לא רק שהוא הארוך ביותר, אלא גם ובעיקר – הוא הרציני ביותר.

ה"ישות", אותה בינה מלאכותית מתקדמת מהסרט הקודם, עדיין חוגגת במרחב הווירטואלי והולכת ומשבשת את סדרי העולם. איתן האנט אומנם השיג את המקגאפין שאמור לעזור לו להשתלט עליה, אבל הוא בעצם לא ממש יודע מה הוא אמור לעשות עם אותו מקגאפין, ולכן הוא צריך למצוא את גבריאל (אסיי מוראלס), שהיה נציגה האנושי של הישות ויודע האם ואיך אפשר לשלוט בה.

בכך יעזרו לו שותפו הממש ותיק לות'ר (וינג ריימס), שותפו הוותיק בנג'י (סיימון פג), שותפתו הפחות ותיקה גרייס (היילי אטוול), ואויבתו שהפכה לשותפתו הטרייה פריס (פום קלמנטיף) שנבגדה על ידי גבריאל בסיום הסרט הקודם. אבל כיוון שבמקביל היישות הולכת ומשתלטת על מאגרי נשק גרעיניים ודי בבירור רוצה להשמיד את כל האנושות כי למה לא מה עוד יש לישויות לעשות בימינו, הזמן הולך ודוחק. כמו שהסרט כמובן מזכיר פעם בחמש דקות בתוספת צירוף כלשהו של המילים "אנושות", "הזדמנות אחרונה" ו"סוף העולם".

יהיו שיאמרו שלפחות במחצית השנייה של הקריירה, סדרת משימה בלתי אפשרית הצטיינה פחות ופחות בתחום הכתיבה ויותר ויותר בתחום האקשן. אני מסכים עם השני, אבל לא בהכרח עם הראשון; אישית אהבתי מאוד את סרטים חמש עד שבע שאומנם קשה להכחיש ששמו יותר דגש על הסט-פיסס הגדולים ולא על משחקי מוחות, אבל בתור תסריט פונקציונלי הם די עשו את העבודה. דבר הוביל לדבר, האיומים נבנו בצורה סדירה, האילוצים והאתגרים התחברו פחות או יותר ובכל סרט היה איזה רגע של "אה אוקיי אולי בעצם הוא כן יודע מה שהוא עושה". תמיד היה המון מזל, אבל לא משהו יוצא דופן לסרטי אקשן ובטח לא לסדרה הזו עצמה.

לכן הדבר העיקרי שאני צריך לומר הוא שבסרט החדש אין את זה: הכתיבה פה מרושלת ברמות חסרות תקדים לסדרה, וכוללת מספר דו ספרתי של סצנות מאולצות לחלוטין שהיה אפשר וצריך להעיף החוצה. יש, למשל, קו עלילה כמעט אגבי על כת פנאטית שמאמינה בישות ורוצה גם היא בהשמדת העולם, אבל אפילו שזה נראה חשוב בהתחלה, זה לא, ושתי הסצנות היחידות שכן מתייחסות לזה בהמשך הסרט מיותרות לגמרי (אם כי במקרה של אחת מהן טום קרוז נאבק בקרב סכינים כשהוא לבוש רק בתחתונים, אז אולי זה שיקול). ואפרופו מיותרות: למה למען השם אתם מגייסים שחקנים אהובים כמו טראמל טילמן, האנה וודינגהאם וניק אופרמן ואז לא נותנים להם לעשות כמעט שום דבר.

ובעוד שאת חלק מהבעיות עריכה מהודקת יותר הייתה פותרת בקלות, הבנייה של האתגרים הקלאסיים לסדרה היא כבר סיפור אחר. אומנם זה תמיד היה "צריך לבצע את A, וממש במקביל את B, ומפריעים לנו C ו-D, אז נפתור את זה על ידי E ו-F", אבל עדיין היה את הטיפה-אקסטרה שנתנה לכל העסק מינימום של אמינות והיגיון. כאן ההיגיון אבד סופית. גם הגיבור וגם הנבל נוקטים במהלכים מאולצים להחריד שרק נועדו לדחוף את הסיפור בלי שהצופה יבין למה בעצם כך, איך הוא הגיע מפה לשם, איך הוא ידע דבר שאין סיבה שהוא יידע וכן הלאה וכן הלאה. הסרט גם מספק הסברים הכרחיים בצורה שמערבת פלאשבקים לסרטים קודמים יחד עם נתונים חדשים, מה שבלבל אותי לגמרי בזמן אמת כי לא הבנתי מה הדמויות אמורות לדעת ומה לא ותכלס הרגיש כאילו בסרט הקודם ערכו בטעות החוצה כמה נקודות קריטיות.

