ביקורת: ונוס בפרווה

ב"ונוס בפרווה" משתתפים שני שחקנים בלבד, וזו לא הבעיה שלו. אפשר לעשות הרבה עם שני ‏שחקנים, ואפילו פחות. ממש עכשיו בבתי הקולנוע אפשר למצוא את "כח משיכה", שאיש לא יאשים ‏אותו בהיותו לא-קולנועי, ואת "הכל אבוד" שמסתדר עם שחקן אחד בלבד. שני שחקנים זה די ‏והותר. גם צמצום בלוקיישנים הוא בסדר: אחרי ש"קבור" הוכיח שאפשר ליצור סרט מתח שלם ‏בתוך ארון קבורה אחד, בוודאי שניתן ליצור סרט מרתק שטווח ההתרחשות שלו מכסה אולם ‏תיאטרון שלם. העובדה שהסרט מבוסס על מחזה, ורואים את זה עליו, גם היא לא הבעיה. סרטו ‏הקודם של רומן פולנסקי, "אלוהי הקטל", היה גם הוא באופן מובהק מחזה מצולם: מספר קטן של ‏דמויות בתוך חלל מוגדר אחד, ברצף זמן של שעה וחצי שבו הם עושים מעט מאוד מלבד לדבר זה ‏עם זה. והוא היה קולנועי ומבדר מאוד.‏

בקיצור, הבעיה של "ונוס בפרווה", הסרט החדש של פולנסקי, היא לא המגבלות שלו. אפשר להפוך ‏מחזה בימתי לסרט איכותי. מה שמכשיל אותו הוא שזה המחזה הלא נכון, מצולם לא נכון, עם ‏השחקנים הלא נכונים.‏

בתוך אולם תיאטרון שומם, במאי (מתיא אמלריך) אורז את חפציו ומתכונן לעזוב, אחרי יום ארוך ‏ומתסכל של אודישנים. הוא מנסה למצוא את השחקנית הנכונה למחזה החדש שלו – עיבוד ל"ונוס ‏בפרווה" של ליאופולד פון זאכר מאזוך, ספר משפיע כל כך שעד היום אנחנו מזכירים את המחבר ‏בשמו בכל פעם שבה אנחנו מדברים על מאזוכיזם. אל האולם נכנסת וונדה (עמנואל סנייה), ‏שחקנית מתחילה, שעושה רושם של פרחה בורה, ובכל זאת משכנעת אותו לבחון אותה לתפקיד, ‏משוכנעת שהיא האחת והיחידה שאמורה לגלם את גיבורת הסרט. אפילו השם שלה זהה לזה של ‏הגיבורה. מכאן הם ממשיכים – קוראים את המחזה זה לזה, נכנסים ויוצאים מהתפקידים, ומעלים ‏שאלות בנוגע למיניות ושליטה ומחזות פוסטמודרניסטיים מודעים לעצמם.‏

מדובר במחזה. יותר מזה, מדובר במחזה שעוסק במחזה. במשך רוב הזמן אנחנו רואים שני ‏אנשים על במה, ושואלים את עצמנו למה בעצם אנחנו נמצאים באולם קולנוע ולא בתיאטרון ‏הסמטה. פולנסקי לא נולד אתמול, הוא במאי שיודע היטב להשתמש במה שהקולנוע יכול להציע לו, ‏אבל הפעם נראה שהוא פשוט לא מעוניין: הוא מעוניין להקרין על המסך מחזה במקום לעשות ‏סרט. האמצעים הקולנועיים המשוכללים בסרט הם ספוטלייט וצעיף צמר. קטונתי מלייעץ לפולנסקי הגדול ממני, ובכל זאת, הנה רעיון קטן: כדי להפוך את "ונוס בפרווה" לסרט, היה צריך להפוך את "ונוס ‏בפרווה" לסרט. כלומר, את המחזה שבתוך המחזה. אילו הבמאי והשחקנית היו נמצאים באולפן ‏הסרטה במקום על במת תיאטרון, זה היה פותח הרבה אפשרויות חדשות לדרכים שבהן הם ‏מסתכלים זה על זו, אנחנו עליהם והם עלינו: מצלמות, תפאורות, מציאות מתחלפת. זה היה נותן ‏משמעות לכך שהסרט הוא סרט.‏

ואם כבר ירדתי לפסים אישיים: פולנסקי עשה את אותו הדבר. הוא ליהק לתפקיד הראשי את אשתו. ‏עמנואל סנייה לא מתאימה לתפקיד. זה אולי מאוד לא נכון ולא רציני ואסור לשפוט שחקנית על פי הופעתה ‏החיצונית, אבל נדמה לי שיש יוצא מהכלל לחוק הזה כשאותה שחקנית אמורה לגלם את ונוס, אלת האהבה, היופי ‏והפיתוי. סנייה, העטויה באיפור כבד ובגדי ‏S&M‏, מבוגרת מכדי להיות אמינה בתפקיד ‏הפרחה שהיא מנסה להיות בתחילת הסרט (בגיל 50 היא החליטה לעשות הסבה מקצועית ולהתחיל להיות שחקנית תיאטרון?), ולא משדרת את הסקס-אפיל האגרסיבי שהיא אמורה ‏לתת בסצינות אחרות. מתיא אמרליך לא רע, אבל לא ‏מצליח להפוך את הדמות שלו – של במאי די מלא בעצמו ומעצבן – לדמות משכנעת ומעוררת ‏סימפטיה מספיק כדי שנרצה לבלות איתו ורק איתו שעה וחצי.‏

המחזה שבלב הסרט עוסק בעצמו, מתפתל סביב עצמו ומנסה להתהפך ככל שסיפור עם שתי ‏דמויות בלבד יכול. אולי זאת אשמת הסביבה הלא נכונה שבה הוא מוצג, יכול להיות שעל בימת ‏תיאטרון אינטימי הוא היה פועל טוב יותר, אבל כאן המחזה נראה בעיקר כמו התחכמות לשם ‏ההתחכמות. זה מה זה מגניב כשהדיאלוג מדלג בין שכבות המציאות שהוא מציג, וכשמיטשטש הקו בין ‏הדמויות במחזה לבין השחקנים שמגלמים אותם – כמו כשהשחקנית עוצרת את המחזה בכל פעם ‏מחדש בכדי למחות על כך שהוא סקסיסטי – אבל כל הזמן כמעט ואפשר לראות את המחזאי ‏ברקע, נותן לעצמו עוד צל"ש על כמה שהוא מתוחכם. בסופו של דבר, אחרי כל הגלגולים האלה, ‏הסרט לא יגיד לכם שום דבר עמוק במיוחד על היחסים בין נשים וגברים, או בין במאים ושחקניות, ‏או בין שולטים ונשלטים. מלבד, אולי, העובדה שעבור שחקנית, נישואין לבמאי הם עדיין צעד חשוב בקידום הקריירה.‏

פורסם במקור בוואלה