אבירם כץ הוא סופר מפורסם, בדגש על "מפורסם" – בעוד הוא נמצא במחסום כתיבה ארוך, נראה שכל מי שנקרה בדרכו כותב ספר-שניים-שישה למגירה, וכולם רוצים שאבירם יעזור להם, יקרא, יחווה את דעתו וייתן טיפים – כי אם אבירם יכול להיות סופר, אז כמה קשה זה כבר יכול להיות. אחד מהנִקרים הללו הוא ששון גבאי, רופא מרדים (טכנית הוא פרוקטולוג בגמלאות, אבל הוא בהחלט מרדים) ושכנו של אבירם. הוא שולח לאבירם כמה פרקים מהספר שהוא כותב. אבירם, שהבטיח להעביר לעורכת עיתון נפוחה מחשיבות עצמית פרקים לסיפור בהמשכים, מחליט יום אחד לשלוח את הפרקים ששלח לו השכן. הוא כמובן עושה חפש-והחלף לפרטים כמו שם הספר והדמויות, אבל לא טורח לוודא שכל ההחלפות עברו בשלום.
קאט לדנה מודן ויניב ביטון, לבושים במדי משטרה ודופקים על דלתו. מסתבר שהשם המקורי של גיבורת הסיפור, ששרד את העריכה השטחית של אבירם, הוא שם של אשה נעדרת אמיתית. מכיוון שהעונה תהיה קצרה מאד אם אבירם יאמר "זה לא אני כתבתי, רק שלחתי בשמי, לכו דברו עם מי שבאמת כתב את זה", הוא ממשיך לטעון שזה הספר שלו, מה שמוביל לסחרור של מאורעות שהולכים ומסתבכים ובהם הוא מפספס כל הזדמנות לזכות את עצמו מאישום בפשעים אמיתיים, רק כי הודאה כזאת היא גם הודאה בכך שאיבד את המוזה.
בסוף כל אחד משמונת הפרקים של הסדרה, על גבי כותרות הסיום, רואים יד שמדפדפת באחד מהספרים שאבירם כתב. רק שכמובן, דנה מודן שיצרה את הסדרה לא טרחה לכתוב שמונה ספרים מלאים של אבירם כץ רק בשביל כותרות הסיום, ולכן מתחת לכל כריכה מסתתר ספר מופת אחר. יש שאומרים שהספרים שבתוך הקרדיטים הם המשך של תמת הסדרה, שמדברת על כתיבה וכותבים, מקור והעתקה, תוכן וכריכה, וגניבה ספרותית מול שימוש הוגן (הספרים שדנה מודן בחרה הם ספרים שפגו עליהם זכויות היוצרים, אבל היא כנראה לא שמה לב שהן עדיין חלות על המהדורה העברית).
אבל אני ראיתי שם משהו אחר: כמו שבסוף כל פרק הספר בכותרות הסיום הוא שונה – של סופר אחר, ז'אנר אחר ואפילו שפה אחרת – כל פרק בסדרה הוא משהו חדש, לפעמים קשור לעלילת הפרק הקודם ולפעמים מתחיל בעלילה שונה לחלוטין. הסדרה מתחילה בכך שאבירם חשוד בהיעלמותה של אשה נעדרת? נעבור לפרק וחצי שבו נעקוב אחרי עלילת הנעלמת, החל בעברה הרומנטי (עם שי אביבי בהופעת אורח), דרך סצנת אוטובוס מוזיקלית, ועד להווה המשמים. אבירם מחפש את ההמשך לסיפור? החיפוש יוביל אותו לחוג ספרות של גיל הזהב שהוא סצנה מסיטקום. יש חקירת משטרה באמצע? נגלה איך עבודה משטרתית פוגעת בחיי החברה של השוטרים. התוצאה היא סדרה שלמרות אורכה הקצר מצליחה ליצור פרקים מהמרתקים ביותר שראיתי בטלוויזיה ומהמשמימים שבהם, פרקים בהם התחברתי לדמויות ופרקים שרק רציתי שייגמרו ושהאנשים האלה יצאו מחיי, לפעמים הכל באותו פרק. זאת אחת מהסדרות הכי לא אחידות, מפוזרות ומוזרות של התאגיד שיצא לי לראות. סבלתי בחלקים לא קטנים ממנה וזה היה שווה את זה.
יחזקאל לזרוב, בתור אבירם כץ, מצליח להעביר דמות שאוהבים לשנוא. זה לא שהוא בלתי נסבל – הוא פשוט כל כך שקוע בעצמו שבכל פעם שנכנסת דמות אחרת כדי להפריע לו השמחה לאיד מורגשת; וכל הדמויות שנמצאות מסביבו נועדו אך ורק להפריע לו, בין אם זהו ששון גבאי בתור זקן טרחן או שזו טום באום בתור מזכירה פקאצית, וכולם משחקים דמויות בלתי נסבלות שהצופים רק רוצים שיעזבו אותם שקט. יוצאת דופן היא השכנה של אבירם, ג'וי ריגר בשבילכם, שבתפקידה הקטן היא היחידה שהוא מציק לה ולא להפך, ולכן קל להזדהות איתה. מזל שיש בסדרה פרקים שלמים שמתרחשים בתוך הסיפור שאבירם גנב, ואפשר לראות איך השחקנים משחקים בלי הוראת הבימוי "תהיו בלתי נסבלים" (כולל הופעת אורח של ששון גבאי בתור השכן הטרחן, באותו תפקיד אבל כדמות שונה לחלוטין בתור מרי סו).
