ביקורת: ספיידרמן – אין דרך הביתה

לא מושלם, אבל עצום: "אין דרך הביתה" הוא "סוף המשחק" של סרטי ספיידרמן.
שם רשמי
ספיידרמן: אין דרך הביתה
שם לועזי
Spider-Man: No Way Home
סרט מס' 3 בסדרת מארוול ספיידרמן

הו-לי שיט.

אחרי שנה לא משהו שעליה קשה להגיד שמארוול שמטו לסת של מישהו, טוב שיש את ספיידרמן הקטן והשכונתי כדי לגרום לכולנו לשכוח מפאדיחות כמו "נצחיים". הנוסחה: הרבה מאוד ריצוי מעריצים (מה שנקרא "פאן-סרוויס") – מהסוג המוצדק, דרך המיותר, ועד לכזה שהופך למשהו שהוא כבר לא פאן-סרוויס אלא דיון מטא שלם על המיתוס של ספיידרמן.

זה לא אומר שיש רק קריצות ומחוות למעריצים בסרט הזה. אבל הקהל בהקרנה שהייתי שאג, מחא כפיים, צחק בקולי קולות וקרא בהתרגשות יותר פעמים מכל ההקרנות האחרות בהן הייתי השנה. הפעם הקודמת בה שמעתי קהל בהתרגשות שכזאת היה, ובכן, ב"סוף המשחק".

וכן, גם פה, כמו שם, יש בהחלט סיפור מסביב לכל מה שקורה, סיפור שמכין קרקע מוצקה למהלכים רגשיים נוגעים ללב; אבל העיקר הם רגעי השיא – דברים שלא חשבת שאי פעם תראה בסרט קולנוע ומתגשמים לפתע לנגד עיניך.

אז כן, יש כאן סיפור על פיטר פארקר ודילמות מוסריות מסוימות שאופפות אותו מהרגע שהעולם מגלה שהוא ספיידרמן, אבל אפשר לחוש כמה הסרט דוהר לקראת אותו מולטיוורס שמארוול שמים לנו מול העיניים עוד מאז הסרט הקודם – מהרגע שהסרט מתחיל ועד שמגיע האורח הראשון שלא שמע על תאנוס מימיו עוברת פחות מחצי שעה, וזאת חצי שעה עמוסה: ספיידרמן מושמץ, נחקר, חוזר לבית ספר, מנסה להתקבל לאוניברסיטה, הולך לדוקטור סטריינג', מקבל סטירת לחי מטאפורית, ועוד, ועוד, ועוד.

אבל אולי זה לא נכון לחלוטין. אולי הסיפור של פיטר פארקר דווקא כן משתלב בתוך העומס התוכני שהסרט מציג בכל רגע, ומציג גיבור שלראשונה לא עומד בצל של אף אחד, וצריך להתחיל להבין שהוא משוחרר מדמויות אב והוא צריך להתמודד עם דברים לבד – כולל ההשלכות לכך כאשר הוא שוגה. זה אולי לא בדיוק מסע שנבנה מהסרטים הקודמים, אבל זה בסדר: נקודת המוצא של הסרט הזה מציגה תרחיש כל כך קיצוני שאפשר לסלוח על כך שספיידרמן עושה כמה טעויות מאוד דביליות ולא הכי אופייניות בתחילת הסרט, כי גם אני אולי לא הייתי כזה חד וחכם אם היו זורקים לבנים לתוך הבית שלי על בסיס קבוע.

בעיקר, וזה מתבהר ככל שהסרט ממשיך, אנחנו בעצם מגלים שהנער שאיתו בילינו אמנם לבש חליפת עכביש וירה קורים, אבל רק בסרט הזה אנחנו חוזים במשהו שאפשר לקרוא לו האוריג'ין שלו. אולי "אוריג'ין" זה לא המילה הנכונה, ויותר צריך לדבר על משהו כמו התפתחות ומעבר מנער לאדם בוגר, אבל אני גם לא בטוח שזאת המילה השגויה.

ומעל הכל: הו-לי שיט. כן, אפשר ורצוי וצריך לפטפט על השאלות שהסרט מעלה על ספיידרמן, אבל סלחו לי: איך אפשר להתרכז מול מפגש דמויות כמו זה שמתרחש בסרט הזה? לטובת מי שהחליט לא להיחשף לטריילרים כדאי לדלג אולי לפסקת הסיום, אבל לטובת מי שכן יודע מהם על החברים שקופצים לבקר: איזה תענוג זה. אני לא מת על הסרטים של סם ריימי ולא מעריץ את אלה של מארק ווב, אבל לאור מפגש הנבלים שנעשה פה קשה להישאר אדיש. זה לא רק המגניבות בעצם השהות של פיטר פארקר גרסת הולנד עם נבלים איקוניים לאחר שמארוול גילו שקופת הנבלים שלהם קצת ריקה – זה גם המפגש של הנבלים והאינטראקציה שלהם אחד עם השני.

