תמונה קבוצתית: גאים להציג

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 16 באוגוסט 2023Posted in: הגיגים
כותבי האתר בוחרים את הסרט הלהט"בי האהוב עליהם.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונה קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לספר על השיפ השנוא עליכם. 

לכבוד חודש הגאווה ש-אה, חודש הגאווה עבר? אה. הממ. טוב, אז בלי קשר מיוחד שאלנו את הכותבים שלנו "מה הסרט הלהט"בי האהוב עליכם?", ואלו היו התשובות:

שני אוירבך: יש כל מיני שיקולים שאני מנסה לאזן כשאני בוחרת תשובה לתמונה קבוצתית. אחד מהם הוא הרצון לחדש ולהמליץ על סרט שלא כולם מכירים, לדוגמה "סידור לחג" ("The Christmas Setup"), סרט חג מולד שהעלילה שלו שגרתית לחלוטין עבור הז'אנר אבל הוא מומלץ במיוחד כי יש לו גיבורים חמודים עם כימיה טובה, שזה רוב מה שצריך בסרט מהסוג הזה. כבונוס אין הומופוביה ולא קוברים שום הומואים, מערכת היחסים בין הגיבורים היא הכי בריאה שראיתי אי פעם בקומדיה רומנטית, ופראן דרשר מעמידה פנים במשך תשעים דקות שהיא לא הכי יהודייה בעולם.

שיקול נוסף ולפעמים סותר הוא הניסיון לגוון: למשל, אני מניחה שבתמונה קבוצתית על סרטי להט"בים רוב הכותבים יתעסקו במיניות קווירית ופחות בזהות מגדרית, ואני רוצה שיהיה ייצוג גם לסרטים בענייני זהות כמו "ינטל" נגיד. מעט דברים גורמים לי להתמוגג כמו להט"בים דתיים, וסרט שהוא גם מחזמר וגם משלב בין תשוקה לדת לבין עיסוק כבד ראש במגדר ומיניות נשמע כמו משהו שאמור להיות קיים רק בפנטזיות הכי פרועות שלי.

והתקווה שלי לכל תמונה קבוצתית היא גם שיוזכרו כמה סרטים ישנים יותר, אז אולי אני צריכה לקחת את זה על עצמי ולבחור את "חבל"? זה אמנם סרט שלא מודה באופן מילולי בלהט"ביות שלו ואפשר לומר שבאופן מזיק הוא יוצר קישור בין הומוסקסואליות לאלימות וסטייה, אבל זה גם סרט מושלם.

ואסור לשכוח את הסרטים התיעודיים, אז אולי אני צריכה להפנות זרקור ל"פריז בוערת" או ל"חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד" שמסביר למה קשה למצוא כאן סרטים על החוויה הטרנסית?

אבל צריך גם סרטים זרים, ואולי אני לא אחדש לאף אחד כשאני אמליץ על "דיוקן של נערה עולה באש" או "כאב ותהילה" אבל מגיע להם.

או שאני פשוט צריכה להפסיק עם שיקולי המטא, ללכת עם הלב ולבחור בסרט שהכי ריגש אותי? אני מניחה שזה יהיה "אנשים אחרים" המקסים.

אבל אם לא אני, מי יבחר ב"עור מסתורי" ויזכיר לכולם שזו ההופעה הטובה ביותר של ג'וזף גורדון-לויט?

טוב, די, זה מסובך מדי, אני פשוט אשאר על הספסל הפעם ואחסוך לעצמי את כאב הראש. ניפגש בתמונה קבוצתית הבאה.

רם קיץ: ז'אנר ה-BL (קיצור של Boys Love) היפני לא השתנה הרבה עם השנים, ורוב הסדרות והסרטים עובדים על פי אותה תבנית: דמות א' היא "סמה" (Seme) ודמות ב' היא "אוּקה" (Uke). המקור של שני הביטויים הללו הוא מיני וכיוון שיש פה קוראים שהם ילדים, לא אכנס לזה לעומק. אבל (לפחות בקרב חובבי הז'אנר מהמערב) הפרשנות התרחבה כך ש"סמה" בא כיום לתאר את האסרטיבי שבמערכת היחסים, החזק, הדומיננטי, בעל הידע הרב והניסיון, והוא לרוב האחד שיוזם; לעומת זאת ה"אוקה" הוא, ובכן, ההפך: הכנוע, הביישן וחסר הניסיון (והוא לרוב החמוד-יותר בין השניים). 