"אבירם כץ" היא לא סדרת מופת, אבל היא בהחלט משהו שונה: סדרה שבה מתחילים פרק חדש ולא יודעים באיזה ז'אנר הוא יהיה, הדמות הראשית היא מיזנטרופ שקשה לסבול ושנאת האדם שלו מקרינה על כל מי שמסביבו, אבל אי אפשר שלא לצפות בשביל לראות מה יקרה. הצפייה בה היא הפתעה בכל פרק מחדש, ובין אם תאהבו את הסדרה או תשנאו אותי על שהמלצתי עליה – זו חוויה שקשה למצוא בטלוויזיה בעברית.
איזו ביקורת מדוייקת
נהניתי ולא נהניתי בבת אחת, ומאוד קשה לי לסכם לטוב או לרע. אע"פ שבכללי בסוף אני שמחה שצפיתי ואני נוטה להמליץ.
רק מוזר לי שההמלצה מגיעה עכשיו, הסדרה נגמרה די מזמן, לא?
הסבירו באחד ממוספי הארץ את הסיפור של הספרים הגנובים בקרדיטים. נדמה לי שהורידו את כולם מפרויקט בן יהודה
מתנצל על העיכוב
הנוכחות של הסדרה בפלטפורמות זמינות די הורידו את הדחיפות. ככה או ככה זאת לא הייתה ביקורת מתגלגלת.
חוץ מזה שזאת בהחלט סדרה שצריכה זמן עיכול.
דווקא אהבתי את המפגש הזה
הוא אמנם לא תרם שום דבר לעלילה אבל היה קומי ושוחק היטב.
אני חושבת שאם היה משהו שפחות אהבתי, זו ההתרחשות שסיימה את הפרק הלפני אחרון. איך זה הגיוני שהם והמשטרה יוצאים ונכנסים מהבית של הרופא ואף אחד לא שם לב שיש אישה שמתחבאת בחדר? מה היא חשבה שיקרה לכלב? איך לא היו שום סימנים לנוכחותה כשאנשים יצאו ונכנסו מהבית? מה?! היא לא אכלה ושתתה כלום כל הזמן הזה?
ללא ספק הסצנות הטובות ביותר בסדרה לדעתי
הן אלה בדרום, והדמות המרירה של שי אביבי פשוט קרעה אותי מצחוק כל פעם שהוא פתח את הפה.
סדרה שקצת החזירה אותי לטלביזיה ישראלית של פעם, הפקה עייפה, משחק לא משכנע של כולם ותסריט מאד לא מהודק.
נעשה משהו לא הוגן
ונשווה לספר.
יום לפני שעלתה הביקורת, בדיוק התחלתי לקרוא שוב את "לכתוב כמו א-לוהים" של אשר קרביץ, שהסדרה היא עיבוד שלו (אז אני קצת חושד בהצהרה שלא גנבתם את הביקורת מהשכנים, אבל נניח לזה).
למרות שזו קריאה שנייה, את הספר קראתי מהר מאוד, ולא השתעממתי לרגע. לעומת זאת, את הסדרה מאוד רציתי לאהוב, אבל לא הצלחתי לשרוד יותר מארבעה פרקים.
לתחושתי לא היה מספיק תסריט. יותר מדי סצנות של הסופר עומד בבית חולים. מחכה שתיפתח הדלת. הדלת נפתחת. אלישבע הולכת במצפה רמון. היא מחכה. שתיקה. הבעל שלה (רועי?) מגיע. שניהם שותקים. הסופר מגיע למפגש מעריצים זקנים. שיחה לא מספיק מעניינת. וזה חבל כי המשחק טוב והעלילה מעניינת, אפשר היה לקצץ שליש או חצי ולהישאר עם פרקים הרבה יותר מהודקים, אבל התאגיד כנראה לא היה משדר פרקים של רבע שעה.
כמו כן, מאוד מוזרה בעיניי הבחירה לקרוא לסדרה בשם של הגיבור, והיא מוזרה עוד יותר בהתחשב בכך שזו סדרה שמבוססת על ספר, ובספר יש לגיבור שם אחר לגמרי (אדיר יודקביץ').
אז אתה אומר שהעיבוד היה צריך להיות לסרט
(ל"ת)
בדיוק סיימתי צפייה
ואני חצי מסכים: אכן אפשר היה לדחוס לסרט טוב ומדויק.
אבל מצד שני, גם כסדרה נהניתי. אז מבחינתי קיבלתי יותר, גם אם לא אחיד. לכן אני ממליץ עליה.
היו בסדרה קטעים קטנים ומשעשעים שלא נדרשים לעלילה הראשית. לא קפיצות גדולות כנכתב בביקורת, אלא סצנות בודדות: רופאה בודקת חולה, אישה באוטובוס והמוזיקה בו ועוד.
האם אלו קטעים שקיימים בספר? האם גם הוא רשום כך?
האם יש בספר הבדל בכתיבה בין הסיפור הראשי לבין קטעי הפלגיאט? נאמר, סגנון כתיבה אחר?