ביקורת: גברים בשחור: אינטרנשיונל

"גברים בשחור: אינטרנשיונל" הוא סרט מאכזב.

אכזבה היא עניין של ציפיות, ולכן עליי להודות שהיו לי ציפיות מ"גברים בשחור" החדש. אהבתי את הסרטים הקודמים בסדרה, שגם כשהיו חלשים (רוב השני, חלק מהשלישי) עדיין סיפקו בידור ראוי שהעביר את הזמן בסבבה; לא איזו יצירת מופת בלתי נשכחת, אבל כן סרטי קיץ סבירים ומהנים. לצערי, "גברים בשחור" החדש לא מגיע לרף של קודמיו.

בסיס עלילת הסדרה בנוי על חוברות קומיקס (למי שלא ידע) שלקחו תיאוריית קונספירציה פופולרית והפכו אותה לסיפור שלם. ארגון ממשלתי חשאי בשם 'גברים בשחור' אחראי על שמירה על הסוד הגדול מכולם – יש חייזרים, הם ממש כאן לידינו, וכל העסק מתגמד ליד הנקודה הקריטית ביותר: אסור לאף אחד לדעת מזה. סרטי "גברים בשחור" הקודמים לקחו את המסגרת הזו, הוסיפו לה עיצובים מופרעים, טכנולוגיה מגניבה והכי חשוב – כימיה בלתי נשכחת בין הכוכבים הראשיים, טומי לי ג'ונס וויל סמית', כשבסרט השלישי (באחת מהברקות הליהוק של העשור) גילם ג'וש ברולין את דמותו הצעירה של לי ג'ונס בהופעה נהדרת. כעת, כשהגיעה שעתו של הסרט החדש בסדרה כי למי יש כוח לרעיונות מקוריים בימינו (או לקרוסאוברים מוזרים עם ג'אמפ סטריט), לא היה אמור להיות מסובך לשמור על הנוסחה שחקנים-עיצובים-טכנולוגיה-מגניבוּת, ואולי גם לכתוב עלילה שלא מזלזלת באינטליגנציה יותר מדי.

בהחלט ניסו להביא לסרט את הצוות הנכון, כולל במאי שנראה שיודע את העבודה – פ. גארי גריי, שהיה אחראי על הלהיטים "מהיר ועצבני 8" ו"היישר מחוץ לקומפטון". הליהוק היה מאתגר יותר: הקאסט הותיק נהיה כבר ותיק מדי בשביל השיט הזה, כידוע, וסוני לא רצו לקחת סיכונים עם השחקנים הראשיים. אז הם גייסו את צמד הכוכבים החם ביותר בהוליווד כרגע – כריס המסוורת' וטסה תומפסון, שהתגלו לעולם כזיווג קומי מבריק ב"תור: ראגנארוק". היתה בזה אפילו סגירת מעגל מסויימת, כי סוני הם אלו שנתנו למארוול מלכתחילה את הרעיון להפוך את תור לקומדיה, אחרי ההופעה המוצלחת של המסוורת' ב"מכסחות השדים".

ומה בנוגע לעלילה הסבירה? אז ככה: תומפסון מגלמת בחורה שכאשר היתה ילדה קטנה זכתה לביקור חייזרי קצר, אך חמקה ממוחקי הזכרון של ארגון הגברים בשחור. מאותו רגע, היא מעבירה את חייה בנסיון "לגלות את האמת על היקום", כלשונה הפומפוזית משהו, ומוצאת את דרכה אל הארגון. לאחר מפגש עם מנהלת הארגון בניו יורק, התומפסון השניה שבסרט (אמה תומפסון, שחוזרת מהסרטים הקודמים וחד-משמעית הדבר הכי טוב בסרט – רק חבל שהיא בקושי נמצאת בו), היא הופכת לסוכנת גב"ש מן המניין. היא מצוותת לסוכן ה' (המסוורת'), אחד הסוכנים המבריקים בארגון, ותחת פיקודו של מנהל הסניף הלונדוני (ליאם ניסן) הם צריכים יחד להבין מה עומד מאחורי האיום החייזרי התורן – מין מקבילה ערפילית מוזרה לגזע הסקרולס משני הצורה מ"קפטן מארוול" – ולהביס אותו.

נשמע סביר ואפילו מבטיח, נכון? שחקנים מתאימים שהוכיחו את עצמם, במאי מנוסה, מותג ותיק – אז זהו, ששוב גילינו בפעם המי-יודע-כמה שלעשות בידור פשוט זה לא כל כך פשוט. הסרט, ובעיקר ההופעה של צמד הכוכבים הראשי, פשוט לא עושים את העבודה.