אם הדינמיקה הזו נשמעת לכם מוכרת זה כי "סמה" ו"אוקה" יש גם בסדרות וסרטים שהם לאו דווקא תוצרת יפן. הפכים נמשכים זה לזה, וגם מערכות יחסים הומוסקסואליות בקולנוע נכנסו לא פעם לתבנית ארכאית לפיה אחד צריך להיות "הגבר" והשני נכנס לנעלי "האישה". לכן בעודי בא לכתוב את התמונה הקבוצתית הזו ניסיתי להיזכר בסרט ששובר את התבנית, ונזכרתי באחד עם השם המסובך "Sekai-ichi Hatsukoi: Yokozawa Takafumi no Baai" (התרגום של זה זה משהו כמו "האהבה הגדולה ביותר הסרט: המקרה של יוקוזאווה טאקאפומי"): סרט אנימה בן 50 דקות ובו שני הגיבורים הם "סמה".

הסרט עוסק בטקאפומי, עורך קשוח ואדיש בהוצאה לאור שמטביע את יגונו בברים לאחר שברון לב. אלא שבוקר אחד הוא מתעורר במיטה של קירישימה, עמית מהתחום. טעות מצערת שלא עושים במקצוע שכזה. קירישימה מבקש יפה מטאקאפומי להיפגש עמו שוב (סתם לא באמת, הוא די סוחט אותו) ומנקודת ההתחלה הרעועה הזו, לומדים השניים להכיר אחד את השני. בפרק זמן קצר למדי (כאמור, 50 דקות) סודות נחשפים, ומתפתח לנגד עינינו אחד מסיפורי האהבה היותר מקסימים שאני זוכר מהעשור הקודם.

חשוב להבהיר שהסרט עצמו הוא נגזרת של סדרת אנימה אחרת (שהיא לא רעה אגב) בשם Sekai-ichi  Hatsukoi, סדרה שעוסקת במערכת יחסים של דמויות שונות (שמופיעות פה לסצנה וחצי) ואין שום הכרח לצפות בה. מדובר בסרט לה"טבי נהדר שלא יורה לעצמו ברגל עם אי-הבנות שיכלו להיפתר אם הדמויות היו רק מדברות זו עם זו (טרופ שאני שונא), והוא מוכיח שגם ארכיטיפים שדומים אחד לשני יכולים להימשך זה לזה.

רז גרינברג: "חיי עם ליברצ'ה" ראוי לאזכור בראש ובראשונה בזכות התעלול שהוא מבצע שנראה על פניו בלתי-אפשרי: מצד אחד, הוא מתאר מערכת יחסים להט"בית מתעללת, קשה, מעוררת-פלצות ממש. מצד שני, הוא בו-זמנית מציג את כל הרעיון של מערכת יחסים להט"בית כמשהו טבעי, נורמטיבי לגמרי, יפה ואינטימי. 

יכול להיות שצריך במאי מסדר הגודל של סטיבן סודרברג כדי להצליח לעשות דבר כזה, ועוד להביא לכל הסיפור את מייקל דאגלס – שהיה, לאורך תקופה ארוכה, סמל מסוים של גבריות סטרייטית. אבל פרט לסודרברג, מגיע קרדיט גם לתסריט (ריצ'רד להגרוונס – "פישר קינג", "הגשרים של מחוז מדיסון"), לשחקנים (לצד דאגלס מופיע בסרט מאט דיימון), ולשחזור התקופתי – כולם מצוינים, אגב – על היכולת לשאת את הדואליות הזו. "חיי עם ליברצ'ה" הוא סרט להט"בי, אבל עוד לפני כן הוא פשוט דרמה מעולה, שיקוף של תקופה וסיפורו של אייקון.

מתן בכר: פול פיג הוא, לדעתי, אחד הבמאים הגרועים ביותר שעובדים כיום ואדם שלא יידע מה זה הומור גם אם הוא יקיא עליו. אחרי "מסיבת רווקות", "עצבניות אש" ו"מכסחות השדים" – שהם סרטי קומדיה כמו שאני פיטר דינקלג', החלטתי להיפרד לשלום מפיג. לכן אני לא זוכר ממש מה גרם לי לתת לו עוד צ'אנס – אולי חיבתי לאנה קנדריק עוד מימי "סקוט פילגרים" – אבל איכשהו הגעתי לצפות ב"בקשה מסתורית". איך אומרים? מדי פעם משתלם לתת לאנשים הזדמנות שנייה. או שמינית. 

