מקום שקט
A Quiet Place

משפחה נעה באזור כפרי בשקט מוחלט, בניסיון להתחבא מיצור מסתורי.

סרט מס' 1 בסדרת מקום שקט
תאריך הפצה בארה"ב: 06/04/2018
תאריך הפצה בישראל: 05/04/2018

8 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. מפיצים את הסרט הזה בישראל? וואו.

    (ל"ת)

  2. נראה לי שמן הראוי לציין שכל המשפחה חירשת-אילמת.

    אלון

    אני חושב שהתוספת הזו חדשה בהקשר של סרטי אימה, ומן הסתם גם רלוונטית לעלילה.

  3. רגע, אני עדיין יכול לעשות את הקטע הזה של ביקורות שורה?

    אז רק רציתי להגיד שזה בקלות הסרט הכי טוב שראיתי בחודשים האחרונים. וזה כולל כמה סרטי אוסקר וספילברג ופנתרים.

    הוא אפילו לא מתוחכם, ואין לו רבדים מיוחדים והוא לא פסיכולוגי. זה סרט אימה/מתח שעושה את זה ממש ממש טוב. אם אתם בקטע, אל תפספסו את זה בקולנוע (והוא בטח ייעלם מהמסכים תוך שבועיים גג, אז תזדרזו).

    9
    יחמור פרסי, מתן בכר, Morin, לפרקונית, yair_ca24, תמר, הראל, Galoofy, אנדי דופריין ?
    • מש"א

      מאוד הזכיר לי את "לא לנשום" (וגם יש לו בערך את אותן החסרונות). סרט מתח מאוד אפקטיבי ועשוי מעולה. יותר טוב מכל מה שמוקרן כרגע בקולנוע שראיתי. לכו, לכו, לכו.

  4. מחריש אוזניים

    yair_ca24

    הסיטואציה המבריקה שג'ון קרינסקי מכניס אותנו אליה היא כזאת:
    סוג של עולם עתידני שנראה בערך בדיוק כמו המציאות של היום. חוצונים, עם אוזניים ענקיות, שיניים גדולות, ציפורניים ארוכות, מהירות מוגזמת וחוש שמיעה בלתי נתפס, פלשו לכדור הארץ והורגים כמעט כל מה שזז.
    איך הם עושים את זה? הם שומעים. הם מקשיבים. כל רחש קטן מקפיץ אותם מיד אל מקור הרעש כדי לחסל אותו מידית.
    העולם של הסרט הוא עולם נטוש, אפור ובעיקר שקט. דממה.
    המשפחה שבה מתמקד הסרט, מורכבת מזוג נשוי, אוולין (אמילי בלאנט המושלמת) ולי (ג'ון קרסינסקי. הוא גם הבמאי של הסרט, שהוא גם בעלה של אמילי בלאנט במציאות) ושלושת ילדיהם הקטנים.
    חציו הראשון והמדהים בהחלט של הסרט, הוא למעשה כמעט סרט אילם לגמרי.
    המשפחה עושה הכל כדי להצליח לשרוד ולשמור על אנושיות שבעולם שאיבד את האנושיות מזמן ולא בדיוק מצליח לשרוד.
    הם שקטים. מדברים רק בשפת הסימנים, אוכלים במקום מצלחות מעלים, שומעים מוזיקה רק באוזניות, הולכים יחפים ועל קצות האצבעות, פיזרו חול בשבילים בהם הם נוהגים ללכת, הכל בשקט. כשהם יודעים שרחש אחד שלא במקום, והחיים נגמרים ברגע.
    זאת סיטואציה פשוט מבריקה.
    הסרט נפתח בסיקוונס מדהים, טראגי ומרגש נורא. המשפחה נמצאת בחנות נטושה לגמרי ומחפשת כדורים לבן הקטן. אין פס קול, אין מילים, רק צעדים חלושים על קצות האצבעות. ההורים עושים הכל כדי לשמור על הילדים שלהם והילדים עושים מה שילדים אמורים לעשות.
    אחד מרגעי השנה ללא ספק.
    הסרט ממשיך עם סיקווינס מדהים. משפחה שמשתדלת לחיות במצב הבלתי אפשרי אליו היא נקלעה, אמנם היא כל הזמן עומדת על המשמר, מפחדת, אך גם לא שוכחת לאכול, לרקוד, לשחק, פשוט מנסה לשמור על אנושיות, אנושיות שלא פעם עלולה לגרום למותם.
    אחד מרגעי השנה ללא ספק.
    וככה זה ממשיך.
    למעשה, כל החצי הראשון מורכב בעצם מסוג של פרקים קצרים, בהם סצנה אנושית ומדהימה לגמרי הופכת למתח מטורף שמקפיץ את הנשמה.
    וכל פרק הוא מדהים בפני עצמו.
    החלק הראשון של הסרט הזה עובד כ"כ טוב, שמרוב ההתחברות לסיטואציה, המתח הבלתי פוסק, האכפתיות מהדמויות, וכל שאר המעלות הבלתי נגמרות של הסרט הזה, פשוט קשה לדבר.
    ולא רק בגלל הלחץ והמתח שממסמרים אותך (ביטוי מאוד רלוונטי לסרט) לכיסא בלי יכולת לזוז, פשוט אסור לדבר. לא פעם הרגשתי שזה באמת אסור, בדיוק כמו בסרט, כך גם במציאות, פשוט פחדתי להוציא מילה. וזאת הצלחה מסחררת של הסרט.