ואולי גם זה היה נסלח אם את הבנייה הסדורה של האתגרים לא היה מחליף פאתוס בלתי נגמר. אבל הוא כן נוכח, ובכמויות, ובחזרתיות מעצבנת של "להראות וגם לספר". הנה המחשה: הסצנה המסורתית של "משימתך היא, אם תבחר לקבל אותה" מוגשת הפעם לא על ידי מפקד כלשהו, או ראש הCIA, או ווטאבר – הפעם זאת נשיאת ארה"ב (אנג'לה באסט) בכבודה ובעצמה. משהו קטן, אבל מאפיין; הכול הכי קיצוני, הכי מוגזם והכי דרמטי שאפשר. לאורך הסרט המצלמה תראה שוב ושוב את "לוח יום הדין" זורח באדום בוהק עם צג דיגיטלי אידיוטי של "רמת כוננות", הדמויות תספרנה בטון שקט ודרמטי כמה גורל העולם מונח על כף המאזניים וזאת אחרי שהם הסבירו בפעם העשירית שמאגרי הנשק הגרעיני נפרצו. הייתי אומר שזאת האכלה בכפית, אבל זה יותר האכלה בצינור לתוך הקיבה.

וזה ממש באסה, האמת. כי את מה שהסרט כן עושה טוב, הוא עושה ממש טוב: השבחים מגיעים בעיקר לשתי סצנות, או יותר נכון סיקוונסים סוחפים בטירוף – האחד כשהאנט מחפש משהו בצוללת נטושה שמתהפכת כל הזמן בדרכה ליפול לעומק התהום, והשנייה במרדף של שני מטוסים קלים ובו קרוז (שוב) נתלה ממטוס אבל הפעם אחד כזה שאפשר הרבה יותר להתפרע איתו מאשר מטוס המטען הענק בפתיחה של "אומת הנוכלים". הסיקוונס בצוללת הוא אצבע משולשת אחת גדולה לג'יימס קמרון, כאשר אין הוכחה טובה מזו למה לא חייבים תלת ממד כדי לגרום לסצנות תת מימיות להיות עוצרות נשימה; ובנוסף מדגים שוב את הכישרון של הבמאי לסצנות אקשן שמתפתחות תוך כדי תנועה ומספקות אתגרים חדשים כל הזמן. סיקוונס המטוסים, מצידו, כל כך מופרע ומרהיב שמשלב מסוים הוא כבר מרגיש יותר מדי, אבל מה אני מתלונן, מצידי לראות את קרוז נתלה גם על צפלינים.

אבל כאמור, יש פשוט מעט מדי מזה – אם לא במספר הדקות המוחלט, הרי שלחלוטין כן באופן יחסי, ובטח מבחינת התחושה של הצופים ביחס לכל הדרמה הכבדה. והכבדות הזו מובילה לחטא המרכזי והעיקרי של הסרט: הוא לא מספיק כיף.

אני דווקא מאלה שכן מחבבים את הפרסונה של טום קרוז בסרטים האלה. היא מגוחכת, ברור, אבל תדמית הכל-יכול המחוייכת דיברה אליי בקלילות שלה, ובשילוב עם הסצנות הגרנדיוזיות והמהממות זה היה אסקפיזם מושלם. הסרט החדש, לצערי, אינו אסקפיסטי, ולא כי אני חושש שצ'אט GPT יפרוץ למאגרי טילים, אלא כי הסרט לוחץ יותר מדי על הדוושות הלא נכונות.

צריך תחושת סגירה – אבל היא לא הייתה צריכה להיות באמצעות הבהובי-פלאשבק בלתי נגמרים ועירוב של סרטים מלפני שלושים שנה. וצריך דרמה – אבל היא לא הייתה צריכה להיות כל כך מוגזמת. ואולי לא היה צריך, אבל זה לא רעיון רע לתת קצת עומק לדמות של סוכן ותיק ששואל את עצמו האם הוא עושה את הדבר הנכון – אבל בפועל ולמרות סצנה אחת ממש טובה של קרוז (שהוא, למי ששכח, שחקן דרמטי נפלא), זה לא באמת מעורר עניין אצל הצופה הממוצע.

אז כאמור, כיוון שאכפת לי במידת-מה מאיתן האנט כדמות, התחברתי קצת למה שהסרט כן מצליח לומר לגביה, גם אם בגמלוניות מעצבנת ותוך שזה מוקף בפאתוס הכי פאתוסי של השנים האחרונות. אבל גם זה, וגם אותם שני סיקוונסים ששווים לחלוטין כפול ממחיר הכרטיס, לא מורידים את התסכול מהעובדה שהסרט הזה היה מרחק כמה החלטות עריכה ותסריט מלהיות סיום הולם לסדרה שאני ממש אוהב.