"העיתון" לכאורה בא לענות על השאלה "מה היה קורה אם סטיבן ספילברג היה מביים את ‘ספוטלייט’"? כמו הסרט ההוא, ספילברג מגיש ב"העיתון" עוד דרמה על סיפור אמיתי של עיתונאים שחושפים סיפור גדול. הפעם התקופה היא שנות השבעים, והכתבה שכולם מתחבטים האם לפרסם או לא היא לא על כמרים מטרידים אלא על מסמך סודי ביותר של ממשלת ארצות הברית בנוגע למלחמת וייטנאם והשקרים הממשל סיפר לאזרחים בנוגע לאותה המלחמה. גם הפעם הסרט לא מתמקד בכתב או עורך אחד אלא בכל הצוות של העיתון – החל מבעלת הבית (מריל סטריפ) דרך העורך (טום הנקס) ועד אחרון הכתבים והמתמחים.
נראה שיש סיבה שסרטים כאלה נוצרים עכשיו, והיא כדי לרומם את מעמדו המעט ירוד של המוסד העיתונאי. אם "ספוטלייט" עוד יצא בתקופה שבה העיתונים "סתם" עברו קיצוצים והתדרדרו תקציבית, יוקרתית ואיכותית, אז השנה האחרונה היוותה מתקפה ישירה על מוסד העיתונות בארה"ב: הנשיא של המדינה תוקף בעקביות את מוסד העיתונות עצמו, חוסם עיתונאים מלצלם ולגשת לבית הלבן ואפילו מכריז על "טקס פרסים ל"פייק ניוז"". נראה שכל מוסד העיתונאות עצמו במשבר תדמיתי, וסרט כזה, שמרים את נס העיתונות, בא בדיוק בתקופה הנכונה; וזה עוד לפני הדרך שבה הוא משתלב עם התנודות של 2017 עם סוג הדגש שהוא נותן לנשים בסרט. בקיצור, מדובר בסרט חשוב בח' החשיבות. כזה שהוא לא רק סרט, אלא מתכתב עם התקופה שבה הוא נעשה ונושא מסר לגביה.
ועכשיו כשאנחנו יודעים את ההקשר לסרט החשוב הזה, בואו נתעלם ממנו. אני אבין אנשים שיבחרו להנציח או לשפוט אותו לחיוב בגלל הגורמים האלה, אבל לדעתי, כששופטים סרט צריך לשפוט אותו בצורה נקייה ככל הניתן, וילד שישתעמם מסרט כלשהו שנעשה לפני שני עשורים לא יתעודד לדעת שזה היה בתקופה שבה נשיא ארה"ב ירד מהפסים.
כמובן, יש סיכוי שהילד הזה לא ישתעמם. ספילברג, גם ברגעים הקשים ביותר שלו, הוא עדיין ספילברג. הוא יודע לצלם, לערוך ולהוציא לפועל סצנה כמו שמעטים במקצוע יודעים כמוהו. הוא מקפיד לעבוד עם תסריטאים שהם לכל הפחות סבירים ולכל היותר האחים כהן. בקיצור, הסרטים שלו במקרה הגרוע ביותר עושים את העבודה. ו"העיתון" בהחלט עושה את העבודה, אבל לא בסלנג של "הוא סרט פיצוץ שיעיף לכם את המוח סוואג סוואג סוואגטי סוואג" אלא יותר בקטע של הוא מרגיש כמו עבודה של אומן שמוודא שהסרט עומד בכל תנאי התקנון הכללי של בילוי קולנועי לקהל שרוצה פחות פיצוצים ויותר דיבורים. מדובר בסרט עשוי בצורה מרשימה, עם מתח בנוי לתוך הסרט, שעוסק בנושאים חשובים ומציג אותם בצורה שהיא גם מהנה לצפייה אבל לא מקלה בהם ראש – אבל מדי פעם יש תחושה שהסרט עומד בתקנון טיפ טיפה יותר מדי.
ניקח את פתיחת הסרט כדוגמה: הוא מתחיל עם מוזיקת רוק משנות השישים, ואנחנו מגלים את עצמנו בתוך הג'ונגלים של וייטנאם באותה מלחמה ידועה. זה כמובן סבבה לחלוטין, אבל טיפ-טיפה חסר השראה כשזה מגיע בערך 40 שנה אחרי "אפוקליפסה עכשיו", ואחרי שכל סרט על וייטנאם משתמש באותה המוזיקה כדי להציג את התקופה. זה עושה את העבודה, כי מדובר במוזיקה סוחפת שמיטיבה לתאר את התקופה, אבל זה לא ממש החלטת בימוי בעלת ברק. בכלל, "בלי ברק" הוא ביטוי שבהחלט תופס לגבי רוב הסרט. הנקס למשל, עושה את דמות העורך בצורה טובה, אבל, כאילו, זה טום הנקס, והוא עושה תפקידים כאלה מתוך שינה. אין כאן שום דבר שמזכיר את השיאים של, למשל, סצנת הסיום של "קפטן פיליפס".
