ביקורת: הצב האדום

איש אחד, ואי אחד, וצב אחד, ומעט מאוד חוץ מזה
שם רשמי
הצב האדום
שם לועזי
The Red Turtle

יום אחד איש נתקע על אי. האיש רצה לרדת מהאי. לרוע מזלו, כל פעם שניסה, איזה צב מניאק אדום ‏החליט שהאיש הולך להישאר על האי ויהי מה. והנה תקצרתי לכם תשעים אחוזים מ"הצב האדום". ‏

זה לא שאי אפשר לתקצר סרטים אחרים למשפט או שניים. "הנסיכה הקסומה" הוא על זוג אוהבים ‏שרוצה להיות ביחד, "למעלה" מספר על איש זקן שיוצא לטיול ,"‏McDull, The Alumni‏" זה סרט על ‏חזיר שדואג לעתידו הכלכלי, "מלחמה ושלום" זה על מלחמה. ושלום. אבל התקצירים האלה מחסירים ‏הרבה מהסרט – עלילות משנה, דיאלוגים שנונים, משהו שהופך את הסרט למה שהוא מעבר לעלילה ‏שלו וגורם לו להיות יותר מסך המשפט היבש שמתאר אותו. ‏

‏ ב"הצב האדום" , לעומת זאת, פשוט אין הרבה עלילה. או לפחות, לא מספיק לסרט ארוך. העובדה ‏שהוא מוקרן על מסך מרשים ולא ביוטיוב עשויה להטעות אתכם, אבל "הצב האדום" על כל 80 דקותיו ‏הוא לא סרט באורך מלא יחסית קצר, אלא סרט אנימציה קצר ארוך מאוד.‏

לסרטי אנימציה קצרים יש כמה מאפיינים בולטים שנוטים לחזור על עצמם: יש להם עלילה מינימלית ‏בעלת משמעות מטאפורית עמומה , סגנון ציור חמוד ופשוט יחסית, מעט דמויות בעלילה עם אפיונים ‏קלים בלבד , הערכה ביקורתית שלא תמיד קשורה לאיכות הסרט, ואת הקטע הזה שאף אחד לא ‏מדבר כי לשכור אולפן הקלטה ולהתאים קולות של אנשים לדמויות מצוירות זה סיוט, אז במקום זה כל ‏הדמויות מתקשרות זו עם זו בדרכים עקיפות. ל"הצב האדום" יש את כל אלה, אנימציה מרהיבה, ושעה ‏נוספת מיותרת. ‏

הסרט מעביר את הזמן בצורה יפה לעין. "הצב האדום" הוא מהסרטים הנדירים האלה שעוד נעשים ‏בימינו מדי פעם – סרט שנעשה באנימציה ידנית ולא תלת-מימדית. ג'יבלי, אולפן הבית של מיאזאקי, ‏חתומים על הפרוייקט הזה, הראשון שלהם שנעשה בשיתוף פעולה עם חברה לא-יפנית, ולמרות ‏שהסגנון הויזואלי שונה מסטייל האנימה הקלאסי שלהם, ההשקעה שלהם ניכרת. הסרט יפהפה ‏לצפייה הן במסך גדול או קטן, הוא מצליח לשלב נופים מורכבים, בני אדם וחיות חמודות בסגנון חלק ‏שפשוט כיף לבהות בו – כל עוד לא מצפים שמשהו יקרה גם תוך כדי. אחרי שעה ועשרים מה ‏שבהתחלה נראה חמוד ובעל אווירה ייחודית נהיה מגוחך ומעצבן. ‏

למשל, כל הקטע הזה שאף אחד לא מדבר. בסרטים קצרים זה סבבה, אתה מקבל את זה שמחסור ‏בתקציב מאלץ את היוצרים למצוא דרכים עקיפות להעביר תקשורת ולרוב הם עושים את זה מספיק ‏טוב ולזמן מספיק קצר שאתה אומר "טוב, בסדר". מדי פעם זה אפילו משעשע או מגניב כשהיוצרים ‏מוצאים דרך לבטא את התקשורת בדרכים מקוריות. אם מתאמצים, זה יכול לעבוד אפילו בסרטים ‏ארוכים יותר – גם ב"שון כבשון: הסרט" ו"הילד והעולם" אין מילים. אבל כאשר סרט באורך מלא מחליט ‏שהדמויות לא מדברות בו, למרות שאין שום סיבה הגיונית שהם לא ידברו בו – זה מתחיל להיות ‏מגוחך. אין סיבה שדמויות בוגרות שמסתובבות בסרט לא יגידו אחת לשנייה משהו, בוודאי במצבים ‏מסכני חיים שבהם העברת מידע שלא בנפנופי ידיים עשויה להיות קריטית. השתיקה אומנם מתחילה ‏כרעיון פיוטי, אבל מהר מאוד נהיית מטופשת. ‏

חכמים ממני יגידו שזה כל הקטע של הסרט ולכן זה לא הוגן לשפוט סרט על פי פרמטרים שהוא לא ‏רוצה להישפט בהם. ובכלל, הסרט הוא בסך הכל משל כלשהו, ובמשל לא מתחילים לפרט על כך ‏שסינדרלה הייתה אלרגית לכלבים או שכיפה אדומה אהבה להאזין לשיחות של זרים.‏

‏ מצד שני,משלים נגמרים בזמן נורמלי ולא נמשכים שעה יותר ממה שהם אמורים. וכשאני בוהה במסך ‏והסרט לא מציג שום גירוי מחשבתי כי שום דבר לא קרה בו כבר איזה חמש דקות, אז אני אתחיל ‏לחשוב על משהו. כל דבר שהוא. למשל, מה אני בכלל יודע על הגיבור חסר השם הזה, והאם הוא ‏נשיא של מדינה אירופאית או פיראט סומלי.‏

‏"הצב האדום" הוא לא הסרט האנימציה הכי גרוע שמוקרן כעת, והוא בהחלט לא הסרט הגרוע ביותר ‏שניתן לראות בקולנוע. הוא סרט דל-עלילה שיכול להעביר את הזמן בעצלתיים, וכל עוד לא מצפים ‏ליותר מזה זה לחלוטין סבבה. בסך הכל, יש דברים גרועים יותר מלבלות שעה ועשרים באי שקט בלי ‏הרבה שמתרחש עליו. בייחוד שהכלום שמתרחש בו נורא יפה.‏