אויבי הציבור

Public Enemies

במאי: מייקל מאן
תסריט: מייקל מאן, רונן בנט, אן בירדמן
שחקנים: ג'וני דפ, כריסטיאן בייל, מריון קוטיאר, בילי קרדאפ

1933 הייתה שנת עלייתם של מספר "כוכבים". אדולף היטלר מונה לקנצלר גרמניה, בעוד פרנקלין רוזוולט, מי שעתיד להציל את העולם מהיטלר, נבחר לנשיא ארצות הברית. בינתיים, עסק רוזוולט בלוחמה בשפל הגדול בו הייתה נתונה מדינתו. אחת מתופעות הלוואי של השפל הייתה הופעת הפשע המאורגן ופורעי חוק שהפכו לכוכבים בעצמם. ב-1933, הכוכב הגדול בשמי הפשע היה שודד הבנקים ג'ון דילינג'ר.

לאחר מספר מעשי שוד של האסיר הנמלט דילינג'ר, המגולם כאן על ידי ג'וני דפ, מתמנה סוכן ה-FBI מלווין פרביס (כריסטיאן בייל) לראש המחלקה בשיקגו, בירת הגנגסטרים. פרביס שם לעצמו למטרה לשים יד על דילינג'ר, אויב הציבור מספר 1, מת או מת.

דילינג'ר עבד קשה בכדי להגיע למעמדו הנוכחי, ועושה רושם שהוא נהנה מכל רגע. הוא נודד עם חבורת העבריינים שלו, פורץ לבנקים, מנופף רובה לכל עבר ושודד עשרות אלפי דולרים מדי חודש. על הדרך, הוא נאלץ לחסל אי אלו מכשולים שעומדים בדרכו למכונית המילוט, ומשתמש במגנים אנושיים מול השוטרים המגיעים למקום. למרות האימה שהוא מטיל על בעלי הבנקים, נראה שדילינג'ר בחור נחמד בסך הכל. הוא דואג לאנשיו, יוצר עמם קשרים חברתיים, מתעצב כאשר אחד מהם נהרג ושומר על פוזה של כוכב רוק (או, בהתאם לרוח התקופה, ג'אז) מול התקשורת. כשהוא מתראיין, הוא לא מפסיק לחייך ומתבדח על חשבון רודפיו.

בעוד פרביס הקשוח נע בין ניהול החקירה ונסיונות להגביר את תקציב ורמת כח האדם של המחלקה שלו, דילינג'ר מתנהג כמו כל אדם שבמקרה התגלגלו לכיסו אי אלו דולרים מיותרים. הוא הולך למרוצי סוסים, מבלה בקולנוע ונפגש עם קולגות, המציעים לו להשתתף בשוד רכבות גדול. באחד הערבים הוא פוגש את בילי פרצ'ט (מריון קוטיאר) ובתוך זמן קצר, השניים מתאהבים והופכים לבלתי נפרדים, מלבד כאשר ג'ון צריך לברוח מהמדינה מדי פעם כדי לא ללכת לכלא. הבעיות הרגילות של זוג צעיר.

זה הטון שמלווה את חציו הראשון של הסרט. הבמאי מייקל מאן מביע הרבה יותר הזדהות עם דילינג'ר הפוחז מאשר עם אנשי החוק. הסרט מתעלם מהעסקים הממוטטים והמשפחות ההרוסות שהגנגסטרים מותירים מאחוריהם, ובוחר להתמקד בצד הרומנטי בחייו של דילינג'ר. פרביס, והבוס שלו, ג'יי אדגר הובר, נותרים דמויות אפורות, בעוד ג'וני ובילי מנסים להתגבר על מכשולים בדרך להגשמת אהבתם האסורה. מנגינה דרמטית ברקע ומשפטים צ'יזיים להחריד יוצרים את התחושה שמייקל מאן רצה ליצור אפוס היסטורי מהסוג הישן והטוב, אבל איחר בעשרים שנה. כיום מקובל יותר להתעסק גם בצדדים האפלים יותר של הנפש האנושית, ולתת נפח לדמויות משני צדדי המתרס. מישהו שכח לעדכן את מאן שהמאה ה-21 התחילה.

אז מגיע החצי השני של הסרט, והמצב משתפר פלאים. המרדף נעשה צמוד יותר, וההיתקלויות בין הפושעים לאנשי החוק גוררות קרבות מסעירים ומספר סצנות מורטות עצבים של מעקבי בולשת. בניגוד לנהוג בקולנוע, קולות הירי אינם מוחלשים לרווחת המאזינים, וכל פליטת כדור מלווה בקול נפץ מחריד. מצאתי את עצמי קופץ בכסא מדי פעם כשיריה ממקור בלתי נראה פלחה את האויר.

מפגש בין ג'ק ספארו ובאטמן נשמע כמו הדבר הכי מגניב מאז ספיידרמן האיטלקי, אבל הליהוק של השחקנים הראשיים בסרט מתברר כטעות איומה. ג'וני דפ, שחקן שאני מאוד מעריך, לא מעניק לדילינג'ר את העומק הרצוי, ונדמה כאילו הוא בעיקר משחזר שטיקים מתפקידים קודמים. זה שדמויות בסרט קוראות לו ג'וני לא עוזר להתעלם מכך שדילינג'ר רץ כמו ג'ק ספארו ומדבר כמו סוויני טוד. מלווין פרביס הוא דמות אפורה מספיק גם בלי שכריסטיאן בייל יעמוד בפנים קפואות, כמנהגו בין אם הוא באטמן או ג'ון קונור, וידקלם טקסטים בלי רגש. דווקא דמויות משניות, כמו ג'יי אדגר הובר (בילי קרדאפ) ובייבי פייס נלסון (סטיבן גרהאם) משוחקות היטב.

השחזור תקופתי מרשים, ממטוסים ומהדורות חדשות ברדיו ועד לפוסטרים וסוגי סיגרים שאכן מייצגים מותגים מ-1933. גם הצילום של דנטה ספינוטי (שכבר עבד עם מאן בסרטים 'היט' ו'המקור') הוא רוב הזמן יפה, אבל יש בעיה: הסרט צולם בחלקו בוידאו דיגיטלי, מה שנותן לו לוק של "מאחורי הקלעים". בלי המראה המחוספס של צילום בפילם, ישנם רגעים בהם אפשר ממש לדמיין את מייקל מאן יושב על כס הבמאי ומורה לשחקנים לירות לעבר החלון ולצלם לעשות קלוז אפ על המיטה.

הסרט מתרחש בתקופה בה לא היו מאבטחים בכניסה לכל מבנה ציבורי וסוכני הבולשת לא עשו חשבון לוועדות חקירה, או הקדישו מאמץ מיוחד כדי להביא את החשוד למעצר כשהוא בחיים דווקא. אחרי שעה של עלילה משעממת ותסריט קלישאתי, הסרט מתחיל לתפוס קצב. החל מהנקודה בה החקירה של פלביס נכנסת לשלב של נסיונות מעצר פעילים, 'אויבי הציבור' הופך למותחן מרתק שמופר מדי פעם בידי קרב יריות או פעולה אלימה אחרת. בלי המגבלות שאנחנו מורגלים אליהן בתקופתנו, יש לדמויות חופש להיות מסוכנות כאוות נפשן, וזה מה שעושה את הסרט, למרות הכל, כדאי לצפיה.