וככה הסרט ממשיך, בצורה שהיא צפויה ועושה את העבודה. ולא רק קולנועית – גם מבחינת התסריט לא נראה שיש בסרט שום דבר שחס וחלילה רוצה לאתגר את הצופים באמת. הכל מוגש בצורה המוכרת הנעימה, עם דיכוטומית הטוב-רע/אמיץ-פחדן/נכון-לא נכון. טוב, יש החלטת בימוי אחת מקורית שבולטת: ניקסון מופיע בסרט, אבל במקום לתת לשחקן להיקבר מתחת לאיפור ולעשות את החיקוי הטוב ביותר שלו של בולדוג מיוזע, הפתרון היה לצלם מאחור שחקן שקצת-טיפה נראה כמו ניקסון ולהשמיע את ההקלטות (האמיתיות, למיטב הבנתי) של ניקסון מדבר. זה עובד בהתחלה, אבל בשלב כלשהו נראה שהשחקן וההקלטות לחלוטין לא מסונכרנים, ונוצר מצב מעט מביך.
למרות הנטייה לזלזל בפשטות של ספילברג, הוא בהחלט יודע להציג אזורים אפורים מוסרית בסרטים שלו, בעיקר מאז תחילת האלף האחרון. אבל "העיתון" להוט בצדקתו והוא לחלוטין, בכל הנוגע לדברים שהוא אומר על עיתונות, נמצא במצב "לשכנע את המשוכנעים". זה אפילו פוגע קצת בסרט, כי המשוכנעים הם לא רק "אנשים שבעד העיתונות והחופש שלהם" אלא "אנשים שבעד העיתונות והחופש שלהם ומכירים את כל הסיפור של מלחמת וייטנאם וניקסון". הסרט לא עוצר בשום שלב להסביר את מה שקורה ומניח שהקהל יודע כל שם של נשיא או מקום שהוא זורק עליו, וזה מגיע לנקודת שיא בסיום שלו, שנראית יותר כמו סצינת אחרי-הכתוביות לבניית עולם קולנועי מרוב זה שהיא קורצת לצופים שיודעים על מה מדובר – אבל אין סיכוי שהסצנה הזאת אומרת משהו למי שלא מצוי בפרטים. לצופים שכאלה מדובר בסצינת סיום תמוהה לחלוטין.
הסרט מתעסק גם במיקומה החריג של קתרין, בגילומה של מריל סטריפ, כאישה בעלת כוח בין המוני גברים, ולמזלנו, הוא עוסק בנושא הזה בצורה נהדרת. בניגוד לעמדה שלו בנוגע לעיתונות, הסרט אף פעם לא צועק את הנקודה שלו או משתמש באמצעים בוטים, ובכל זאת הוא מצליח לגורם לקהל של גברים לבנים מבוגרים להיראות לא נעים כמו צבא אורקים או רוצחים סדרתיים. הוא מצליח להציג את ההתבלטות והקשיים של מריל סטריפ בכל הנוגע לבחירות שעליה לעשות בצורה מעניינת ואנושית ואף פעם לא ברורה מאליה. זה עוזר, מן הסתם, שיש לך את מריל סטריפ על הסט. קשה לומר שהיא עושה את תפקיד חייה, כי היא כבר עשתה איזה 80 כאלה, אבל סטריפ שחקנית מעולה, ואין שום דבר ב"העיתון" שמהווה הוכחה נגדית לכך. הייתי רוצה לשפוך יותר תשבחות ודבר הלל על הסרט בנושא הזה של האישה האחת נגד הרבים, כי מה שהסרט עושה בנושא הוא עושה טוב, אבל האמת היא שהוא לא עושה הרבה. יכול להיות שהתחושה הזאת נובעת מהעובדה שהחצי השעה האחרונה של הסרט מוקדשת כמעט בלעדית ל"כמה נפלאים הם העיתונאים", ולכן זה גרם לכל הסצנות האחרות בסרט קצת להישכח.
אז התשובה לשאלה "איך היה 'ספוטלייט' אם ספילברג היה מביים אותו?" היא זאת: הוא היה עושה סרט אפקטיבי, נחמד בסך הכל, עם צוות שחקנים מטורף שרובם הגדול נקברים מתחת לפאות שלהם, עם הופעות ראשיות טובות (אך לא מדהימות) של הנקס וסטריפ. הוא היה רוצח את המינוריות של "ספוטלייט" שרוב הצופים בארץ תיעבו ואני דווקא חיבבתי, ומחליף אותה בהדר ובכל הטוב שהקולנוע יכול להציע. הוא היה לוקח את כל עבודת הנמלים של החודשים שהייתה ב"ספוטלייט" ומצמצם אותה ליום אחד כדי להגביר את המתח, ואז מוסיף לזה שכל הפרשה מתרחשת בזמן ניסיון להנפיק את החברה בבורסה על מנת להגדיל את הרווחים של העיתון כדי להעלות את מכבש הלחצים מכל הכיוונים. אני חושב שרוב האנשים יעדיפו את הגרסה של ספילברג לסיפור "העיתונאים נגד המערכת", שהיא בהחלט הגרסא היותר "קולנועית" מהשתיים – אבל ליבי, בסופו של דבר, נשאר עם "ספוטלייט".
