ביקורת: האיש שנולד מחדש

לא ראיתם אף פעם סרט מצולם כמו "האיש שנולד מחדש", ולא בטוח שאי פעם תראו עוד אחד כזה. וחוץ מזה הוא די בסדר

השוט הראשון ב"האיש שנולד מחדש" הוא מדהים. השוט השני הוא פנטסטי. השוט השלישי עוצר ‏נשימה. הרביעי שוב מדהים, וחוזר חלילה, באופן פחות או יותר עקבי, אם כי נדמה לי שמתישהו ‏בסביבות הדקה העשרים הם קצת התבלבלו ויצאו להם שני שוטים עוצרי נשימה ברצף ומיד אחר ‏כך אחד פנטסטי, כשהם לגמרי שוכחים את המדהים שהיה אמור לבוא באמצע. יש אנשים שהיו ‏מחליקים פאשלה כזאת ולא מתייחסים אליה, אבל לא אני. הו לא. לי יש סטנדרטים.‏

‏"‏The Revenant‏" – או בשמו העברי "האיש שנולד מחדש", מגושם לגמרי, אבל מה לעשות – הוא ‏אחד ההישגים הגדולים ביותר בצילום קולנוע מאז ומעולם. זה הסרט החדש של הצלם עמנואל ‏לובצקי, שהסרט הקודם שלו, "בירדמן", היה גם הוא אחד ההישגים הגדולים ביותר בצילום קולנוע ‏מאז ומעולם, והסרט שלפניו, "כח משיכה", היה גם הוא כזה, ולפני זה הוא צילם את "הילדים של ‏מחר", ונחשו מה הוא היה. יש אמנים טובים, יש אמנים מעולים, ויש את עמנואל לובצקי, שכל יצירה ‏חדשה שלו היא שיא חסר תקדים. במקרה הזה, האתגר היה לצלם סרט-הישרדות עלילתי באורך ‏הרבה-יותר-ממלא, כולו בלוקיישנים בטבע – בלי אולפנים – ובאור טבעי בלבד. כלומר, להשתמש ‏רק במה שהשמש נותנת. לא ככה עושים את זה: השמש היא תאורנית קפריזית, לא תמיד יוצאת ‏בדיוק כשצריך אותה, ולפעמים מאירה מהכיוון הלא נכון או בעוצמה הלא נכונה או סתם מכריזה על ‏סיום יום העבודה ופורשת, ושום תעריף שעות נוספות לא ישכנע אותה לעשות רק עוד טייק אחד ‏ודי. לכן בדרך כלל יוצרי קולנוע מעדיפים לוותר על שרותיה של השמש ולהיצמד למקורות אור ‏שעלים הם יכולים לשלוט יותר בקלות. לצלם סרט שאפתני כל כך באמצעות אור-שמש בלבד זה ‏טירוף. כל מה שהיה צריך לעשות זה לקחת צוות צילום למקומות נידחים בקצה העולם, ולצלם רק ‏בחצי השעה בכל יום שבה התאורה היתה מתאימה. וכך, תוך משהו כמו שנה בלבד, יש לך או סרט ‏מועמד לאוסקר, או פשיטת רגל והתמוטטות עצבים.‏

כל שוט בסרט נראה כמו משהו שהיה יכול לשבת יפה במגזין נשיונל ג'אוגרפיק או באחד מסרטי ‏הטבע המהממים האלה של הביביסי. הטבע בסרט הזה נראה כמו שטבע כבר לא נראה היום: ענק, ‏ריק, פראי, נטול עמודי חשמל, כבישים או כל סימן אחר לתרבות. מקום שבו בני האדם בקושי ‏דרכו, ועדיין נמצאים במיעוט מבוטל. ב"כח משיכה", סנדרה בולוק היתה אבודה בחלל. ב"האיש ‏שנולד מחדש", לאונרדו דיקפריו אבוד בטבע, וזה מפחיד באותה המידה. בתוך נופי הענק האלה ‏אפשר היה פשוט לצלם אנשים מאוד מרחוק, ולהגיד שזה מבטא את אפסותו של האדם מול איתני ‏הטבע, וזה היה מספיק; אבל לובצקי לא יעשה דבר כל כך פשוט. הוא מכניס באותו השוט עצמו גם ‏לונג-שוט ענקי ומהמם של נוף פראי וגם אקסטרים-קלוז-אפ על פניו של שחקן – ושניהם מוארים ‏באופן מושלם. על ידי השמש בלבד. בקיצור, המניאק הזה ממשיך להציב לכל צלמי הקולנוע ‏האחרים בעולם סטנדרטים בלתי אפשריים לחלוטין. אני לא בטוח שאי פעם היה עוד סרט שצולם ‏כמו "האיש שנולד מחדש", או שאי פעם יהיה עוד אחד כזה. וצריך להזכיר שגם עבודת האפקטים ‏בסרט – כי בכל זאת, יש דברים שלא עושים באמת מול המצלמות, ולתת לדב לקרוע לגזרים את ‏בשרו של הכוכב הראשי הוא אחד מהם – היא נהדרת.‏