קנדריק מגלמת את סטפני, אמא פרברית שמגדלת לבד את הבן שלה. יום אחד כשהיא אוספת אותו מבית-הספר היא פוגשת שם את אמילי (בלייק לייבלי), אישה עשירה בעלת חוש אופנה מדהים שגם לה יש ילד באותה הכיתה. השתיים מתחברות, ויום אחד אמילי מבקשת מסטפני לאסוף את הבן שלה. אחרי שהיא לא מגיעה לקחת אותו הביתה באותו יום – או ביום למחרת, או ביום שאחרי – סטפני מתחילה לחקור מה קרה לחברה החדשה שלה.

"בקשה מסתורית" אינו סרט להט"בי על פי המובן המובהק של המילה. אין פה דמויות מיוסרות בארון או הסתרה של רומן מבני הזוג. אבל תסתכלו על הפוסטר הזה או על התלבושות האלו ותגידו לי שהוא לא להט"בי. הדבר העיקרי שהופך את הסרט הזה למוצלח הוא ההופעות של קנדריק ולייבלי, שאין לי דרך אחרת לתאר אותן פרט לחסרות עכבות וההתעלמות של האקדמיה מהן היא על גבול הפלילי. זה נראה כמו סרט שהיה אמור להיות מותחן רציני סטייל "נעלמת", אבל ההודעה הזאת לא הגיעה לשחקניות הראשיות (או למחלקת ההלבשה) שבאו לעשות שטויות. וזה ממש, ממש כיפי.

אחרי רצף של סרטים שלא הייתי מראה לאויבים המרים ביותר שלי, איכשהו התפלק לפול פיג סרט טוב וכנראה שהוא מודע לכך לפי תמונת הקאבר שלו בטוויטר. כשיש לכם קצת זמן פנוי אני ממליץ להזמין כמה חברים, להכין כוס מרטיני ולצפות בסרט שאיגוד המבקרים הלהט"בים העניק לו בצדק רב את פרס "הסרט הקאמפי של השנה".

מאיה כהן שלו: "קרייזי", בפשטות, זה סרט על משפחה. לא משפחה רעה או טובה במיוחד, אלא משפחה רגילה (אומללה בדרכה, כמו שכתב טולסטוי). יש לה את הצדדים המצחיקים והיפים שלה והצדדים הטראגיים והכואבים שלה. כמו בחיים. 

זה גם סיפורו של זאק, אחד הבנים במשפחה (הם רק בנים, חמישה) וסיפור המאבק שלו מול המיניות שלו. זאק לא רוצה להיות הומו. הוא לא רוצה להיות הומו כי הוא אוהב את אבא שלו, ואבא שלו לא רוצה שהוא יהיה הומו. גם כי מי רוצה להיות הומו בקנדה בשנות השמונים וגם כי נצרות, אבל בעיקר כי הוא אוהב את אבא שלו. 

זה גם סיפורו של ז'רוויס, אבא של זאק – שלא רוצה שזאק יהיה הומו. הוא לא רוצה כי הוא אוהב אותו, וכי מי רוצה שהבן שלו יהיה הומו בקנדה בשנות השמונים וגם כי נצרות, אבל בעיקר כי הוא אוהב אותו. 

שניהם נפגעים מהמצב הזה, נפגעים עד שהם לומדים להשתנות. זה כל העניין. האבא הוא לא גזען חשוך ורשע. הוא איש ממש מתוק, מצ'ואיסט קלישאתי לכאורה אבל אוהב את פטסי קליין ואת שארל אזנבור, ואת הילדים שלו, ומסטיק, וסוכריות והוא ככל הנראה גם בן זוג ממש סבבה.

חוסר הקבלה של המיניות של זאק נובע מתוך רצון כן ואוהב שזאק יתקבל בחברה ויזכה להביא ילדים. כל זה גורם לסרט להישמע מאוד כבד, אבל הוא לא באמת כזה. יש בו גם חלקים מצחיקים וחלקים מביכים וחלקים קאמפים קצת (כמו כל קו העלילה שמתרחש בירושלים לכאורה, רק שלא, כי צילמו את זה במרוקו שהיא בבירור לא ירושלים), והוא בעיקר סרט מאוד זורם וכיפי שמלא באהבת אדם.

