ביקורת: לא זמן למות

תמיד כשאני מתקשרת אין לך זמן למות. אבל ללכת לרגל עבור בריטניה יש לך זמן? מה אני מבקשת, רק שקצת תמות?

המון משקל מונח על כתפיו של "לא זמן למות". דבר ראשון, זה הסרט שמייצג כבר שנה וחצי את הקטסטרופה שהביאה לנו הקורונה – הוא היה הבלוקבאסטר הראשון להידחות (ואז להידחות שוב), לא לפני שסבל גם כך מבלגן בהפקה שכלל בין השאר עזיבה של במאי, תסריטאי ומלחין. אבל חוץ מזה, הוא בעיקר הסרט האחרון של דניאל קרייג בשרות הוד מלכותה, ובפעם הראשונה זה לא רק סופה של כהונת השחקן הנוכחי, אלא סופו של עידן.

כי בונד של קרייג היה שונה מהרגע הראשון. 'קזינו רויאל' לא היה בונד רגיל, אלא ניסה להביא עומק לדמות של הגבר השרמנטי ששום דבר לא מזיז לו. המפיקים מספרים בראיונות שהם חיפשו בכוונה שחקן שידע לעשות את זה, וזה מסביר גם את העליהום המוזר שהיה בזמנו נגד הליהוק של קרייג: אנשים לא רצו בונד אחר ממה שהכירו.

אבל זה עבד, ועבד יופי. קרייג היה מעולה, והסדרה הותנעה מחדש בקול תרועה רמה. מאז היו עליות ומורדות, אבל גם בסרטים המושמצים יותר ניכר הניסיון – הגם שהיה גמלוני – להמשיך את הקו האישי והעמוק יותר. הבעיה העיקרית היתה שאחרי השיא המטורף שהוא 'סקייפול', הגיע 'ספקטר', שלמרות שהיה הצלחה כלכלית, נראה כאילו נכתב במאה הקודמת ונחשב למשקולת כבדה מאד על הבונד החדש והמעודכן הזה. אז צריך לתקן את מה שמקולקל, ולשלוח אותנו הביתה עם סיום טוב ומספק לבונד של שנות האלפיים.

הסרט החדש מתחיל כשג'יימס בונד פרש משירות פעיל והוא בסך הכל רוצה לבלות את חייו בנעימים עם מדלן סוואן (ליה סיידו), הבחורה הנחמדה בה התאהב בסרט הקודם. אבל הוא כמובן לא באמת יכול לפרוש, אחרת לא היה לנו סרט; ידידו מהCIA פליקס לייטר (ג'פרי רייט) מבקש ממנו טובה בנוגע למדען שנחטף ולנשק ביולוגי מתקדם שעלול, איך לא, לאיים על כל העולם.

בונד נכנס מחדש לענייני הריגול ופוגש בין השאר את מחליפתו בשרות הוד מלכותה, הסוכנת נעמי (לשאנה לינץ'), וגם סוכנת CIA צעירה ושובבה (אנה דה ארמס, המקבילה המילונית מהיום ל"מי שהייתה גונבת את ההצגה אם היה לה מספיק זמן"). רק שאז מתברר כי לנבל מאחורי הנשק הביולוגי (רמי מאלק) יש קשר גם לארגון המרושע 'ספקטר' וגם למדלן, אהובתו של בונד.

הסרט מנסה ללהטט עם הרבה כדורים באוויר: הוא צריך להיות סרט בונד קלאסי, עם אקשן ובסיסים סודיים וסוכנים כפולים ובחורות יפות, ועדיף גם נבל מוצלח וזכיר. מצד שני הוא רוצה לסיים את סאגת קרייג בהצלחה, ואם אפשר גם לתקן את המורשת הבעייתית של 'ספקטר' שכאמור לעיל, משך את הזיכיון אחורה.

האם הוא מצליח? זה מורכב. כלומר, הוא אכן משחק בכל הכדורים האלה כמיטב יכולתו, רק שאספקטים רבים בסרט מושפעים מהחלטה מרכזית אחת שהסרט לוקח, ובסוף הכל סובב סביבה ומושפע ממנה.

קחו כדוגמה את האקשן, למשל. זה לא 'ספקטר' – יש הרבה אקשן, והוא טוב ויעיל. קארי פוקונגה, הבמאי האמריקאי הראשון שמביים סרט בסדרה הרשמית, יודע היטב לביים קטעי פעולה. אפילו בסצינות יריות מרובות משתתפים, כאלו שפעמים רבות נופלות לבלגן גדול של "רגע רגע מי יורה לאיפה ועל מי ולמה", פוקונגה שולט ביד רמה ושומר על קצב טוב וקינטיות על אש גבוהה. עם זאת, שום דבר פה לא מאד מלהיב, ואין כאן סיקוונס שיכול להצטרף לרשימת סצינות האקשן הגדולות של הזיכיון; אז למרות שהאקשן מרשים, הוא מרגיש כאילו הוא לא העיקר.

או, למשל, ההומור: פאנצ'ליינים תמיד היו בסרטי הסדרה, אבל בסרט הזה שולבו שורות דיאלוג רבות שמזכירות קצת את ההומור המארוולי, ורובן גם עושות את העבודה (הקרדיט, לפי השמועות, הוא לתסריטאית פיבי וולר-ברידג' שנשכרה בדיוק למטרה זו). וגם זה לא העיקר.

