ביקורת: חיסול ממוקד

איפשהו ליד לאס-וגאס יושבים אנשים ומחסלים בשלט רחוק אנשים באפגניסטן. לא מדע בדיוני.
שם רשמי
חיסול ממוקד
שם לועזי
Good Kill

שוב מוכח שאסור לסמוך על פוסטרים. בפוסטר ל"חיסול ממוקד" תראו את איתן הוק עוטה משקפי ‏טייסים, ובזרועו אוחזת ג'נוארי ג'ונס הנאווה בנשים. ברקע מטוס, טיל ושמים כחולים. אין ספק שמדובר ‏ברימייק של "אהבה בשחקים" ובו איתן הוק (איך לכל הרוחות הוא לא טייס קרב אמיתי, עם השם הזה?) יציל את ‏הדמוקרטיה והעולם החופשי ויטוס אל השקיעה על רקע שירה של להקת "בודפשט" או משהו.‏

מי שיגיע לסרט עם הציפיות האלה יתאכזב לגלות שההגנה על הדמוקרטיה והעולם החופשי היא ‏עניין הרבה יותר מורכב וסבוך מבעבר, שהגיבורים לא כאלה גיבורים, שבמטוסים לא טס אף אחד, ‏ושהם אולי חגים מעל עיראק ואפגניסטן, אבל איתן הוק לא עוזב את מדינת נבאדה. במילים
‏אחרות, במקום פנטזית הגבורה ההוליוודית, הסרט הזה עוסק במציאות המלחמתית במזרח ‏התיכון. ואולי זה בסדר, כי הפער הזה בין ההבטחה של הפוסטר לבין הסרט ממחיש היטב את תחושתו של גיבור הסרט, והפער בין ציפיותיו למציאות. או משהו.

זוהי אחת מאותן העובדות שעשויות לשכנע אתכם שאנחנו בכל זאת חיים בעתיד, למרות המחסור במכוניות דלוריאן מעופפות: ממש ברגע זה מרחפים עשרות מל"טים אמריקאים בשמי המזרח התיכון, ומן הסתם גם מקומות ‏אחרים בעולם. אין טעם להביט למעלה ולחפש אותם בשמים: הם כל כך רחוקים שהם בלתי נראים, ‏אבל הם בהחלט רואים. הם צופים על הכל, ויכולים גם לשגר טילים על מטרות נבחרות. מכיוון ‏שאותם מטוסים ממילא נשלטים מרחוק, אין שום סיבה לשלוח את הטייסים האמריקאיים למרחק של חצי עולם ‏כשהם יכולים באותה המידה להישאר בבית. כך נוצר זן של טייסי קרב שעליו נמנה תומס איגן, ‏גיבור הסרט: את העבודה הם עושים מתוך בסיס צבאי אמריקאי הסמוך ללאס וגאס. הם מחסלים ‏אנשים באפגניסטן בצהריים וחוזרים הביתה לארוחת ערב.‏

אבל מלחמה היא מלחמה היא מלחמה. אי אפשר לבצע משימות חיסול מדי יום – אפילו אם זה ‏נעשה בשלט-רחוק – בלי שזה ישפיע עליך באופן כלשהו, ואיגן מגלה שהוא מתקשה יותר ויותר ‏לבצע את העבודה הכל כך נוחה לכאורה שלו. הקושי הזה מתחזק כשהוא מקבל "בוס" חדש – קול ‏ללא גוף, שרק נשמע מתוך רמקול, סטייל צ'רלי – שפוקד עליו ועל צוותו לבצע חיסולים שלפעמים נראים בעייתיים. דווקא החיסול בשלט רחוק מאפשר לטייסים היכרות קרובה יותר עם האנשים שהם עומדים לחסל. עם מל"טים, אתם לא מגיע למקום ב-720 קמ"ש, מפילים פצצה ועוזבים באותה מהירות; אתם עשויים לצפות במשך שעות, ימים או שבועות על האנשים שאותם אתם עומדים לחסל, ולומדים להכיר אותם. איגן לא אוהב את זה, אבל הוא חייל. תפקידו הוא לא להטיל ספק ולשאול שאלות, אלא ‏למלא פקודות.‏

בארצות הברית, נושא השימוש במל"טים במדינות שבהן היא מעורבת צבאית מהווה נושא פוליטי ‏חם כבר שנים. למי שעוקב אחרי הדיון האמריקאי, הסרט כנראה לא יחדש הרבה. למי שלא ‏מצוי בנושא, הסרט עושה עבודה טובה בהצגת המצב, והבעיות שאליהם המצב הזה מוביל. השאלה היא לא רק "האם זה ‏מוסרי", אלא גם, לעתים קרובות, "האם זה חכם". לא, זה ממש לא "אהבה בשחקים", וגם את ‏הנפת הדגלים מלאת הגאווה של "צלף אמריקאי" לא תמצאו פה. כאן הכל נוגע לסימני השאלה, ‏לבעיות, לניסיון לנסח את חוקי המלחמה הראויים בעולם הטכנולוגי החדש הזה.‏

ובכל זאת, הסרט לא מנסה להציג תמונה מאוזנת. לאנדרו ניקול, הבמאי והתסריטאי, יש דעות ‏מוצקות בנושא השימוש במל"טים, ואתם לא עומדים לפספס את הדעות האלה. אתם עומדים לקבל נאומים העוסקים בנושא, ‏ישירות למצלמה, לא פעם אחת ולא פעמיים ולא שלוש. בשלב כלשהו נראה ש"חיסול ממוקד" הוא יותר מאמר מערכת מאשר סרט: אמירה על נושא פוליטי חם מנוסחת לאורך שעה וחצי בכיכובו של ‏איתן הוק (שכשלעצמו לוקח את העבודה בשיא הרצינות ומגלם היטב את הטייס המתפרק). הסרט אמנם נמנע מלבצע דמוניזציה של כל תכנית המל"טים, מובהר שזהו כלי שיכול להיות במצבים ‏רבים יעיל וטוב, אבל ההוראות שנשלחות מהקול-ללא-גוף הופכות בהדרגה ללא-מוצדקות ולא-‏מוסריות באופן כל כך מובהק שלצופה נחסכת הדילמה או הצורך לחשוב ולהגיע למסקנות בעצמו.‏

אנדרו ניקול הוא במאי מאוד לא אחיד, שהיה פעם אחראי לכמה סרטים מעולים, ולאחרונה – בעיקר לכשלונות מביכים. כאן הוא ‏מוכיח שהוא מוצלח הרבה יותר בבימוי סרטים המציגים קונפליקטים פוליטיים עכשווים ("שר ‏המלחמה") מאשר אלגוריות מדע-בידיוניות ("עולם הזמן", "גוף מארח"). סחתיין על היוזמה ועל העלאת הנושא, ולפחות בחלק מהזמן הוא מוצג באופן אינטליגנטי למדי, אבל קצת יותר עדינות ‏בהעברת המסר היתה מתקבלת בברכה. אם כבר דופקים את המסר בראש, אפשר היה ‏להשתמש בפטיש קטן יותר.


פורסם במקור בוואלה