זה מגניב כי אף פעם לא יצא לנו לראות את הנבלים האלה מגיבים אחד לשני. בעולם שבו כל נבל נבנה תמיד כפתית שלג מיוחד, הסרט הזה מעמת אותנו ואותם עם איזשהו דפוס שיש לו תוצאות קורעות מצחוק ומרתקות לדיון, ובעיקר, נו, אדירות לצפייה.

והסרט מנצל את זה למשהו עמוק יותר רק "מ"מגניב". לראשונה אצל מארוול נעשה שימוש בנבלים לא רק כמישהו שצריך לתת לו אגרופים עד שהוא יפסיק, ואפילו לא מישהו שיש לו אידיאולוגיה שצריך להסביר למה היא שגויה – הם מוצגים כאנשים שבורים, רובם מאוד חכמים, שהעולם שלהם השתבש מסביבם, והסרט מעז לשאול האם אין לגיבורים אחריות מעבר רק לעצירתם. זאת שאלה שאני חושב שהוא קצת מפקשש בה לקראת הסוף, או לכל הפחות מחליט להיות נחרץ עד למקום שמרגיש כבר לא אמין – אבל זאת שאלה מרעננת לחלוטין שמכניסה דם חדש לקרבות גיבורים-נבלים בסרטי גיבורי על.

וכלומר, כתבתי את כל זה ושכחתי להזכיר את דוקטור סטריינג', שבכל סרט אחר אולי היה העיקר של הסרט: שני גיבורים גדולים נפגשים על המסך! אבל בציפיות של ימינו זה כמעט נראה סרט אינטימי. בכל מקרה, סטריינג' מאפשר לסרט קודם כל נוחות עלילתית בלתי סבירה כי כל פעם שמשהו קורה אז זה "קסם" ואי אפשר להתקיף את הסרט על חורים יותר מדי כי, נו, "זה קסם" (אם כי זה מוביל לכמה מבטים נפלאים משלל המדענים שמרכיבים את צוות הנבלים שכמעט מזועזעים מהרעיון שקסם זה דבר אמיתי).  ואם על הטעויות של פיטר אפשר להגיד "טוב, נו, ילדון" – על הטעויות של דוקטור סטריינג' קצת יותר קשה לסלוח. מצד שני, יש לו סרט שלם שבו הוא ייתן על כך דין וחשבון.

אבל עיקר מה שמפגש סטריינג'-פארקר מאפשר לנו זה לקחת את הויזואליה של סטריינג' ולהביא אותה לפה. ותקשיבו, תגידו מה שתגידו על קאמברבץ' כ"איירון מן אבל עם קסם"; אבל סצנות האקשן שלו הן חגיגה שצריך לראות על מסך כמה שיותר גדול, וליתר ביטחון, גם הסצנות "הרגועות" איתו מצחיקות וכיפיות.

רשמתי למעלה שהסרט הזכיר לי את "סוף המשחק", וזה כי הוא באמת, במובנים מסוימים, אירוע קולנועי שמזכיר משהו כזה – פשוט לא של מארוול, אלא של סוני. סוני משתמשים בכמעט 20 שנה של מיתולוגיה כדי ליצור אירוע חד פעמי, ואם יש טעם קצת מריר לכל החוויה זה רק בגלל שבניגוד למקרה של "הנוקמים", כאן הייתה פחות תחושה שבנו לקראת זה והפייאוף הרגשי עומד על בסיס פחות מוצק. וכן, יש משהו מציק בכך שהתרחקנו עד כדי כך מתחושת האינטימיות של "השיבה הביתה", אבל "אין דרך הביתה" מבין שבשלב הזה ספיידרמן הוא כבר לא אותו נער תיכון שכולם יכולים להזדהות איתו, ובמקום זה מוצגת לנו דילמות יותר גדולות וקצת פחות יומיומיות – אבל לא פחות מעניינות.

ובאמת, יש עוד מה להגיד על הסרט, כולל על כמה בחירות מאוד אמיצות שסוני ומארוול עשו בסיומו, וכמה בדיחות שקצת הגזימו שם עם כל העניין, וכמה החלטות מרתקות – ואולי עוד נעשה זאת. וכן, "השיבה הביתה" אולי נשאר סרט הספיידרמן לייב אקשן האהוב עליי, אבל השורה התחתונה, בהנחה שעד שאתם קוראים את הטקסט הזה לא ראיתם את הסרט באחת מ-20+ ההקרנות שיש בכל בית קולנוע בארץ, היא שאלא אם הציפיות שלכם מוגזמות בקטע אחר – אפשר בהחלט להירגע: "אין דרך הביתה" מספק לחלוטין את מה שרצינו ממנו, ועוד, ועוד, ואז עוד קצת, ומדי פעם אולי אפילו יותר מדי. או במילים אחרות: הו-לי שיט.


שתי סצנות אחרי הכתוביות: סצנה קומית שסוגרת פינה מסרט אחר, ומשהו שהוא בעצם טריילר לסרט נוסף שייצא בשנה הבאה.