יצחק בארי: "סרטי מסר" הם בעייתיים. לקולנוע יש הרבה תפקידים, ואין בעיה שאחד מהם יהיה לנסות לחנך אנשים, אבל אם זה מדי לפרצוף זה עלול לעורר אנטגוניזם, או רתיעה מלכתחילה להיכנס למחילת הארנב התורנית. פתרון מצוי שמצאו סרטים רבים הוא המטאפורה. צריך להגיד שגם היא הרבה פעמים לא עובדת: או כי היא גסה מדי (מה שנקרא באנגלית "על האף"), או כי דווקא היא קלושה מדי, או – במקרה הנפוץ – פשוט לא מעניינת.

"נימונה" הוא הרבה יותר מהמטאפורה שלו: הוא סרט להט"בי במוצהר ובלי להתבייש, הוא סרט מצחיק מאוד, הוא סרט עם דמויות נהדרות, עם אקשן מוצלח ואווירה סוחפת מהרגע הראשון. אבל הסיבה שאני ממש אוהב אותו, היא כי הוא סרט חכם. הוא סרט להט"בי כי הגיבור הראשי שלו הוא הומו, אבל את הדובדבן האמיתי הוא מכניס באמצעות מטאפורה: הדמות של נימונה, שבניגוד מוחלט לדעתו של יונתן בביקורת, לדעתי היא דמות נפלאה, עמוקה ומעניינת.

המשל הגס הוא, על פניו, לטרנסים/טרנסיות. בשלב מסוים בסרט שואל בליסטר את הגיבורה שלנו: "אבל מה את? קרנף? ילדה? לוויתן?" והיא עונה לו "אני נימונה". כלומר, בליסטר מתעקש שנימונה שייכת לאיזה "סוג", אבל היא אומרת לו "לא, אני פשוט אני, תפסיק לסווג אותי". 

זה משל נהדר – ועדיין לא מה שלגמרי תפס אותי. לא, מה שאותי תפס – כמי שגדל בקהילה שמרנית וקרא יותר טקסטים משידעתם שקיימים אודות "הסכנה הנוראה שבלהט"ב" – זה מה ש"נימונה" אומר לגבי התגובה של אנשים לנימונה. כי אמנם בסרט היא פושעת שחיה בשוליים, אבל הסרט בשלב כלשהו מושך את השטיח מתחת לכל ניסיון לדון על חוסר ההתאמה שלה כמעגל שמזין את עצמו, או לאמירות כביכול אובייקטיביות כמו "היא באמת פושעת אבל!", ואומר באופן חד וחלק: יודעים מה? נגיד שהכל נכון. סבבה. אבל זה לא התחיל ככה. יש פה סיבה ותוצאה, והסיבה היא הדחיה שלכם. אתם לא מוכנים לקבל מישהו ששונה מכם, ואתם ממציאים עליו עלילות הזויות ומבססים תרבות שלמה על הדחיה הזאת של השונה והאחר והמפחיד, ובסוף אתם יוצרים את המפלצת בעצמכם.

וכן, ברור שהתרגום לעולם האמיתי מסורבל בהרבה ובעל ניואנסים שסרט ילדים לא יכול ולא מסוגל לרדת אליהם. וזה שהבנתי את המטאפורה לא אומר שאני מסכים או לא מסכים איתה; זה רק אומר שנדהמתי מעצמי כמה מסר שמנגנוני ההגנה שלי היו מהבהבים נגדו בכל דרך אחרת, הצליח להתיישב לי ככה על הלב רק בגלל שהגישו לי אותו כמו שצריך. מסתבר שעבודת תסריט מספיק טובה יכולה לפעול הרבה יותר מנשיקה אגבית של שתי דמויות זניחות אצל פיקסאר. מי היה מאמין. 

אור ענבר: לשם שינוי קשה לי עם התמונה הקבוצתית הזאת, וזה כי באמת לא ידעתי במה לבחור. אני רואה לא מעט סרטים להטב״ים, כמעט באופן מגוחך. יש רשימה לא רעה עם מעל 16 אלף כותרים שחשובים להיסטוריה הלהטבי״ת בקולנוע, ראיתי כמעט 400 מהסרטים פה, וזה מקשה עלי! האם לבחור את הסרט הכי כיפי? הכי חשוב? הכי חשוב לקבוצה ספציפית? מה זה חשוב בכלל, סרט שלא שמעו עליו? סרט שלא ידעתם שהוא בכלל להטב״י? סרט שכולם מכירים ואיך אפשר בכלל לא להזכיר אותו או וכו' וכו' וכו'.