יש גם מוזיקה, וגם היא יעילה מאד, אם כי התלהבתי פחות משחשבתי מלשמוע את המלחין האהוב עליי (האנס זימר) משחק במגרש עם נעימת בונד הקלאסית. אולי כי גם זה לא העיקר.

הנבל הוא כבר נקודת חולשה של ממש. רמי מאלק שחקן טוב בסרטים אחרים, אבל הנבל שלו כאן אנמי למדי, ולמרות הניסיונות של התסריט ליצוק בו תוכן, הביצוע לא יותר מפושר; אולי כי גם התסריט מחפף בסוף ונכנע לקלישאות כמו נאום פילוסופי מטופש וחסר פואנטה.

אבל כל זה נובע כנראה מאותה החלטה עיקרית שקיבלו היוצרים: אם סרטי בונד של קרייג היו עד כה יותר אישיים, אבל עדיין שמרו על פאסון בונד-י, הפעם הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף – הסרט הזה יהיה סיפורו של ג'יימס בונד האיש. לא המרגל קר-הרוח, ולא איש האקשן המגניב; הוא יהיה על בונד של קרייג. זה שגילה פעם ופעמיים רגשות וקשיים מתחת למעטה הטוקסידו, זה שהתחיל ללמוד על האנושיות שיש בעולם מעבר למשימות הריגול והמרדפים ומוכן אפילו לשמוע על משפחה, זה שכעת נותר לו רק לקלף סופית את החיצוניות המגניבה ולחשוף את הפנימיות הרגישה.

והסיפור הזה, אני שמח לבשר, הוא חתיכת סיפור יפה ונקודת החוזקה המשמעותית של הסרט. "יפה" גם ויזואלית, אגב – "לא זמן למות" לא מגיע אולי לסטנדרט הצילום של "סקייפול" ברמת הפריימים הבודדים ועוצרי הנשימה, אבל הצלם זוכה האוסקר לינוס סאנדגרן ("לה לה לנד") בהחלט מצטיין בלתת צבעוניות ייחודית לכל לוקיישן בנפרד ולהוציא את המיטב מכל חלקי כדור הארץ שהסרט מתגלגל אליהם. אבל כאמור, העיקר זה הסיפור שדוהר קדימה עם מטרה מוצהרת לחתום את העניין ולהפוך את קרייג סופית לבונד האישי והרגיש ביותר שהיה על המסך. וזה נהדר.

נכון, צריך להודות שגם מהבחינה העלילתית הסרט מאבד בדהירה הזו כמה נקודות. אבני המשחק שנשארו מ'ספקטר' מרגישות לעיתים כמו חטוטרת מציקה, וייתכן בהחלט שאפשר היה לחתוך את כל קו העלילה הזה החוצה – ואולי חבל שלא (הסרט הזה ארוך). מצד שני, ההתעסקות עם הארגון המטופש עצמו נעשית בצורה שהיא על סף מודעות עצמית גלויה, כמעט קומית; כפסע מלפנות לצופים באולם ולומר במפורש "בואו נוריד מהשולחן את הדברים הלא טובים מהסרט הקודם ונתרכז רק בדמותה של מדלין סוואן וביחסים שלה עם בונד".

ובסוף בסוף, טוב שזה נעשה, כי הסיפור האישי שנתנו לבונד בסרט הזה הוא הסיפור הכי שובר לב שקיבלנו בסרטי בונד עד כה (זה לא שהתחרות קשה מאוד, ועדיין). דניאל קרייג וליה סיידו מספקים שתיים מתצוגות המשחק הטובות ביותר שהפגינו הגיבורים בסרטי בונד, וממש בסוף נמצא גם אחד השוטים היפים שסגרו סרט אי פעם. כאמור, זה הסרט האחרון – הוא יודע את זה, הצופים יודעים את זה, והסרט יודע שהצופים יודעים ומשתמש בזה מצוין.

סוף טוב זה דבר שקשה לעשות. הסוף של הסרט בפרט ושל עידן דניאל קרייג בכלל הוא אולי לא המקורי ביותר ולא החדשני ביותר (די בטוח שתחשבו במהלך הצפיה על סרט גדול אחר שראיתם לא מזמן), ויהיו גם כאלה שימשיכו לא לאהוב את הסטיה מהנוסחה שייצג בונד של קרייג. אבל דווקא בגלל שהסרט שם את הסיפור האישי במרכז, הוא מנסה ומצליח לסיים כראוי את הסאגה הלא פשוטה הזו. כל כך כראוי שבאמת אין לי מושג מה יעשו עם המותג הזה בהמשך.

אם "קזינו רויאל" היה "באטמן מתחיל" ו"סקייפול" היה במידה רבה "האביר האפל", אז "לא זמן למות" דומה לסרט שסגר את עלילות באטמן של נולאן. כי גם ב"עלייתו של האביר האפל" היה ברור שהסרט אינו יצירת המופת של הסדרה וממש לא חף מבעיות – אבל כמו שם, "לא זמן למות" הוא סיום מספק ונהדר, והסוף שבונד היה ראוי לו.