ארוך מדי (תגובה משוחזרת מדף הסרט)
זו אולי תלונה קצת מצחיקה – כשבאים לסרט של ספילברג מאז תחילת המילניום הנוכחי, יודעים שהאיש אוהב למתוח את סרטיו בנדיבות על פני לא-מעט דקות, אבל בדך-כלל הוא יודע לנצל היטב את הדקות האלה, גם אם לקראת הסוף הוא קצת נמרח. ב-"העיתון", המריחה הזו קורית כבר לקראת האמצע. וזה כואב, כי לא רק בפני עצמו אלא גם בהשוואה לשני הסרטים הקודמים ב-"טרילוגיית הדמוקרטיה" של ספילברג, הסרט הנוכחי יוצא לא-טוב. "לינקולן" הציג את כל הליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי כמשהו שראוי להגן עליו, גם אם בדרך הוא נותן פתחון-פה לדעות והשקפות איומות. "גשר המרגלים" עסק בשאלות של זכויות אדם מול שיקולי בטחון. "העיתון" עוסק, כמשתמע משמו העברי, בחשיבות חופש העתונות. אבל בשני הסרטים הקודמים היתה איזו מורכבות, איזה דיון – האם פוליטיקה בזויה של ג'ובים ודמי לא-יחרץ היא כלי לגיטימי כאשר פועלים למען מטרה ראויה כמו ביטול העבדות? עד כמה רחוק ניתן ללכת בצעדים שנוקטים כנגד אדם הפועל במזיד לפגוע בבטחון המדינה?
ב-"העיתון" אין שום שאלות מהסוג הזה. ברור מהרגע הראשון שהגיבורים צודקים, הממשלה המרושעת טועה (רבאק, אנחנו מדברים פה על ממשל ניקסון) מה שמשלב די מוקדם מעקר כל מראית-עין של דיון והופך את הסרט להטפה מוסרית מתמשכת.
אפשר לחיות עם הטפה כזו – הנושא חשוב מספיק – אם היא מועברת בצורה עלילתית מספיק מעניינת. בתחילת הסרט ניכר שהתסריטאים התאמצו, אבל איפשהו לקראת האמצע נראה שכבר נגמר להם הכח. דיוני ה-"אנחנו כן הולכים לפרסם/אנחנו לא הולכים לפרסם" שממלאים את החלק הזה של הסרט הם כל-כך מייגעים, בעיקר בגלל שידוע איך זה הולך להגמר, והניסיונות של ג'ון ויליאמס להעצים את הדרמה בקטעים האלה עם נעימות טעונות בפסקול נשמע כמעט פארודי. גם סצנות הסיום היו יכולות לשרוד טוב יותר בלי כל האובר-מלודרמה.
השחקנים, ובראשם הנקס וסטריפ, עושים עבודה טובה, ספילברג מגיח מדי פעם עם החזותי שלו (שמתבטא בעיקר בשוטים ארוכים בין חדרים שבהם נערכים דיונים עצבניים) – אבל יש תחושה שהוא מרגיש קצת פחות בנוח בסרט שכמעט כולו ראשים מדברים.
בסך הכל, לא סרט רע, אבל גם לא משהו שיזכר בתור אחד ההישגים הגדולים של ספילברג והבאז האוסקרי שלו הוא בעיקר תמוה. נו, נחכה ל-"שחקן מספר 1".
הסרט הזה ו"ספוטלייט", למרות כל הכוונות הטובות, משחקים בדיוק לנראטיב ה"פייק ניוז"
וזה בגלל ששניהם סרטים תקופתיים (כן, גם "ספוטלייט" שמתרחש בשנת 2001).
מאד קל לדמיין שהכוונה הייתה דווקא להראות את הסטנדרטים החדשותיים של פעם כדי שאנחנו, כצופים בשנת 2018, נוכל להשלים בראש שלנו את התמונה של איך כתבות בסגנון הזה נעישות ונראות בימינו אנו (משהו כמו "25 דברים שניקסון לא מספר לכם על מלחמת ויאטנם" או "חשפנו את המסמך הזה של ממשלת ניקסון על מלחמת ויאטנם (והוא מעזע)") – ולבכות על מות האמינות והרצינות של המדיה החדשותית.
וכן, הוא "משכנע את המשוכנעים" (או "מתפרץ לדלת פתוחה") כל כך, שהוא חסר פואנטה לחלוטין. אני לא אתנגד בכלל אם מריל סטריפ תהיה מועמדת על זה לאוסקר, גם עבודת הצבעים בצילום והפסקול לא רעים בכלל.
