הסופר אקסית שלי

במקור: My super Ex-Girlfriend
במאי: איוון רייטמן
תסריט: דון פיין
שחקנים: אומה תורמן, לוק ווילסון, אנה פאריס, ריין ווילסון, אדי איזארד

ושוב אותו סיפור חבוט ומוכר – בחור פוגש בחורה, בחור משיג בחורה, בחור נפרד מבחורה, בחורה זורקת כריש על בחור. אלא שהפעם לא מדובר בסתם בחורה. זו אומה תורמן, והיא גיבורת-על. היא יודעת לעוף, להרים חפצים כבדים ולהטיח אותם בכל הנקרה בדרכה, לטלטל גברים בהבל פיה, להעיף מכוניות ולחולל מיני-טורנאדואים. בקיצור, לא שום דבר שעוד לא ראינו אצל אומה תורמן.

מאט סונדרס (לוק ווילסון, 'משפחת טננבאום') הוא בחור רגיל כמוכם וכמוני, רק ממש חנון. יש לו משרה מהוגנת במשרד אדריכלות לצד עמיתתו הנאה לעבודה האנה (אנה פאריס, כל ה'מת לצעוק'ים). יש לו גם חבר טוב, חנון כמוהו, אבל קצת יותר חרמן וילדותי, בשם ווהן (ריין ווילסון, 'המשרד'. מרענן למצוא קומדיה כל כך עשירה בווילסונים שאף אחד מהם הוא לא אוון, וגם לא כדורעף). חייו של מאט משתנים מן הקצה אל הקצה כאשר הוא פוגש בג'ני ג'ונסון (אומה תורמן), בימים אוצרת בגלריה, בלילות סופר-גיבורה בשם נערת הג'י – ותמיד קצת פסיכית. ג'ני עושה על מאט רושם של בחורה חמודה (יהיו שיאמרו כוסית-על), והוא מצליח לאזור אומץ ולהתחיל איתה, בעידודו הנמרץ של ווהן. מאט וג'ני נכנסים למערכת יחסים, אשר בשלב מסוים עולה על שרטון כאשר ג'ני עולה למאט על העצבים, והוא מחליט להיפרד ממנה. ועדיין לא סיפרנו לכם שום דבר שלא יכולתם להבין משם הסרט.

פרידה היא עניין כואב, כפי שיודע היטב כל מי שחווה אחת כזו על בשרו. כאשר הצד הנעזב חש פגוע, העסק הופך לכואב הרבה יותר, עבור כל המעורבים. אבל כשהצד הנעזב הוא סופר-גיבורה סופר-נקמנית, הכאב מוביל לכעס, הכעס מוביל לשנאה והשנאה עלולה להוביל למשור חשמלי במקום לא נוח. ובזה עוסק בעצם רוב הסרט.

'הסופר אקסית שלי' הוא ניסיון מעניין להכליא בין שני ז'אנרים, סרטי סופר-גיבורים וקומדיות רומנטיות. שניהם מתנהלים בדרך כלל בעולם עם חוקים משלו, שהם שונים מאלה התקפים בעולמנו אנו. השילוב בין שני הז'אנרים לא עולה יפה. בסטנדרטים של סרטי סופר-גיבורים, הסרט הוא כשלון. לכאורה, הכל בסדר: יש בו גיבורה, ויש רשע – לכל סיר יש מכסה, ולכל סופר-גיבור יש ארכי-נבל שבו הוא נאבק; לזה של נערת הג'י קוראים פרופסור בדלאם (אדי איזארד). יש בו גם חיים כפולים והדילמות שהם מציגים, כוחות-על פוטוגניים ואפילו קרב סופי עתיר אקשן. אבל ג'ני היא בלתי נסבלת כמעט מהשנייה הראשונה, פרופסור בדלאם הוא קריקטורה תמוהה ואחת הדמויות הכי פחות אמינות בסרט, והאפקטים די רעים, שלא לומר מחורבנים ממש. התחום היחיד שבו הסרט עושה עבודה טובה במסגרת הז'אנר הוא המוזיקה. מגיעה מילה טובה לטדי קסטלוצ'י, שכתב פסקול אפקטיבי א-לה-ג'ון וויליאמס, והחזיר אותי לשנות השמונים ולסרטי 'סופרמן' המוקדמים.

כקומדיה רומנטית הסרט פחות נורא, אם שוכחים לרגע את החלק של ה"רומנטית". יש בו כמה רגעים קומיים לא רעים, ובדיחות שעובדות (חלקן יותר וחלקן פחות) בכמה מישורים – החל בדיאלוגים חביבים בין מאט לווהן, דרך התייחסויות מפורשות ל'סופרמן', וכלה בהומור פיזי והרס סביבתי. אבל הסרט רחוק מאוד מלהיות רומנטי. ברגעים המעטים שבהם הוא מנסה לעשות את זה, הקיטש הבנאלי ("זה כנראה הרגע הטוב ביותר בחיי" – "זה לא הוגן. אני עמדתי להגיד את זה!") מכריע את הרומנטיקה ובועט את הסרט חזרה למחוזות הקומדיה.

על רמת המשחק בסרט קשה לדבר, ולו מפני שהדמויות כולן שטוחות כמו ג'ני בתחילת הקריירה המקצועית שלה. קשה לקבוע מתי מדובר במשחק גרוע ומתי בדמות מוקצנת במיוחד. קחו למשל את דמותה של ג'ני: כבחורה, היא רגשנית, מניפולטיבית, תלותית וקנאית. מצד שני, היא גם חזקה, עצמאית, אסרטיבית ודומיננטית. גם בני המין החזק מיוצגים בסרט דרך בליל סטריאוטיפים. להגיד על רוב הגברים בסרט שהם לא חכמים במיוחד יהיה אנדרסטייטמנט בערך כמו להגיד על אומה תורמן שהיא 'בחורה חמודה'. ביחס לנשים החזקות המופיעות על המסך הם נראים חלשים, פסיביים וחסרי אונים. גישתם למערכות יחסים, לעומת זאת, היא יותר צפויה: בעוד מאט מדגיש את הפן הגופני בלבד בקשר שלו עם ג'ני (ווהן הוא בכלל ניאנדרטל רגשי שמעולם לא עבר את גיל ההתבגרות), היא ממהרת לפתח תלות רגשית ולהצהיר על אהבתה כלפיו.

לזכותו של 'הסופר אקסית שלי' ייאמר שהוא סרט קליל, והוא חמוש בכמות לא מבוטלת של מודעות עצמית. הדמויות, הסיטואציות ואפילו האפקטים מוקצנים, ובמקרים רבים נראה שזה מכוון. נראה שרייטמן מרשה לעצמו לגלוש לקלישאות של הז'אנרים הרלוונטיים מתוך היכרות איתם, בצורה שמגחיכה את הסרט וגורמת לו להיראות כמעט כמו פארודיה. אבל בדיוק ב'כמעט' הזה טמונה הבעייתיות שלו. הסרט לא הולך עד הסוף בכיוון הפארודיה, ולכן נשאר סתם מופרך.

'הסופר אקסית שלי' הוא כמעט קומדיה רומנטית, כמעט סרט סופר גיבורים וכמעט פארודיה על שניהם. בהתאם לכך, בהחלט אפשר כמעט ללכת לראות אותו בקולנוע, ובמקום זה פשוט להמתין בסבלנות ל-DVD, או בכלל לוותר.