ביקורת: מקום שקט 2

השקט שנשאר.
שם רשמי
מקום שקט 2
שם לועזי
A Quiet Place: Part II
סרט מס' 2 בסדרת מקום שקט

כמעט כל סרט בעולם נתון לפרשנות של מי שצופה בו, ו"מקום שקט" הראשון לא יוצא דופן. בחיפוש מהיר בגוגל אפשר למצוא אנשים שכתבו שהסרט הוא אלגוריה להורות, אחרים אמרו שהוא עוסק במהגרים ויש גם כאלו שבטוחים שהוא עוסק בהשתקה של שמרנים לבנים על ידי משטרת התקינות הפוליטית. לעומת זאת, במקרה של "מקום שקט 2", ברור למדי מה הוא רוצה להגיד: בתחילת הסרט, קבוצת אנשים מתגודדים בתוך מבנה ומנסים לשמור על שקט, אבל צלצול טלפון של אחד מהם מפר את הדממה והורס את המצב בשביל כולם. מן הסתם, הסרט הזה הוא אלגוריה לאולמות קולנוע.

טוב, אולי רק הסצנה הזאת, שהיא גם, במקרה, סצנת הפתיחה של הסרט. היא מתרחשת ביום שבו המפלצות עם שמיעת-העל הופיעו לראשונה והחלו להרוג אנשים שהעזו לעשות רעש שעלה על אפס דציבלים. זאת סצנה עשויה היטב מבחינה טכנית, אבל בעוד שסצנת הפתיחה של הסרט הראשון הייתה מצויינת ואפקטיבית בלהכניס את הצופים אל העולם של הסרט, זאת מרגישה די מיותרת (אני אף פעם לא אוהב שסרטי אימה מראים מה המקור של המפלצת, תשאירו קצת מסתורין!). אחריה הסרט עובר ישירות לנקודה שבה הקודם נגמר, בלי אקספוזיציה מאולצת בסגנון "כפי שאתם יודעים, אביכם נהרג על ידי המפלצות לא מזמן". הסרט מניח שעשיתם שיעורי בית, ואם באתם לראות סרט שיש לו "2" בשם מבלי לצפות בסרט הראשון, אין לכם את מי להאשים בבלבול שלכם חוץ מאת עצמכם.

אנחנו חוזרים אל משפחת אבוט מהסרט הראשון – אוולין (אמילי בלאנט), מרקוס (נואה ג'ופה), רייגן (מיליסנט סימונדס) והתינוק החדש – שנאלצים לעזוב את ביתם אל העולם המפחיד שבחוץ. הם פוגשים את אמט, ניצול נוסף (קיליאן מרפי) וקצת לאחר מכן הסרט מתפצל לשתי עלילות מקבילות: אמט ורייגן יוצאים לאתר מה שעשוי להיות יישוב בטוח של ניצולים נוספים, בזמן שאוולין, מרקוס והתינוק נשארים בבונקר המוגן (היכולת לשמור על שקט לאורך זמן היא לא תכונה ידועה אצל תינוקות). יותר מהכול, העלילה של אמט ורייגן הזכירה לי את המשחק "The Last of Us" – ילדה צעירה ואדם מבוגר וספוג טראומה מטיילים בעולם מלא מפלצות ומתיידדים. קו העלילה השני הוא בעיקר אוולין ומרקוס מקבלים החלטות תמוהות שבמקרה הטוב אפשר להתייחס אליהן בתור "שטויות שדמויות בסרט אימה עושות" ובמקרה הרע מישהו היה מדווח עליהם לשירותי הרווחה, אם הם עדיין היו פעילים.