נראטיב ה"פייק ניוז" הוא מעט יותר עדין מלתקוף את האמינות של התקשורת. זה יותר בכיוון של "העובדות הרבה פחות חשובות מאשר האג'נדה שעומדת מאחוריהן". אני לא יודע אם טראמפ חושב על הדברים האלה, אבל האינטואיציות שלו מאוד טובות בהקשר של מה אנשים מרגישים. הרדידות של התקשורת לא מעניינת אותו או את תומכיו. להיפך, ככל שגוף הוא יותר רציני, צריך פחות לבטוח בו.
מלחמת וייטנאם היא נצחון גדול של התקשורת מבחינת הנראטיב, המלחמה בעצם הופסדה בשדה הקרב של דעת הקהל, והציבור עדיין מסתכל עליה בפריזמה הזאת. הסרט לוקח אותנו בחזרה לזמן שהעיתונות קבעה נראטיבים שהם עדיין בקונסנזוס. דווקא לי, שיש קצת חשדנות בהקשר של העיתונות והתפקיד שלה בוייטנאם, כנראה שהסרט יפעל אצלי הפוך ממה שהוא התכוון
אני חושבת שחוסר האפקטיביות קשור לפערי תרבות ודור
ולא עניינים של לשכנע את המשוכנעים או שיש ביקורת על הסטנדרטים של היום (צפיתי בספוטלייט אבל לא בסרט הזה)
הסיפור של ניקסון היה אחד המשברים הפוליטיים הכי גדולים בארה"ב, אני מניחה שהוא היה כל כך מהותי שהוא השפיע גם כלפי חוץ. רק מה? לא יודעת איפה אתה היית ההורים שלי עוד היו טינאייג'רים בתקופה ההיא. למיטב הבנתי רוב הגולשים באתר הזה עוד לא חיו כשהפרשה הזו קרתה.
וספוטלייט? אני זוכרת שהיה עניין עם כמרים סוטים או משהו, אבל אני חיה במדינת היהודים, כנסיות הן עניין מאוד לא דומיננטי פה ושוב זה נושא שהוא מצמרר אבל לא נוגע לי אישית מבחינה הסטורית.
אני חושבת שהפרספקטיבה של אנשים שכן היו שם היא שונה.
יהיה נחמד אם לשם שינוי
יעשו סרט של "המדיה נגד הממשלה" בצורה הרבה יותר אפורה.
כמו שקורה פה במציאות, שהעיתונות הייתה נורא עוינת את טראמפ הרבה לפני שהוא נבחר, וחיפשה כל רסיס מידע אפשרי כדי ללכלך עליו!
או שבכלל מערבת דעות פוליטיות אישיות כדי להחליט אילו פיסות מידע ולפרסם ולתאר באריכות, ואילו להשאיר בקושי איזה משפט מסכן ובלתי ניתן להבחנה למי שלא קורא את כל הכתבה; אם בכלל לטרוח לפרסם זאת (כמו שקורה הרבה פעמים כשאחרי פיגוע עם כמה הרוגים בארץ, אשר נגמר במות המחבל – רשתות כמו BBC או CNN נוטות לדווח על כך בעזרת הכותרת: "שוטר/חייל ישראלי ירה בפלסטינאי")!
העיתונות היתה עוינת את טראמפ לפני שהוא נבחר?
ממש לא.
בהתחלה העיתונות מאוד מאוד אהבה את טראמפ וסיקרה אותו באופן לא פרופורציונלי, שידרו נאומים שלמים שלו כי הוא הביא הרבה רייטינג. רק בשלב מאוחר מאוד הם פתאום הבינו שהם נותנים במה לשקרן פתולוגי, והתחילו לא רק לדווח מה הוא אומר אלא גם במה הוא טועה, מטעה ומשקר. אבל עד שהם הבינו את זה זה כבר היה מאוחר מדי. הוא כבר זכה בפריימריז הרפובלקנים והתחיל לתפוס תאוצה בבחירות הכלליות.
הגדירי "עוינת".
היא סיקרה אותו בטירוף, אבל כפריק שואו ביזארי גזעני איזה מטורף הוא הוא לעולם לא יוכל להיות נשיא. אף פרשן (ברשתות הגדולות) לא אמר "וואלה הוא יהיה אחלה נשיא בוא נקשיב למה שיש להגיד לו".
זה עוין? לא עוין? גם וגם?
זה בשלב הרבה יותר מתקדם
בהתחלה הם פשוט נתנו לו לדבר.
כן, כנראה שזה היה מגיחוך ואירוניה של "אין סיכוי שהוא יהיה נשיא" אבל הם פשוט שידרו כל מילה שהוא צייץ, והיתה מעט מאוד ביקורת על מה שהוא אמר בהתחלה – בגלל שהם חשבו "מה זה משנה אף אחד לא מקשיב לו גם ככה".