בסוף הבנתי שאני כל הזמן חוזרת לאותה בחירה, "הדרך בה הוא מביט" ("Hoje Eu Quero Voltar Sozinho"), סרט ברזילאי משנת 2014, שהוא הרחבה של הסרט הקצר בעל אותו השם. זהו סרט התבגרות מקסים וקטן, על נער עיוור שמתאהב בפעם הראשונה. זה סרט להטב״י בלי שום סיפור טראגי, ממש הסוכר של החמידות, שני נערים, החברה הטובה, טיול בית ספר והמון כיף. אם הייתי צריכה להשוות ליצירה מוכרת יותר הייתי אומרת שזו הגרסה הברזילאית ל ״עוצר נשימה״ של נטפליקס. 

הפסקול בסרט הוא שילוב של מוזיקה קלאסית ואינדי של התקופה שמאפיין את הדמויות והעלילה בצורה נהדרת. אני מוצאת את עצמי כבר עשור חוזרת אל הסרט הזה וממליצה עליו לכל מי שרק מוכן להקשיב לי, שאפשר לראות גם סרטים על הקהילה בלי טראומה, בלי כבדות העולם, רק המעמסה שהיא להיות נער מתבגר. היום למזלי יש עוד כמה תכנים בודדים שעונים על הצורך הזה, אבל אז הסרט הזה היה מאוד יוצא דופן. 

תום שפירא: אני לא יודע מה איתכם, אבל אני לא הולך לסרטים של פארק צ'אן-ווק בשביל סיפורי אהבה. כאילו, יש בהחלט אהבה בסרטים שלו, כמו שיש את שאר קשת הרגשות האנושית, אבל היא נוטה להיות אהבה מעוותת על גבול הדוחה. בין משחקי הניצול הפסיכולוגי ב"החלטה לעזוב" היחסים הלא בריאים בין בני משפחה ב"סטוקר" והדבר-הנוראי-וואו-באמת-הלכתם-לשם שמתרחש בסוף של "שבעה צעדים". 

זה לגיטימי, צ'אן-ווק עושה סרטים קיצוניים על אנשים קיצוניים. ובגלל זה התפלאתי לגלות ש"המשרתת", סרט שהמורשת המוזרה שלו מתחילה מספר על לונדון הויקטוריאנית שעלילתו שוגרה בזמן (תחילת המאה העשרים) ובחלל (קוריאה תחת הכיבוש היפני), הוא דווקא סיפור אהבה די מקסים. כאילו, הוא עוד הרבה דברים שאתם קצת מצפים מהם מסרט של הבמאי הזה: הוא גם סיפור על נקמה, רמאות, עינויים ותשוקה מינית. אבל בבסיס שלו הוא סיפור על שתי נשים במצב בלתי אפשרי, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, שמוצאות איכשהו אהבה. כמו פרח שגדל בגיהנום.

קים טי-רי משחקת את סוק-הי, גנבת שנשכרת למשימה מיוחדת על ידי רמאי מקצועי בשם הרוזן פוג'יארה. הוא גר בבית עם יורשת עשירה בשם הליידי אידוקו (קים מין-הי), שיש לה גם הרבה כסף וגם קשרים לשלטון היפני. המטרה שלו הוא להתחתן איתה ואז להפטר ממנה ולדאוג לאשפז אותה בכפיה בבית משוגעים ככה שכל הכסף יהיה שלו. כחלק מהתרמית שלו פוג'יארה מכניס את סוק-הי לבית האחוזה בתור משרתת חדשה והתפקיד שלה זה לעודד את אידוקו להתחתן איתו. אבל ככל שהשהייה שלה בבית נמשכת וסודות מעבר והווה המשפחה ממשיכים להתגלות, סוק-הי מגלה שהמעסיקה החדשה שלה לא תמימה כפי שהיא נראית, ושהיא מתחילה לפתח אליה רגשות אמיתיים של אהבה. 