חוץ מזה לא קורה יותר מדי, ונראה שהסרט מעוניין להרחיב את העולם שלו יותר לאורך מאשר לרוחב: אין תגליות חדשות ומרעישות על המפלצות – כמו סוג חדש שיודע לעוף – או על בני המשפחה (הדבר היחיד שהרתיע אותי בהתחלה זה שגיל ההתבגרות היכה חזק בנואה ג'ופה, ולמרות שהסרט עושה כמיטב יכולתו, בבירור יש פה שחקן שגדל בשנתיים בין צילומי הסרט הראשון לאחד הזה), יש כאן את אותן הדמויות שמתמודדות עם אותם האיומים. מתישהו אמט אומר ש"האנשים ששרדו הם לא כאלו ששווה להציל", כרמיזה לכיוון שהסרט ילך אליו. גיבורינו אכן פוגשים שורדים נוספים, אבל לוקח לא מעט זמן עד שזה קורה, וגם אז אלו לא דמויות שמופיעות מספיק זמן כדי שניקשר אליהן: אחת מהן מגולמת על ידי שחקן מוכר למדי, ולפי IMDb, הדמות שלו נקראת "אדם על אי".

הדבר העיקרי שביאס אותי בסרט הוא, איך לא, השימוש בג'אמפ-סקיירס. זה עדיין קורה פחות פעמים מבסרט אימה מצוי, אבל קצת יותר מהסרט הראשון. הסיבה העיקרית שזה כה מבאס היא שכמו קודמו, הסרט עושה לפעמים שינוי פרספקטיבה ועובר לנקודת המבט של רייגן, ואז כל הרעשים של העולם החיצון מושתקים. זאת בחירה יצירתית ומעניינת, אבל למרבה הצער היא צצה לעתים נדירות וגם כשזה קורה הסרט משתמש בהבדל הזה כדי לעשות ג'אמפ-סקיירס. לפעמים דברים שרק רואים ולא שומעים יכולים להיות יותר מפחידים מאשר לצעוק "בו!" על הקהל.

ועכשיו הזמן לפסקת הערכה למיליסנט סימונדס, השחקנית החירשת שהייתה נהדרת בסרט הקודם וממשיכה להיות נהדרת גם כאן. יש הרבה דיונים בזמן האחרון לגבי ייצוגים של אוכלוסיות שונות על המסך, ומעבר ליתרונות הברורים, לדעתי זה גם עוזר בפרטים הקטנים. בסרט הראשון, המשפחה של רייגן מודעת למגבלה שלה והם מתקשרים רק בשפת סימנים, אבל אמט לא רגיל להיות בחברתה של ילדה חירשת. לפעמים הוא מדבר איתה בזמן שהוא מביט לכיוון אחר, והיא שוב ושוב מסובבת את הפנים שלו כלפיה ואומרת לו להדגיש את ההברות שלו. דברים כמו אלה ואחרים בסרט הרגישו לי כאילו לא היו מקבלים תשומת לב אם רייגן הייתה מגולמת על ידי שחקנית שיכולה לשמוע, וסימונדס תרמה את חלקה כדי שיתמקדו בדקויות האלו.

"מקום שקט 2" הוא עוד מאותו הדבר. זה אולי נשמע רע, אבל הכוונה היא לא שיש לנו מקרה של "הנגאובר 2"– שידור חוזר חיוור יותר – אלא שמה שעבד בסרט הקודם עובד גם פה: ג'ון קרסינסקי עובר הפעם אל מאחורי המצלמה (טוב, 95% מהזמן) ומראה שהוא עדיין יודע לביים סצינות מתח אפקטיביות שגורמות לתקיעה של האצבעות בידיות הכסא. לפעמים הוא יוצר הקבלות בין שני קווי העלילה, מה שמכפיל את רמת הלחץ. מי שאהב את הסרט הראשון כנראה יאהב גם את האחד הזה, גם אם הוא לא מחדש יותר מדי. כמו סצנת הפתיחה, גם הסיום שלו מהדהד את זה של הסרט הקודם ומשאיר פתח למקום שקט שלישי. עד אז, זכרו להשתיק את הטלפונים בכניסה לאולם, גם אם לא מרחף מעליכם איום של מפלצת מפחידה.