לקח הרבה זמן עד שהעיתונות הבינה שצריך להתייחס אליו בתור מועמד לנשיאות ולא בתור פליט ריאליטי שמסקרים בשביל הצחוקים, ואין צורך לבקר פליט ריאליטי שמסקרים בשביל הצחוקים, כי, נו, אתם יודעים, צחוקים…
זה נשמע יותר כמו "סיקור ניטרלי" ופחות כמו "סיקור אוהד"
(ל"ת)
איך אתה מגדיר אוהד?
כשמועמד אחד בפריימריז מקבל זמן מסך חדשותי (בחינם!!!) שכמעט שווה ערך לזמן המסך של כל שאר ה17 מתמודדים שעמדו מולו, ובתקופה הראשונה בלי אף מילת ביקורת (כי הוא סתם ליצן אז בשביל מה צריך לבקר את מה שהוא אומר?) – זה כבר מעבר לסיקור נייטראלי.
כן, כשהוא נבחר בפריימריז הרפובליקנים(טיפה לפני, אם להיות מדוייקים) התקשורת כבר הבינה את הנזק שהיא עשתה והתחילה לבקר אותו – גם הערוצים הימניים יחסית בספקטרום האמריקאי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. לפני כן – בלי זמן האויר הבלתי מוגבל שהתקשורת נתנה לו- לא היה שום סיכוי שהוא היה מגיע לאן שהוא הגיע.
זה לא ממש נכון. *ברגע שהוא הפך מועמד הרפובליקנים*, הסיקור השתנה.
ככה למשל לפי מרכז שורנשטיין של הרווארד, לא בדיוק מעוז שמרני או מרכז תומכי טראמפ:
https://shorensteincenter.org/news-coverage-2016-general-election/
לפי המחקר, כשמשקללים את כל תקופת הריצה (עוד לפני המועמדות הרשמית) טראמפ זכה ל-56% סיקור שלילי (מול 62% שלילי של קלינטון), וכשמשקללים את התקופה הקצרה יותר אבל הקובעת יותר של המירוץ לנשיאות עצמו, היינו מרגע שהוא נהיה מועמד הרפובליקנים ומרגע שהיא נהייתה מועמדת הדמוקרטים, הוא זכה ל-77% סיקור שלילי והיא ל-64% סיקור שלילי.
הייתי ממליץ להסתכל במיוחד גם בגרפים 11 ו-13,
שמראים את כלי התקשורת השונים וסיקורם את המועמדים השונים.
עדיין טיפול עדין אם משווים למדדים של בדיקת עובדות במהלך הקמפיין
האיש שיקר על ימין ועל שמאל, באופן שאף פוליטיקאי קודם לא העז.
טוב, אפשר לטעון שהילארי קיבלה טיפול עדין ביחס למי ששיקרה והעלימה ראיות.
אבל זו רק שאלה של *איפה בוחרים לשים את השאלה 'מה מגיע' ו'למי מגיע'*. הנקודה היא שהסיקור של טראמפ היה עויין. מאוד עויין.
לקלינטון היתה שערוריה אחת.
אני מדבר כרגע מנקודת מבט אמריקאית. (כלומר בלי קשר לשאלה מי יותר טוב ליהודים או לישראל)
שימוש בדוא"ל על שרת פרטי.
היו המון חקירות על ההתקפה על השגרירות בבנגזי שלא הצליחו להדביק שום אשמה אליה.
היו בעיות עם הפריימריז מול ברני, אבל הם לא נבעו ממנה. הם נבעו מהממסד של המפלגה הדמוקרטית.
היא גם לא דיווחה על הדבקות בוירוס.
אם אני אתחיל למנות את השקרים של טראמפ זה יהיה ההערה הכי ארוכה בימי עין הדג.
אז אני באופן אישי לא רואה למה היתה בעיה בסיקור עוין של מועמד שמשקר באופן עקבי.
אחת?
אני חושש שאתה מדבר מנקודת מבט אמריקאית *דמוקרטית*. ואתה שואל למה התקשורת לא הייתה מספיק *דמוקרטית*.
(ולקרוא למה שהיא עשתה, כולל השמדת ראיות, וכולל עוד כהנה, "שימוש בדוא"ל בשרת פרטי", זה ממש הקטנת הסיפור. אם היית נדרש לחקירה והיה מסתבר שבמקרה אנשי צוותך זרקו והשמידו טאבלטים או מחשבים עם חומרים שיש חשד שהיו מפלילים, אולי לא היו מתייחסים אליך בסלחנות).
עכשיו, אם מישהו ממש יקרא את הלינק שהבאתי (יש סיבה שפעם הייתי עושה את זה יותר), הוא יראה שהסיקור בארה"ב שלילי באופן כללי. הטיעון הראשוני היה שהסיקור לטראמפ היה *אוהד*. וזה לא.
עכשיו מתחלף הטיעון ל'הוא היה עויין ומגיע לו'. ייתכן, אבל זה עדיין נשאר ב'הוא היה עויין'.
אה, אגב: מעולם לא תמכתי בטראמפ. אם הייתי טורח להצביע בבחירות 2016, כנראה הייתי סותם את האף ומצביע להילארי קלינטון.