    מעבר לאווירה המדהימה הזאת, יש כמה נקודות נהדרות שחייבים לדבר עליהם.
    הסרט הוא ממש לא רק סרט מתח אפקטיבי ומוצלח למדי (והוא לגמרי גם כזה), הוא סרט נורא חכם.
    מעבר לדרמת מתח הישרדותית של אנשים שרק רוצים לשרוד (כמו ב'מלחמת העולמות' או בלא מעט סרטים דומים), הוא גם דרמת משפחה פשוט נהדרת.
    הדמויות בסרט הזה, ממש כולן, הן אדירות.
    ג'ון קרסינסקי ואמילי בלאנט נשענים על הכימיה המציאותית והטבעית שיש בניהם, ופשוט משחקים נהדר ביחד. אמילי בלאנט היא אחת השחקניות הטובות בעולם, והיא בעוד הופעה רגילה ומחשמלת. כל זה ברור.
    אבל הילדים בסרט הזה, בעיקר מיליסנט סימונדס בתור האחות הגדולה, וגם נואה ג'ופ בתור אחיה הקטן, הם פשוט וואו אחד גדול.
    זה לא הסרט הראשון השנה שבו מיליסנט סימונדס לא יכולה לדבר. הפעם הראשונה הייתה ב'מעשה פלאים' הנהדר ממש (שיגיע כבר לארץ) שם היא שיחקה בתוך עולם של קולנוע אילם, והפעם היא משחקת ילדה אילמת בעולם שאסור בו גם ככה לדבר. והילדה הזאת היא קסם אחד גדול. כמות הרגש שהיא מצליחה להעביר במבט בלבד,זה משהו שאי אפשר ללמד. נורא קל להתחבר אליה, נורא קל להבין אותה ונורא קל לרצות בטובתה, גם אם היא עושה מעשים לא תמיד הגיוניים.

    למען האמת, יש לא מעט דברים לא כ"כ הגיוניים בסרט הזה. אבל קרסינסקי לא נותן יותר מידי הסברים. הוא מנחית אותנו לסיטואציה מסוימת בלי יותר מידי הסברים. לא ברור איזה רעש בדיוק מקפיץ את המפלצות, לא בדיוק מוסבר איך ייתכן שעולם שלם נפל מולם בלי יכולת לעשות דבר ובעיקר לא ברור מי האידיוט שנכנס להריון במצב כזה. אבל הסרט הזה הוא הרבה מעל לסיטואציה שכאמור מספקת רצף אפיזודות מותח שמבויים נפלא.

    כל השאלות הרבות שיכולות לצוץ במהלכו פשוט שוקעות מול הרעיונות שהסרט מבקש לעסוק בהן ולכן אני חושב שהסיטואציה של הסרט היא לא רק גימיק, היא גם הרבה מעבר לכך.
    הסרט עוסק במשפחה, בהורות, בילודה, בהישרדות והוא עושה את פשוט מצוין. יש כאן קטעים נורא מרגשים לצד קטעים נורא מפחידים.
    הוא מעלה תהיות קיומיות ולאו דווקא בעולם ההזוי בו מתרחשת העלילה, אלא גם בעולם הרגיל ביותר שיכול להיות. עולם שכולנו התרגלנו לדבר ולצעוק, עולם שבו מפחדים מהשקט, מול עולם שמפחדים בו מהרעש הקטן ביותר. למה מביאים ילדים, מה זה הורות, אחריות, אשמה. ה'גימיק' שעליו הסרט הזה מתבוסס, עוזר לפרק את כל המושגים האלה ולהציג אותם באור אחר לגמרי.
    אפילו דמויות משנה שמגיעות משום מקום ולסצנה אחת קצרה, גם עוזרות לחידוד הנושאים האלה.

