הנסיכה בת 25

למה "הנסיכה הקסומה" הוא באופן אובייקטיבי הסרט הכי מושלם שיצא אי פעם, ומי שטוען אחרת לא מבין כלום

מחר, כלומר ב-25 בספטמבר, לפני 25 שנה, כלומר ב-1987, יצא "הנסיכה הקסומה". בוואלה ביקשו כתבה לרגל חגיגות רבע המאה, אבל לא היה לי שום דבר לספר חוץ מלומר שוב איך זה הסרט הכי מושלם שנוצר אי פעם. כנראה שאנשים מסכימים עם זה, כי הכתבה בוואלה הגיעה תוך יום לכמעט 1900 לייקים. אז הנה היא שוב.


כידוע, ‏"הנסיכה הקסומה" הוא באופן אובייקטיבי הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם. לראיה: ברשימת ‏הסרטים הגדולים של אתר ‏IMDb‏ הוא מדורג במקום ה-192 וכל מי שבחר בסרטים שמעליו לא ‏מבין כלום.

ייתכן, אם בכל זאת תלחצו אותי לקיר, ש"הנסיכה הקסומה" אינו באמת הסרט הטוב בכל הזמנים, ‏אבל הוא בלי ספק אחד האהובים ביותר. הסרט יצא לאקרנים בארה"ב לפני 25 שנה בדיוק. הוא לא ‏שבר שום קופה, לא משך תשומת לב רבה וקיבל מועמדות בודדה אחת לאוסקר, שכמובן, מכיוון שגם האקדמיה לא מבינה שום דבר, היתה על הדבר היחיד שלא מוצלח בסרט: השיר "‏Storybook Story‏". אבל אז הוא הגיע לוידאו, ואנשים גילו ‏שהם נהנים לצפות בו שוב ושוב. ושוב. ושוב. אנשים לא מחבבים את "הנסיכה הקסומה": הם ‏מאוהבים בו.‏

את השלמות של הסרט קשה להסביר; את הכשלון שלו – קל מאוד. ב-1987, בדיוק כמו היום, ‏סרטים קוטלגו בקטגוריות, ו"הנסיכה הקסומה" סווג כ"צ'יק פליק", סרט לבנות. ואיך לא? קוראים ‏לו "‏The Princess Bride‏". שם שמערב שניים מהדברים שבנות הכי אוהבות ושבנים הכי לא סובלים: נסיכות וכלות. ‏ברור לגמרי שזה סרט-נשיקות. גם השם העברי המעפן לא עוזר הרבה. איזה מין שם זה "הנסיכה הקסומה" לסרט ‏שעוסק בספורט, סיף, לחימה, עינויים ‏נקמה, ענקים, מפלצות, מרדפים, בריחות, אהבת אמת וניסים? ‏

צריך רק לצלוח את שם הסרט ולצפות בדקות הראשונות שלו כדי להבין כמה שהסרט הוא ההיפך ‏מצ'יק-פליק. ברגע שקהל הבנים נכנס לסרט הוא פוגש שם את עצמו, בדמות פרד סאבאג', הילד ‏החולה שלא רוצה להתנתק ממשחקי הוידאו האהובים שלו. כשסבא (פיטר פאלק, שהלך לעולמו ‏בשנה שעברה) מציע לקרוא לו סיפור, הילד מגיב בהתאם: ספרים זה לחננות, וספרים על אהבה? ‏ברצינות, סבא, תתקדם. אבל סבא יודע על מה הוא מדבר, ואיך לשכנע את הקהל שלו: הוא שולף ‏עינויים, רצח ופיראטים. ובכל פעם שהסיפור מגיע אל קטע של נשיקות, הנכד מעקם את האף לפני ‏שאנחנו נספיק לעשות את זה, וכך מתפקד כמנגנון ניטרול-ציניות מושלם.‏

