סרט נפלא שהיה ראוי לטוב ממה שקיבל.אלוןב-18/04/2019 21:35
סרט נפלא שהיה ראוי לטוב ממה שקיבל.
אלון
פורסם אפריל 18, 2019 ב 21:35
מזמן כבר רציתי לכתוב עליו.
במבט ראשון, אפשר לחשוב שזו קומדיה רומנטית טיפוסית – אחרי הכל, הקאסט שלו מזוהה בעיקר עם הז'אנר (פול ראד הצעיר לנצח, ריס וית'רספון, אוון וילסון וקתרין האן) והעלילה היא סוג-של משולש אהבה (אבל לא באמת).
זה לא. זו יותר דרמה על החלטות קשות שצריך לקבל, איך מתמודדים איתן, ורומנטיקה שנכנסת בדלת האחורית, בהיסוס, בביישנות, ומציעה נחמה, גם אם זמנית ומינורית.
העלילה נעה על שני צירים מכאיבים למן ההתחלה: אתלטית שמסולקת מעבודתה, ומנהל בחברה של אביו שעולמו עומד לקרוס בגלל מכתב שקיבל. הם מוצאים זה בזה תמיכה במצבים קשים, ולאט לאט מתפתח ביניהם משהו שהוא הרבה יותר מסיפור אהבה. וגם ג'ק ניקולסון נמצא כאן, באחד התפקידים הכי מורכבים שלו לאחרונה – יש בו את העוקצנות והמיזנטרופיה השגורים שלו, אבל גם פגיעות וכנות אכזרית, שוברת לב.
העלילה לא בהכרח צפויה ושבלונית, וגם אם הסוף ידוע, יהיה בו משהו שיאיר אותו באור אחר, בוגר יותר, דוקר יותר. המשחק נפלא (בייחוד פול ראד, שמוכיח כאן כישרון דרמטי בלתי מבוטל), הדיאלוגים משובצים בפנינים שהייתי שמח לתלות על הקיר, והבימוי לא קופץ מעל הפופיק: למרות היעדר גימיקים ותנועות מצלמה ייחודיות או אסתטיקה שתופסת את העין, הוא עדיין מצליח לספר את הסיפור באופן שמחזיק אותך על הכסא, חושש לדמויות ורוצה בטובתן.
הנה כמה שורות נהדרות מתוכו:
"אבא שלי נהג לומר, אל תשתי כדי להרגיש טוב. תשתי כדי להרגיש עוד יותר טוב."
"אתה אדם טוב, כמו שיודע כל שמוק שניצל אותך אי פעם."
הידד
כמה שקיויתי לשהסרט הזה יגיע כבר – כדי שסוף סוף ניפטר מהטריילר המעצבן שלו שמתעקש להופיע לפני כל סרט אפשרי כבר חצי שנה בערך..
כמה שהסרט הזה נורא
לא זכור לי סרט כל כך סתמי,
באמת שהוא חסר כל משמעות,
מילא זה שהוא נשכח בזמן שרואים אותו ,אבל הדמויות בלתי נסבלות בצורה חריגה.
סרט נפלא שהיה ראוי לטוב ממה שקיבל.
מזמן כבר רציתי לכתוב עליו.
במבט ראשון, אפשר לחשוב שזו קומדיה רומנטית טיפוסית – אחרי הכל, הקאסט שלו מזוהה בעיקר עם הז'אנר (פול ראד הצעיר לנצח, ריס וית'רספון, אוון וילסון וקתרין האן) והעלילה היא סוג-של משולש אהבה (אבל לא באמת).
זה לא. זו יותר דרמה על החלטות קשות שצריך לקבל, איך מתמודדים איתן, ורומנטיקה שנכנסת בדלת האחורית, בהיסוס, בביישנות, ומציעה נחמה, גם אם זמנית ומינורית.
העלילה נעה על שני צירים מכאיבים למן ההתחלה: אתלטית שמסולקת מעבודתה, ומנהל בחברה של אביו שעולמו עומד לקרוס בגלל מכתב שקיבל. הם מוצאים זה בזה תמיכה במצבים קשים, ולאט לאט מתפתח ביניהם משהו שהוא הרבה יותר מסיפור אהבה. וגם ג'ק ניקולסון נמצא כאן, באחד התפקידים הכי מורכבים שלו לאחרונה – יש בו את העוקצנות והמיזנטרופיה השגורים שלו, אבל גם פגיעות וכנות אכזרית, שוברת לב.
העלילה לא בהכרח צפויה ושבלונית, וגם אם הסוף ידוע, יהיה בו משהו שיאיר אותו באור אחר, בוגר יותר, דוקר יותר. המשחק נפלא (בייחוד פול ראד, שמוכיח כאן כישרון דרמטי בלתי מבוטל), הדיאלוגים משובצים בפנינים שהייתי שמח לתלות על הקיר, והבימוי לא קופץ מעל הפופיק: למרות היעדר גימיקים ותנועות מצלמה ייחודיות או אסתטיקה שתופסת את העין, הוא עדיין מצליח לספר את הסיפור באופן שמחזיק אותך על הכסא, חושש לדמויות ורוצה בטובתן.
הנה כמה שורות נהדרות מתוכו:
"אבא שלי נהג לומר, אל תשתי כדי להרגיש טוב. תשתי כדי להרגיש עוד יותר טוב."
"אתה אדם טוב, כמו שיודע כל שמוק שניצל אותך אי פעם."
"אתה בורח מהבשורות הרעות?"
"לא, אני בורח ממך."
"אל תצעק. אני אף פעם לא שומע אותך כשאתה צועק."