אני עניתי לטענה האחרונה שלך.
אני משתדל לא להזיז את המטרה.
עם הניתוח שלך לגבי הסיקור הראשוני אני לא מתווכח.
ברור שאפשר לטעון את זה, ואכן טענו את זה באריכות. אלא שכשבודקים היסטורית רואים שהרבה מאד פקידים בכירים לאורך השנים עשו דברים דומים. כולל כמה אנשים בממשל הנוכחי.
אלא שהילרי מושכת אש. (בניגוד לבעלה שהיה תמיד טפלון)
לגבי מה היה קורה אם אדם פרטי היה עושה את זה? שקוף שהיא קיבלה יחס מועדף בחקירה. וגם זה למרבה הצער שגרתי למדי בארה"ב (וגם בישראל).
ואני עדיין טוען שזאת שערוריה אחת. שכוללת מספר בעיות, אבל עדיין אחת.
לטעמי, התקשורת בנסיון שווא לסיקור מאוזן הרגישה צורך ברוב הפעמים שסיקרו שלילית את טראמפ לסקר שלילית את קלינטון. ואצל קלינטון היה בסופו של דבר רק סיפור אחד שניתן לבקר אותה. כפי שציינו למעלה את האבסורד להזכיר מחבל שנהרג כתוצאה מפיגוע כנפגע.
המחקר שלינקקתי אליו מראה שאחוזי הסיקור לא היו שווים.
גם דברים שנכתבו *לפני* הבחירות (ואני מפנה לכמה לינקים בביקורת שלי על 'אידיוקרטיה', שנכתבה קצת לפניהן: https://mida.org.il/2016/10/28/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%A9%D7%97%D7%99-%D7%91%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%92%D7%96%D7%A2/).
כפי שכבר אמרתי, אם הייתי טורח להצביע באותן בחירות כנראה הייתי סותם את האף ומצביע לה – אבל זה לא אומר שהיא הייתה מועמדת *טובה* (הספר שלה אחרי ההפסד מראה היטב כמה היא הייתה לא טובה בזה). בעניינים אישיים יש את סיפור המייל שהוא סיפור נורא גדול, ואת השותפות הציבורית שלה – She Too! – בהתקפות של בעלה על המתלוננות בזמנו (אני לא מדבר על ההאשמות הפרועות יותר, אלא על מה שפורסם כבר אז), הקשרים בין תורמי קרן קלינטון לבינה כמזכירת המדינה (http://www.haaretz.com/misc/haaretzcomsmartphoneapp/clinton-foundation-donors-got-face-time-with-her-at-state-1.5428528) ועוד כהנה. לומר שהיא נראתה מראש כמו שטראמפ נראה? לא, אחרת לא הייתי שוקל להצביע לה. אבל בהחלט לא היה 'סיקור מאוזן'; התקשורת בארה"ב (מניח שגם בישראל) אוהבת להיות שלילית. היא הייתה יותר שלילית כלפי טראמפ. יש שטוענים שלא שלילית מספיק; יש שטוענים שלילית יותר מדי. אבל שלילית בכל מקרה.
לקלינטון היו כמה וכמה שערוריות
ועדיין – כל הדברים שהיא הואשמה בהם אלו דברים שגברים הואשמו בהם בעבר ועשו הרבה פחות רעש. כל נושא השרתים הוא נכון, אבל אותו הדבר קרה גם עם ג'ורג' בוש ולא שמעו על זה כמעט כלום. היתה גם הבעיה של העמותה שלה וחשד לשוחד – שוב משהו שהיה אצל הרבה מועמדים קודמים (שלא לדבר על העמותה של טראמפ, שידוע שגנבה כספים).
ובכל מקרה אתה משווה את זה עם שקרן פתולוגי, מיזוגן, גזען, מטריד מינית מוצהר (עזוב את תקרית האוטובוס. הראיון שלו אצל האוורד סטרן שהוא היה מתפרץ לחדרי הלבשה של הבנות במיס יוניברס בזמן שהן היו מתלבשות "כי בתור ראש התחרות הוא יכל לעשות את זה"), שהכי חשוב – אין לו שום נסיון מדיני ופוליטי, בכלל.
התוצאה הסופית היתה שילוב של הנשיא המאוד שמאלני שהיה קודם לכן שגרם לימין להתעורר ולפעול, עם העובדה שנשים צריכות לעמוד בסטנדרטים הרבה יותר גבוהים, וקצת fake news בחסות רוסיה.
הטיעון "היא פושעת אבל גם גברים פושעים" הוא טיעון חלש,
אם כי הוא מעלה את השאלה איך ארה"ב לא מצליחה לבחור מישהו שהוא לא פושע.
מלבד המילה "אימייל" אין שום קשר בין מה שקרה בממשל בוש לפרשת האימיילים של קלינטון. החומרה של מה שקרה בממשל בוש היא כמה דרגות פחות – בין השאר בגלל ששם לא דובר בשרת החוץ, וגם לא דובר בהשמדה מכוונת של ראיות ובעוד כנ"ל. לא צריך לטעון שממשל בוש (לא הוא באופן אישי היה מעורב) היה צדיק; אבל קלינטון *אישית* הייתה מעורבת בפרשה.
השימוש במילה "ידוע" כשהכוונה היא "אני מאמינה" הוא קצת בעייתי.
על אופיו של טראמפ אין לי הרבה מילים טובות לומר. כנראה גם לא לאחרים, כי הסיקור שהוא קיבל היה:
1. עויין,
2. מאוד עויין,
3. ממש עויין.
הפרטים במחקר שלינקקתי אליו. אפילו 'פוקס ניוז' סיקרו אותו בצורה שרובה עויינת. כל השאר בוודאי.
אז לטעון שהתקשורת עויינת אותו בצדק? שיהיה. אבל לטעון שהיא *לא* הייתה עויינת אותו במהלך רוב מסע הבחירות? נו ב'מת. בשביל זה צריך לקבל מ-VOX ודומיו את כל החדשות – בדיעבד.
(ו'פייק ניוז בחסות רוסיה' זה גם פייק ניוז בעצמו, אם כבר מדברים; בניגוד להקלטה המפורסמת של אובמה ומדבדב, שאני מניח שאת טראמפ היו צולים על אחת כזו).
אוקי, אולי לא הדוגמא הכי טובה
מה בדבר החיפוש המתמשך למצוא דרכים נוספות לסחוט העלאה ברייטינג, כולל גם הלא כל-כך כשרות?
כמו למשל לעשות סקירה על משהו מסויים, עם מינימום מחקר (אם בכלל לטרוח) ולהציג זאת באור כמה שיותר שלילי על מנת לבצע מניפולציה ברגשות הקוראים/צופים?
הנה דוגמא מצויינת לכך!
אני מנסה להבין מה הקשר של זה לבקשה המקורית שלך?
זה מקרה של תחנת טלוויזיה מקומית נגד חברת משחקי מחשב מקומית – אין לזה שום קשר להצגה "אפורה" של הממשל נגד התקשורת?
המקרה שהבאתי זה יותר בשביל הדגמה
דמיין שבמקום חברת משחקי מחשב מקומית, מדובר בממשל שהתקשורת נורא מתעבת; ולכן כדי לנסות לחזק את השנאה של כולם אליה – התקשורת תהיה מוכנה להקצין או אפילו לפברק חדשות (על בסיס הרמז הדק ביותר, כמו שהסירטון שהבאתי מדגים), על מנת להציג את הממשל באור כמה שיותר שלילי (ושליליות = רייטינג)!
אם אתה רוצה סרטים שמציגים את התקשורת באופן שלילי לא חסרים
Nightcrawler
Network
Shattered News
Ace in the Hole
Broadcast News
Mad City
Paparazzi
A Face in the Crowd
Absence of Malice
וזה בלי להחשיב סרטים שפשוט מציגים עיתונאים חלאתיים כחלק מינורי בעלילה (לדוגמה מת לחיות 1 ו-2, או הקפיצה הגדולה)
shattered news זה shattered glass?
או שאתה מדבר על סרט אחר בכלל?
Shattered Glass - חשיפה
סרט שמבוסס על הסיפור האמיתי של העיתונאי סטפן גלאס שזייף ראיונות ומקורות.
הוא אפילו זכה לביקורת בימיו המוקדמים של האתר http://www.fisheye.co.il/shattered-glass/
כן, זה. רשמת Shattered News, ורציתי לדעת אם יש סרט אחר.
(ל"ת)
אסור להגיב בזמן העבודה. יותר מידי טעויות בקריאה וכתיבה
(ל"ת)
או ספיידרמן
(ל"ת)
חייב לציין ש"לגורם לקהל של גברים לבנים מבוגרים להיראות לא נעים"
זה לא מסוג הדברים שסרט צריך לשאוף אליו.
בדיוק מה שאני רציתי להגיד.
השורה הזו בביקורת הייתה ממש ממש מוזרה.
למה לא?
הסרט רוצה להעביר את התחושה של הדמות. הדמות מרגישה בחוסר נעימות מתמשך בתוך החדרים האלה. הסרט מצליח להעביר את התחושה הזאת. למה שסרט לא ישאוף לשקף את הרגשות שלה דמות הראשית שלו?
אין בעיה עקרונית שסרט יכניס אותך גם לראש של דמות גזענית,
או באופן כללי דמויות "לא חיוביות" ויגרום לנו להזדהות איתם. אני אפילו חושב שאלה לפעמים הסרטים הכי מעניינים. מה שחשוב רק זה שהסרט נותן את ההקשר הנכון והביקורת הנכונה, במובן של "הדמות גזענית, היא מרגישה לא נוח עם אנשים רק בגלל צבע העור שלהם, ככה היא רואה את זה".
לא ראיתי את הסרט. אם זה נעשה בצורה הזו לא רק שאין לי תלונות זה אפילו גורם לי יותר לרצות לראות אותו. פשוט מהביקורת קיבלתי תחושה אחרת.
