ביקורת: בית ספר למפלצות

גם אצל המפלצות, הקולג' הוא הכנה לעולם האמיתי, ומקום להתנסות בו. מפלצות בע"מ - עכשיו אפל פחות ובוגר פחות
שם רשמי
בית ספר למפלצות
שם לועזי
Monsters University
סרט מס' 2 בסדרת מפלצות בע"מ

אוקיי, קודם כל, בואו נוציא את זה החוצה: ב"מפלצות בע"מ" מייק ווזאבסקי אומר לסאלי בקול רם ‏וצלול, "אתה מקנא ביופי שלי מאז כיתה ה'". ב"בית ספר למפלצות" הם נפגשים לראשונה ‏באוניברסיטה, וברור שהם לא הכירו זה את זה מאז בית הספר היסודי. זוהי סתירה מפורשת ‏ובלתי נסלחת בעלילה. ואם זה מאוד מטריד אתכם – אל תצפו ב"בית ספר למפלצות", שהרי הוא ‏מבוסס כולו על שקר. שקר מתועב. חוצפה. מושחתים, נמאסתם.‏

ועכשיו, אחרי שכל שוטרי הקונטיניואיטי הלכו: איזה יופי, מייק וסאלי חזרו! ‏

לפני שהיו צוות המפחידנים המוביל של חברת מפלצות בע"מ, מייק ווזאבסקי וג'יימס פץ סאליבן ‏למדו בקולג'. מייק הוא חנון: הוא חורש, משקיע, עמוס במוטיבציה. יש לו כל מה שצריך כדי להיות ‏מפחידן, מלבד היכולת להפחיד. מדובר, אחרי הכל, בכדור ירוק חייכני וחביב, ויותר משהוא גורם ‏לילדים לצרוח הוא יכול לגרום להם לקנות מרצ'נדייז. סאלי, לעומתו, הוא מפלץ גדול, שעיר וביריון ‏עם שיניים חדות והקול של ג'ון גודמן. הפחדה באה לו טבעי, ואין לו שום קושי להצליח ושום ‏כוונה ‏להתאמץ. מייק הגיע לאוניברסיטה כדי ללמוד, סאלי הגיע כדי לבלות. הם לא סובלים זה את ‏זה.‏

במילים אחרות, מייק וסאלי הונחתו אל גירסת המפלצות של קומדית קולג' בנוסח "בית החיות" או ‏‏"נקמת היורמים". הנוסחאות מוכרות ודי ברורות: אחוות היורמים, החלשים והחריגים, צריכה ‏להתחרות ולהביס את הג'וקס, הביריונים השחצנים; שני אנשים שונים זה מזה צריכים ללמוד ‏להכיר ולהעריך זה את זה ולהפוך, בסופו של דבר, לחברים. אבל פיקסאר, כשהם טובים, לא ‏נופלים לתוך קלישאות אלא מסתערים עליהן. הם יודעים לקחת את הסיפורים הנדושים ולבצע ‏אותם טוב יותר מכולם. בנקודה כלשהי באמצע הסרט מתברר ש"בית ספר למפלצות" הוא כנראה ‏קומדית הקולג' הכי טובה אי פעם (וזה לא עד כדי כך קשה. "נקמת היורמים" אף פעם לא באמת ‏היה יצירת מופת). מייק וסאלי, מפלצתיים ככל שיהיו, הם אנושיים הרבה יותר מרוב הדמויות ‏בסרטים האלה בדרך כלל.‏

כמובן, זה בין השאר גם סרט לילדים, אז אין מה לדאוג: יש המון בדיחות מפלצתיות אופייניות – ‏שרבות מהן מבוססות על מספר הרגליים, העיניים, הראשים או הקנוקנות הלא שגרתי של הדמויות ‏המאכלסות אותו. רמת הגאגים נעה על כל הטווח שבין כאב בטן לבין קרש, אבל הן מגיעות בקצב ‏מהיר כל כך שהפחות מוצלחות נסלחות ונשכחות מיד. יש, כמובן, גם רפרנסים חביבים ליודעי דבר ‏שראו את "מפלצות בע"מ" המוקדם-מאוחר, אבל הם מגיעים במינון סביר, בלי שהסרט כולו יהפוך ‏לרצף קריצות, כמו סרטים אחרים מסוימים שיכולתי לנקוב בשמו של "סטאר טרק".‏

‏"בית ספר למפלצות" ירש את העולם של "מפלצות בע"מ", סרט שנעשה בשנת 2001, כשיצירת ‏דמות ממוחשבת עם פרווה היתה הישג טכנולוגי מדהים. לכן אז כמו היום, רוב המפלצות נראות ‏יותר כמו צעצועי ילדים יותר מאשר כמו משהו שמתחבא בסיוטים שלכם. הסרט מתקן את הרושם ‏הזה רק מעט, כי בכל זאת, זה אמור להתאים גם לילדים, אבל כמה מהדמויות החדשות הן בהחלט ‏מפלצתיות יותר מבעבר. אחת מהן היא הדמות החדשה הטובה ביותר בסרט, הדיקנית ‏הארדסקראבל – שילוב של דרקון, נדל ומריל סטריפ ב"השטן לובשת פראדה". היא מקפידה ‏להישאר בצללים, שופטת אתכם לחומרה, מדברת בקולה של הלן מירן ושולטת ביד רמה.‏

כשמציבים אותו מול כל סרט קיץ אחר שמוצג בקולנוע כרגע – לילדים או למבוגרים – "בית ספר ‏למפלצות" מנצח בקלות. בהשוואה לסרטי פיקסאר האחרים? לא כל כך. אנשי פיקסאר לא הצליחו ‏לחזור כאן על הנס של "צעצוע של סיפור", סדרה שבה בניגוד לכל חוקי הטבע, כל סרט ‏המשך טוב ‏יותר מקודמו. "בית ספר למפלצות" לא משתווה ל"מפלצות ‏בע"מ". מייק וסאלי נהדרים והכל, אבל ‏בלי הילדה הקטנה בו זה פשוט לא אותו הדבר. הסרט גם לא מכיל שום סצינה מעוררת השתאות ‏כמו המרדף במחסן ‏הדלתות. בנוסף, הוא סובל מהבעיות הנובעות מעצם היותו פריקוול: העובדה ‏שהוא כמעט בהגדרה ‏פחות חשוב ופחות גדול מהסרט הקודם. ב"מפלצות בע"מ" מייק וסאלי הציגו ‏בפנינו את חוקי העולם שבו הם פועלים, ואז שינו את העולם. כאן, הם רק ‏פועלים בתוך חוקי ‏העולם הזה. בקיצור, ‏"מפלצות בע"מ" היה ונשאר המנה העיקרית, "בית ספר למפלצות" הוא ‏רק ‏תוספת. ‏ובכל זאת הוא מקסים ומצחיק די והותר כלשעצמו. ‏

נספח א': התלת-מימד בסרט לא מזיק ולא מועיל. אפשר בהחלט לוותר עליו.‏
נספח ב': הסרטון הקצר שמתלווה לסרט, "המטריה הכחולה", מרהיב ומקסים. העלילה המעטה לא ‏תפיל אף אחד מהרגליים, אבל האנימציה – בסגנון שבו פיקסאר עוד לא התנסו עד היום – כן. ‏תוספת מכובדת בהחלט לאוסף הסרטונים הקצרים המופלא של פיקסאר.‏

‏ ‏