בין תחילת העלילה לסופה יהיו הרבה מקרים של רמאויות, מזימות ובגידות, אבל מה שבאמת שומר אותנו מרותקים זה היחסים המתפתחים באיטיות בין סוק-הי לאידוקו. שתיהן מגיעות מעולמות תרבותיים שונים לגמרי, והמערכת החברתית באותה תקופה בכל מקרה לא תאפשר להן לפתח אפילו ידידות, שלא לדבר על אהבה, ומרתק לראות את השתיים בונות את היחסים צעד איטי אחר צעד איטי, תוך חשש מתמיד שאולי האחת מרמה את האחרת.

במי אפשר לבטוח כשכולם מרמים את כולם וכולם רוצים רק כסף ומעמד? רק באהבה, כנראה.  

יהונתן צוריה: בניגוד לרושם שנוצר מקריאה ברשימה הזאת, קולנוע להט"בי לא הומצא במאה הנוכחית. יש לא מעט אבני בניין יציבות שהוא עומד עליהן – כאלה שהצהירו ביודעין על השתייכותן (אם כי, כן – אלה הגיעו בעיקר מאוחר יותר בהיסטוריה), וגם כאלה שקרצו ביודעין ("חמים וטעים" סרט מושלם, כן?), וכאלה שעברו לחלק גדול מהקהל מעל הראש (ובמקרה של "בן חור" – גם לשחקן הראשי). זה לא עלבון בנוגע לבחירות האחרות – כולן ראויות – כמו שכאשר אנחנו נכנסים ל"קולנוע להט"בי", זה מגיע עם שק של הערות בתחום שאנחנו מכירים מראש, ויש משהו משחרר בלבחור בסרטים שעשו את שיעורי הבית שלהם ולא עוברים על כל הקלישאות של קולנוע להט"בי שבימינו כולנו כבר מרימים עליהם את האף. 

רבות נכתב ונאמר על השאלה מהי להט"ביות – מהקצה שטוען שמדובר באהבה בדיוק כמו אצל זוגות הטרונורמטיבים ובין הקצה שטוען שעצם העניין פה הוא לפרק את כל הנחות היסוד שעליהן בנויה החברה בכל הנוגע למיניות, מגדר ואהבה. שההתחייבות להומוסקסואליות, או לביסקסואליות, או לפאנסקסואליות – היא בעצמה משהו שנוגד את הרוח של טשטוש זהויות עד שנשארת בסופו של דבר רק האהבה, בלי גבולות של נורמות חברתיות שמגיעות מהגדרות כאלה ואחרות. היופי שקולנוע להט"בי מוקדם מציע לנו, בעל כורחו, הוא שהתשובה נשארת מדי פעם באוויר. היא משהו שאתה יודע אבל לא יכול לשים במילים. זה לא דרך לחיות חיים – יותר מדי זמן בארון חונק כמעט את כולם – אבל ביצירות אמנות יש יופי בשחרור מהגדרות. כמו שכולם אוהבים לצטט – "אל תגיד, תראה". ובתקופה שבה הקולנוע עוד התרגל לעצם הרעיון של ההגדרות האלה, הוא התייחס אליהן לא פעם באופן חופשי יותר שנתן להן דרור שמדי פעם חסר בימינו. 

יש, כפי ששני ואור נימקו כבר, המון בחירות – ואפשר בהחלט לחזור עד לשנות הקולנוע האילם ולדוג משם פנינים, אבל בחירה היא בסופו של דבר מהלב, ו"נשיקת אשת העכביש" תמיד היה, בגרסה כלשהי, הולך להתמודד על המקום הראשון. הן כי זה בכלל לא סרט על להט"ביות, אלא על זוג אסירים שמדברים אחד עם השני בתקופה פוליטית מסוכנת והן כי זה סרט שכולו להט"ביות (כאמור, תקופה פוליטית מסוכנת). זה סרט שבימינו יש שלל סיבות לעקם עליו את האף – כולל האזכור המפורש והאוהד של אחת הדמויות לסרטים נאציים – אבל אם רגע מקשיבים לו, קשה שלא להיסחף ביופי המסוכן שלו, כמו אותה נשיקת אשת עכביש מהכותרת. בטח כשזה מגיע עם הופעות נהדרות של ראול ג'וליה וויליאם הארט, בבימויו המוצלח של הקטור בבנקו (ואם אני כבר פה – תראו את "קרנדירו"). 

תגיות: