דרקון אדום

במקור: Red Dragon
במאי: ברט ראטנר
תסריט: טד טאלי
על פי ספרו של תומאס האריס
שחקנים: אדוארד נורטון, אנתוני
הופקינס, רייף פיינס, הארווי

קייטל, אמילי ווטסון

חניבעל לקטר, הפסיכיאטר שאוהב להיכנס לעורם של מטופליו, מילולית, חוזר בסרט שלישי בסדרה. והפעם, כיאה למגמה החדשה בהוליווד, בסרט שהוא פריקוול לעלילות הקודמות של לקטר בקולנוע.

לאילו ביניכם שטרם התנסו מנפלאות הבשר הלבן האחר, קצת על התופעה ששמה לקטר: ד"ר חניבעל לקטר היה פעם פסיכיאטר מתורבת ומשכיל, שנעזר באינטלקט המרשים שלו כדי לסייע למשטרה ביצירת פרופילים נפשיים של רוצחים. כל זאת עד שלקטר גילה כי הוא אוהב בני אדם אפילו יותר ממה שחשב. כלומר, לאכול אותם. כפי שאתם יכולים לנחש, הגילוי שדרכו של ד"ר לקטר לפתור את הבעיות של מטופליו היא על ידי עריכת אנליזה לאיבריהם הפנימיים, לא סייעה למוניטין של הקליניקה שלו בקרב הציבור.

'דרקון אדום' מתחיל בתיאור תפיסתו של לקטר על ידי סוכן האפ.בי.איי. וויל גרהאם (אדוארד נורטון), אשר נהג לעבוד עמו בעבר. גרהאם הוא פרופיילר, כלומר מי שביכולתו להיכנס לראשם של פושעים כדי להכין פרופיל נפשי שלהם, להבין בעזרתו את מניעיהם ואת תוכניתם, ובסופו של דבר לעצור אותם. אבל הטראומה מהמפגש עם לקטר היתה גדולה מדי עבור גרהאם, והוא החליט לעזוב את השירות ולגור עם אשתו (מארי-לואיז פארקר) ובנו, על חוף ים באי-שם האמריקאי.

הריצו קדימה מספר שנים. לקטר כלוא בתא שנראה כמו שילוב של מרתף מימי הביניים עם תחנת העבודה של עובד ההיי טק המצוי; גרהאם מתקן מנועי סירות למחייתו (זה בטח היה קורס בחירה באקדמיה לסוכנים מיוחדים); ורוצח סדרתי חדש בא לשכונה, ועושה שמות במשפחות אמריקאיות תמימות. וכך מפקדו לשעבר של גרהאם, ג'ק קרופורד (הארווי קייטל), קופץ לבקר אותו, כשבפיו בקשה – שישתמש בכישוריו המיוחדים כדי לסייע להם לעצור את הרוצח החדש. לאחר לא מעט לבטים גרהאם מקבל עליו את המשימה ופותח בחקירה משלו, שכן עמוק בתוכו גרהאם הוא גיבור, אביר של ממש, שלא ייתן לדרקונים, זאת אומרת רוצחים, להסתובב חופשי בעולם, ולסכן משפחות כמו שלו עצמו.

חקירתו של גרהאם מעלה כי הוא מתמודד עם רוצח אכזרי ומטריד במיוחד, בעל חשיבה מיסטית. אלא שבמהרה נקלע גרהאם למבוי סתום, ואז הוגה המפקד את הרעיון הגאוני: מדוע שגרהאם לא ינסה לשכנע את לקטר לעזור להם? הרי בטרם הפך לפסיכופט היה פסיכיאטר מוכשר. העובדה שגרהאם הוא האחראי להימצאותו של לקטר בכלא לא צריכה להפריע לשיתוף הפעולה, נכון? מי שחושב שמדובר ברעיון טוב מוזמן להרים יד. אז נכון, נראה כאילו מדובר באחד הטריקים העלילתיים הטיפשיים ביותר שתסריטאי היה יכול להמציא כדי לשלב את לקטר (שהוא הרי הסיבה בגללה תלכו לראות את הסרט) בסיפור. אבל למעשה ה"טריק" הזה מקורו כבר בספר המקורי, שהסרט הוא העיבוד (השני) שלו, ושנכתב לפני ש"חניבעל לקטר" הפך לשם נרדף לקניבליזם – כך שהפעם התסריטאי יוצא מהעסק בזול.

הסרט אינו מותחן "מי-עשה-את-זה", אלא מותחן פסיכולוגי של "למה-הוא-עשה-את-זה". לכן הסרט מגלה לצופים כבר בשלב מוקדם מיהו הרוצח, אותו דרקון אדום שעל שמו נקרא הסרט (רייף פיינס), ומציג בפנינו את מעשיו הנפשעים והמניעים להם. אולם דמותו של פיינס אינה רעה באופן מוחלט, וחלק נכבד של הסרט מוקדש לנסיונו לחיות חיים נורמליים, לרבות יצירת מערכת יחסים אמיתית עם קולגה עיוורת ממקום עבודתו (אמילי ווטסון), כך שבסופו של דבר הצופה לא יודע איך להרגיש כלפיו – קצת מזדהה, קצת מרחם, קצת נגעל וקצת מקלל.

'דרקון אדום' מתהדר ברשימה מפוארת של כוכבים, שראש וראשון להם הוא סר אנתוני הופקינס, שמגלם את לקטר באופן מהפנט ומחשמל כהרגלו. הופקינס הוא לקטר בכל כך הרבה מובנים, שלא אופתע אם במילון אבן שושן שיתפרסם בעוד מאתיים שנה אמצא תחת הערך "קניבל" את תמונתו של הופקינס. אדוארד נורטון עושה אף הוא עבודה משכנעת בתור הסוכן המיוסר, הנאלץ לחיות עם מראות הזוועה להם נחשף בעבודתו, ועם יכולתו לראות דרך עיניהם של הפושעים אחריהם הוא רודף. למרות שדמותו של גרהאם היא בעלת פוטנציאל נדנוד לא קטן (שיעשה את העבודה ויפסיק להתבכיין!), ייאמר לזכות נורטון שהוא הצליח לגרום לי לסמפט אותו די במהרה.

המפגשים בין גרהאם ללקטר, שספק עוזר לגרהאם וספק מתעלל בו, נותנים להופקינס את ההזדמנות לעשות את מה שהוא עושה כל כך טוב: חניבעל, כתמיד, הוא גאון מטורף, קר רוח ואכזר, המשטה בכולם. עם זאת, הצטערתי לגלות שהפעם בחר הופקינס שלא לעשות את החיקוי שלו למציצת איטריית ספגטי באורך מטר. מלבד זאת, הכימיה בין נורטון להופקינס היא פחות מוצלחת מאשר זו שהיתה בין הופקינס לג'ודי פוסטר ב'שתיקת הכבשים' הזכור לטוב. קלאריס סטרלינג ספק העריצה את לקטר וספק נדחתה ממנו, והשטיקים של לקטר היו עוד טריים; וויל גרהאם, לעומתה, יודע בדיוק מי ומה הוא לקטר, לגמרי לא בוטח בו, ובצדק. אולם אם חפצים אתם במנת הלקטר שלכם תיאלצו להסתפק בכך.

ועוד לא הגענו לסוף רשימת הצוות המכובד: יש לציין לטובה גם את פיינס, שמצליח להעביר את דמותו המורכבת של הרוצח, ולהיות מפלצתי ואנושי בעת ובעונה אחת. קרדיט מגיע גם לווטסון, המגלמת את המושא לחיזוריו של פיינס, אשר למרות היותה בעלת מוגבלות פיסית היא בשום פנים ואופן אינה נכה ואינה חלשה. ומכיוון שמדובר בסרט שאווירה מתאימה בו חשובה מאוד ליצירת חוויה אפקטיבית עבור הצופה, אזכיר את המוסיקה שהלחין דני אלפמן, שמלווה את הסרט כמעט ללא הפסק. למרות שאין בה חידוש, היא עוטפת את המראות שעל המסך הגדול היטב, ואפילו הצליחה להקפיץ את הקהל גם כשלא היתה כל סיבה אמיתית לכך.

'דרקון אדום' דומה יותר ל'שתיקת הכבשים' מאשר ל'חניבעל', בכך שגם כאן הגיבור רודף אחר רוצח סדרתי מטורף אחד תוך שהוא נעזר ברוצח סדרתי מטורף שני, וגם בכך שמדובר פשוט במותחן עשוי היטב. ברור לי שדמותו של לקטר עובדת בעיקר כדמות משנית, שהיא "עזר כנגדו" של הגיבור האמיתי. אם נהנתם מ'שתיקת הכבשים' והתאכזבתם מ'חניבעל', אם אתם רוצים מותחן פסיכולוגי טוב או שאתם שייכים למועדון מעריצי הופקינס, לכו לראות את ה'דרקון'. אתם לא תצטערו.