מאוד אהבתי את ספוטלייט,
שני הסרטים מציגים את העיתונאים כגיבורים, אבל אני חושב שההבדל ביניהם הוא שבספוטלייט מדובר על כמרים שמטרידים ילדים אין פה שום מקום למורכבות זה רע והעבודה שהם עשו הייתה סופר חשובה,לכן שהסרט לא הציג מורכבות כי לא היה מקום למורכבות.
ב`העיתון` הסרט מתייחס לנושא באותה צורה לא מורכבת למרות שפה הנושא הרבה יותר אפור ולא חד משמעי.
בגלל זה לדעתי הסרט בעייתי מאוד ולמרות עבודה טובה מצד כל מי שקשור לסרט בסהכ הסרט בינוני.
אני חושש ש"בלי ברק" הוא גם ביטוי שבהחלט תופס לגבי הממשל בתקופה בה הסרט יצא לאקרנים.
(ל"ת)
לא חושב שההשוואה לספוטלייט מאוד הוגנת
המיקוד בספוטלייט זה איך להשיג את הסיפור, המיקוד ב"The Post" הוא האם צריך בכלל לפרסם את הסיפור. נכון שהעולם של שני הסרטים מאוד דומה, אבל אלה שתי עלילות די שונות.
חוץ מזה די אהבתי את הסרט. באמת שאין שום דבר ראוי לציון להגיד עליו, אבל לצוות כזה מוצלח קשה לעשות סרט.
אולי השוואה שגויה, אבל למה הוגנת/לא הוגנת?
וחלק ניכר מהמיקוד ב"ספוטלייט" הוא הלחצים הרבים שמופעלים עליהם לא לפרסם את הסיפור.
נחמד. קצת איטי, לתחושתי מעט תוכן נמרח על יותר מדי זמן
ולא היה די "בשר" בסיפור. ההקדמה הייתה ארוכה ואפילו קצת מייגעת; קיוויתי שאחריה הסרט יתפוס תאוצה (כפי שקרה למשל ב"מלחמת המינים") וזה קרה חלקית, ועדיין לא היה ממש "זה". אני לא מצטערת שצפיתי בו, אבל ציפיתי ליותר (ובאופן כללי נרשמה אכזבה בסלון; שאר התגובות היו ביקורתיות משלי).
לשם שינוי הסכמתי עם רוב הביקורת, למעט שתי נקודות:
1. "הסרט לא מתמקד בכתב או עורך אחד אלא בכל הצוות של העיתון – החל מבעלת הבית (מריל סטריפ) דרך העורך (טום הנקס) ועד אחרון הכתבים והמתמחים." לא היה שום מיקוד בצוות העיתון. כן, הם היו שם ברקע רוב הסרט, היו לחלקם שורות טקסט, אבל מיקוד? לא צריך להגזים. בקושי הציגו לנו אותם בשמם (המתמחה כ"כ פחות ערך שהוא פשוט "מתמחה!" אפילו עבור טום הנקס) וגם תוך כדי הסרט לא ממש ידענו מיהו-מי ומה תפקידו המדויק (עיקר כי לא הייתה סיבה; זה לא באמת שינה משהו בהבנת העלילה). הסתפקנו ב"זה כתב, הוא גם כתב, ההוא עורך דין". היחידים שקיבלנו עליהם קצת יותר מידע (למשל על חייהם הפרטיים, בקטנה) היו שתי הדמויות הראשיות (סטריפ והנקס). יש סרטים שהם סרטי צוות; כאן ברור מאוד מי הדמויות הראשיות שצריכות לקבל החלטות ולהזיז עניינים ומי לכל היותר מספקים להן מידע ועושים את מלאכתם.
2. הסיום רחוק מלהיות תמוה או קריצה ליודעי דבר. ראשית, כי זה סיפור ידוע ומוכר יותר, אפילו בישראל. למעשה חלק מהחברים שצפו איתי חשבו שהסרט יהיה עליו. שנית, ברגע שהתחילה הסצינה, כולם הבינו מיד במה מדובר, אף שכולנו לא היינו אז בחיים, נולדנו וגדלנו בישראל ולא למדנו היסטוריה אמריקנית. ההבנה של רובנו בתקשורת/פוליטיקה אמריקנית (בעיקר ההיסטורית) מסתכמת בסרטים וברפרנסים תרבותיים (וכמובן, סדרות הפנטזיה השמאלנית של סורקין![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
). אחרון חביב, למי שלא הבין את הרמזים, השם נאמר במפורש בתום סצינת הסיום הקצרצרה. יותר מזה זו כבר האכלה בכפית. הסיום תמוה רק עבור צופים נטולי מושג קלוש או עניין בסיסי בתקשורת/פוליטיקה אמריקנית, ולא סביר שצופים כאלה יבחרו לצפות בסרט הזה מלכתחילה ועוד פחות סביר שישרדו בו עד סופו.