    העבודה הטכנית, הצילום, העריכה, הכל כאן ברמה גבוהה, שמעל הכל, כצפוי, הסאונד ועריכת הסאונד ברמה הגבוהה ביותר. כל רעש בסרט הזה הוא בגדר נס. כל מילה שיוצאת מהפה היא לא הגיונית בעליל. מדהימה מצד אחד ומבעיתה מצד שני. וזה נורא מורגש. המעבר בין השמיעה לחירשות, בין רעשי הרקע לרעשים הפנימיים, המעברים בעוצמה. פשוט בית ספר לסאונד.
    כולם שותקים, אבל למרות זאת ואולי בזכות, מה ששומעים זה צרחות מחרישות אוזניים שנשמעות עוד הרבה אחרי שהסרט הנהדר הזה נגמר.

    הסרט הזה הגיע משום מקום, אני מניח שגם בלי ההמלצה של פישלר, לא הייתי הולך לראות אותו או שומע עליו בכלל, אבל חד משמעית מדובר בסרט המצוין הראשון של יבול 2018 שמגיע לאולמי הקולנוע בישראל.
    מומלץ מאוד.

    (ואם כבר מדברים על מכות בקולנוע, מכת המאחרים בסרט הזה הייתה נוראית. כולם יושבים בדממה ובלחץ משוגע, כשעשרים דקות לתוך הסרט (וזה אחרי עשרים וחמש דקות פרסומות בחייאת) אנשים עדיין ממשיכים להיכנס וכמעט מצליחים להוציא מהאווירה. מזל שזה רק כמעט, כי הסרט הזה עובד כ"כ טוב.)

    4
    נמרוד, תמר, Galoofy, maayanzil ?
  5. .In space no one can hear you scream. And it is so much better

    Aldo raine

    הסרט הזה הרגיש לי כמו סרט קצר באורך 90 דקות. סרט קצר מעולה (ואין הרבה כאלה), אבל קצת ארוך מהרגיל. ואני לא חושב שזה בעיה. פיתוח הדמויות בסרט (שאמנם נמצא שם, אבל קצת מאוד), הצילום בלוקיישן מצומצם שמראה על תקציב נמוך, הצגת קונפסט מקורי וההתמקדות בו והשחקנים האנונימיים (חוץ מאמילי בלאנט שהייתה חייבת להרוס) נותנים לסרט תחושה של סרט קצר, והסרט הקצר הזה הוא סרט קצר מעולה, והאורך המוגזם שלו לא גורע ממנו כלום. אבל, כמו סרט קצר, טוב ככל שיהיה, הוא לא ישאיר חותם להרבה זמן.

    הקונספט שמציג הסרט הוא מעולה, והדרך שבה הוא מבוצע מעולה אפילו יותר. האקספוזיציה מינימלסטית בדיוק במידה הנכונה, והשימוש שנעשה בקונספט כדי לייצר פחד ומתח אצל הצופה נעשה טוב מאוד. בתכלס, כמעט הכל בסרט הזה נעשה בצורה הכי אפקטיבית שיכל להיעשות, והכל און-ספוט. בולטים לטובה הרגעים היותר מאפקטיבים; שבהם, בין כל השקט שהסרט נמצא בו, מפציעה נעימת הסרט וכל זה נותן איזה תחושה שלא ניתנת להסביר. איזהשהוא רגע של נחת. מה שכן, נראה שבגלל שהבמאי לא שם לב שזה עובד כל כל טוב, הוא פספס הזדמנויות להשתמש בנעימה בדרך הזו ברגעים נוספים בסרט, ששם זה רק יכל להוסיף.

    דבר אחד שקצת הפריע לי היה בחירות תסריטאיות מיותרות לקראת סוף הסרט, שנראה שהם שם רק כי הכותב הרגיש שהסרט צריך רגע "מרגש" בסוף הסרט, למרות שהוא יכל להסתפק במה שכבר היה לו, ופשוט להמנע מההחלטות מיותרות, שחבל שנשארו בסוף. אבל זה רק חסרון קטן בין סרט שכולו מעולה, אז לא כל כך אכפת לי. מסרט קצר, אי אפשר לבקש יותר מזה.

    • או, וואו, בכלל לא שמתי לב שיש כאן ביקורת לסרט

      Aldo raine

      Just putting it out there

תגובות מקבילות

38
  תגובות נוספות בדף הביקורת של מקום שקט
 

כתיבת תגובה

(חובה)

Optionally add an image (JPEG only)