מן ההגינות יש לציין שתומפסון כן עושה עבודה טובה, במגבלות התסריט: היא כיפית, משעשעת במידה, ונהנית מכל רגע. גם המסוורת' בסדר, אבל 'בסדר' זה ממש לא מספיק לסרט שהיה אמור להתעלות לגבהים. המאפיין הקומי המובהק של המסוורת', פינג-פונג מילולי בינו לשחקנים האחרים, בהחלט נוכח כאן, אבל הכתיבה הכושלת מוציאה ממנו את הכיף. זה פשוט לא זה, והנסיון המאולץ גורם בעיקר לגלגולי עיניים. הבנתי למה הם חשבו שזה יצחיק, אבל בפועל בקושי חייכתי. גם הכימיה המטורפת והניצוצות שעפו בין שני הכוכבים ב"ת'ור: ראגנארוק" נעלמו כלא היו. נו, זה לא הדבר היחיד שמארוול עושים יותר טוב מסוני.

הלאה. הסיפור משלב קו עלילה בו יש חשד כי קיימת חפרפרת בגב"ש. זה היה יכול להיות מעניין ומותח, אילולא סצינה מיותרת לחלוטין שבשלב מוקדם מאוד (מאוד) פשוט צועקת לנו את הטוויסט הגדול בפרצוף. מדובר באחת מהחלטות העריכה הכי תמוהות שנתקלתי בהן – אם אתם בונים טוויסט בסרט שלכם (לא דבר נחוץ, אבל מילא), למה להרוס אותו בצורה כל כך בוטה? אכפת לכם מהטוויסט או לא?

גם האקשן לא משהו. הבמאי, כאמור, כבר הוכיח את יכולתו בתחום, אבל גם סצינות האקשן המעטות שיש הן סתמיות מאוד ועוברות מהר מדי. סיקוונס אקשן שלם במרוקו, למשל, מבוזבז לחלוטין מבלי להביא שום סצינה סוחפת אל השולחן. אם טרחת להציג משהו מגניב כמו אופנוע מעופף, אז תעשה בו שימוש מקורי, לעזאזל.

בכל זאת, יש גם כמה נקודות אור. כמו בכל סרט בסדרה, ישנה הסצינה הקבועה בה "מתגלה" כי כוכבים מהעולם האמיתי הם בכלל חייזרים, וזה עדיין משעשע; גם חלק מהבדיחות הויזואליות של הסרט די מצחיקות; האפקטים מצויינים ומגובים בעיצוב מלא דמיון: מוצגים לנו שוב שלל יצורים מוזרים ומשונים, טכנולוגיה מגניבה וסודות הרוחשים במקומות מפורסמים (כנגזר משמו, הסרט יוצא מגבולות ארצות הברית ו"מסיר את הלוט" מעל אתרים נוספים ברחבי הגלובוס, וזה דווקא נחמד). פלוס נוסף הוא מי שאמור להביא את האפקט הקומי המובהק ביותר לסרט – חייזר ננסי ומהיר-דיבור בקולו של הכוכב האמריקאי ממוצא פקיסטני קומייל ננג'יאני. רוב הזמן הוא אכן משעשע, האנימציה הממוחשבת שלו מצויינת ומרובת פרטים, והשורות שלו עושות את העבודה.

אבל אפילו הדמות שלו ומעט הדברים הטובים האחרים נהרסים לגמרי כשהם משתלבים באופן מטומטם להדהים בסיום של הסרט, שהגדרה שלו כאנטי קליימקס היא לשון המעטה. בשם כל החייזרים שבשמיים, מה לעזאזל קרה שם. זה היה כל כך לא מספק, ואחרי סרט כל כך בינוני, סיום עם קתרזיס עלוב שכזה הוא כמעט פשע.

"גברים בשחור: אינטרנשיונל" מנסה הרבה דברים ומצליח במעט מאוד מהם. הוא רוצה להיות קומדיה מהנה, אבל הוא בקושי מצחיק. הוא רוצה לעשות אקשן מגניב, ובמקום זאת הוא מעורר פיהוק. הוא רוצה להוציא מהשחקנים שלו הופעה מלהיבה, אבל הם נותרים כמעט אנמיים. זה לא שהוא איזו חרפה נוראה וכתם בל יימחה ברקורד של כוכביו – אבל הוא יכול היה להיות כל כך הרבה יותר.