הסיפור עצמו – סיפור אהבתם הנצחית של ווסטלי (הו ווסטלי מה עשיתי) נער החווה ובאטרקאפ, ‏האישה היפה ביותר בעולם (רובין רייט) – הוא סיפור הרפתקאות קלאסי, ובו-זמנית פארודיה ‏אוהבת על סרטים בסגנון זה. לעיניים של ילד, הסיפור רציני לחלוטין; בעיניים מבוגרות יותר, כל ‏הדמויות הן קריקטורות, והסרט לא מפסיק להצחיק בדיוק במקומות שבהם הוא אמור להיות הכי רציני.
‎ ‎
וויליאם גולדמן כתב את הספר "הנסיכה הקסומה", שהוא – לטענתו – גירסה מקוצרת של ספר ‏ארוך ומשעמם (שמעולם לא היה קיים) מאת ס. מורגנסטרן, אחד מבכירי הכותבים של פלורין ‏‏(מדינה שגם היא לא היתה קיימת מעולם), ושאותו גולדמן עיבד כדי לספר לבנו (גם הבן לא ‏קיים במציאות). גולדמן הוא גם זה שעיבד את הספר לתסריט, וגרם לחריגה נדירה מהכלל ‏האוניברסלי, "הספר היה יותר טוב": הספר אמנם מצוין, אבל התסריט מושלם. זה אולי הסרט ‏הצטיט ביותר אי פעם: הוא כולל אוסף כל כך מרוכז של שורות מחץ שאם היו מוסיפים לו מים היה יכול למלא שנה של סרטים הוליוודיים.‏ כמעט אין בסרט אף שורה שאינה שמישה להפליא בשפע של מצבים ‏יומיומיים. חברה שלך מבקשת שתעביר את המלח? הפוך פעולה יומיומית למחווה רומנטית ‏מהמעלה הראשונה בעזרת "‏As You Wish‏". גילית ששוב לא הצלחת להיכנס להריון? מלמלי "‏Inconceivable!‎‏". איזה ‏מעצבן בפייסבוק טוחן לכם במח על פריבילגיות? תעירו לו שהוא כל הזמן משתמש במילה הזאת, ‏והיא כנראה לא אומרת מה שהוא חושב שהיא אומרת. תנין הוריד לך בנשיכה את יד שמאל? חייך משום ‏שאתה יודע משהו שהוא לא יודע: אתה לא שמאלי. מישהו חתך אתכם בכביש? תגידו "שלום, שמי ‏הוא איניגו מונטויה. אתה הרגת את אבי, היכון למות". זה אמנם לא רלוונטי למצב הנתון אבל זה ‏יגרום לכם להרגיש מעולה.‏

זה "איניגו", אגב. לידיעתם של כל אלה שממשיכים לקרוא לו "אינדיגו מונטויה".‏

התסריט הזה מלווה באחת מעבודות הליהוק הטובות אי פעם. מה זה בדיוק, תשאלו, ליהוק טוב, ‏ואיך זה שונה מלומר שהשחקנים, ‏פשוט, טובים? ‏פשוט: ליהוק גאוני הוא כזה שמציב כל שחקן ‏בתפקיד שנראה כאילו הוא נועד לגלם, ‏שאותו שחקן ‏יזוהה איתו לנצח, ולעולם לא יצליח לחזור ‏עליו. קארי אלווס, תוכיח הקריירה שלו ‏בעשרים השנים ‏האחרונות, הוא לא שחקן ענק. אבל ווסטלי ‏‏(הו ווסטלי מה עשיתי) הוא נסיך-חלומות-‏פיראט-אכזר ‏מושלם. מנדי פטינקין בילה שנים ‏ב"מחשבות פליליות", "מתים במשרה חלקית" ‏ו"הומלנד", ושום דבר שהוא יעשה שם לעולם לא ‏ייטמע בזכרון הקולקטיבי כמו משפט אחד מפיו בתפקיד ‏איניגו, הסייף הספרדי ‏רודף הנקמה. ‏אנדרה הענק הוא פזיק לנצח.‏ ואם תטענו שראיתם פעם את וולאס שון, הגוץ הקרח, באחד מתפקידיו הרבים האחרים ולא חשבתם עליו מיד כויזיני, האיש החכם ביותר בעולם, אני אטען שאני לא מאמין לכם.

אם כבר מזכירים דברים שוויליאם גולדמן כתב ושמצוטטים הרבה, הוא גם זה שאמר ש"אף אחד ‏לא יודע כלום" בהוליווד: כולם מחפשים נוסחאות קסם, ‏אבל בסופו של דבר אף אחד לא יודע איזה ‏סרט יצליח ואיזה סרט ייכשל, או למה. גולדמן בהחלט ידע ‏לכתוב תסריט, אבל הדגים היטב את ‏עיקרון חוסר-הידיעה בכך שמעולם לא הצליח לחזור עליו. ולא ‏רק הוא: אף אחד מהמעורבים ‏בסרט לא הצליח לשחזר את ההצלחה המאוחרת שלו. זה לא הסרט הקלאסי היחיד שרוב ריינר עשה – הוא ביים גם את "כשהארי פגש את סאלי", אחרי הכל – אבל הוא לא הצליח להתעלות על "הנסיכה הקסומה", וגם אף אחד אחר לא. "הנסיכה" גם לא החיה את הז'אנר שלו: גם אחרי שהסרט זכה להצלחה מאוחרת, ההרפתקאות התקופתיות והפיראטים לא חזרו לאופנה, ‏אלא רק כמעט 20 שנה מאוחר יותר, עם "שודדי הקאריביים". זה היה ועודו סרט חריג בהוליווד. ‏מה שלא משנה בדבר את העובדה ש"הנסיכה הקסומה" הוא הדבר השלישי הכי נפלא בעולם, אחרי ‏אהבת אמת וסנדוויץ' בשר כבש, חסה ‏ועגבניה.‏


לקריאה נוספת: הביקורת של לונג ג'ון על "הנסיכה הקסומה".