וחוץ מזה, איך הסרט? בסדר.‏

‏"האיש שנולד מחדש" הוא, אחרי הכל, לא רק סרטו של עמנואל לובצקי, אלא גם של הבמאי, ‏אלחנדרו גונזלס אינאריטו, שבאופן קבוע עושה דברים שאני מעריך אבל לא אוהב במיוחד. הסרט ‏מבוסס בחופשיות רבה מאוד על סיפור אמיתי. לאונרדו דיקפריו הוא יו גלאס, גשש של קבוצת ‏ציידים וסוחרי פרוות שיצאו באלף שמונה מאות וקצת אל אמצע אמריקה הפראית, כדי להרוג כמה ‏חיות, לקחת את הפרוות שלהן ולמכור אותן בהמון כסף. זאת עבודה לא פשוטה בכלל, כי ‏המרחבים שבהם הם תקועים מלאים בדברים שמנסים להרוג אותם, ממים קפואים ועד אינדיאנים. ‏ואם זה לא מספיק, גלאס עובר מפגש קרוב מדי עם דב, שמשאיר אותו במצב של עדיין-לא-מת-‏אבל-חכו-שניה. אף אחד לא מאמין שהוא ישרוד, וברור שלהפוך מסע קשה ממילא למסע אלונקות ‏אי אפשר – אבל לא יפה לנטוש אנשים בשטח, אפילו אם ברור שהם גוססים. לכן טום הארדי נשאר ‏כדי לשמור על גלאס ולדאוג לו עד שינפח את נשמתו. אלא שאז, טום הארדי עושה מעשה לא יפה. ‏יותר מאחד, למעשה. ויו גלאס, איכשהו ונגד כל הסיכויים, משתדרג מ"מת ברובו" ל"לא מת" ‏ובמשך שאר הסרט מקבל עלילת איניגו מונטויה.‏

העלילה הזאת בסדר גמור, רק שאין הרבה ממנה: "אכלתם לי, שתיתם לי, עכשיו מותו" היא ‏התבנית הבסיסית של הרבה מאוד סרטים, אבל אם לא מעבים אותה איכשהו, היא לא נורא ‏מעניינת בפני עצמה. והסרט הזה – אחרי פתיחה מצוינת, גם מבחינה תסריטאית – לא עבה ‏במיוחד. יו גלאס, הדמות הראשית, פשוט לא מוצג כאיש מאוד מעניין. הוא רוצה להישאר בחיים, ‏ורוצה לנקום, ולא ייאמן מה שהוא עובר כדי להגשים את המטרות האלה – וזה עדיין לא הופך אותו ‏למעניין. יש בסרט אנשים מעניינים יותר, שנתקלים בלבטים מעניינים יותר: טום הארדי, בתפקיד ‏המניאק, ובעיקר וויל פולטר, בתפקיד הצעיר שנתקע באמצע ונאלץ לעשות דברים רעים שהוא לא ‏ממש אוהב, אבל בתכלס איזו ‏ברירה יש לו, ומאלץ את הצופים לשאול את עצמם מה אתם הייתם ‏עושים במקומו. ‏אבל הם משניים יחסית. הסרט מקדיש הרבה יותר זמן למסע ההישרדות המפרך ‏והזוועתי והממש יפהפה של יו גלאס.‏

זה, כידוע, הסרט שעליו לאונרדו דיקפריו יקבל סוף סוף את האוסקר שלו. ללאונרדו אולי מגיע ‏אוסקר, אבל לאו דווקא על הסרט הזה. הסיבה שדווקא הסרט הזה מקבל את כל הבאזז האוסקרי ‏היא שיש אנשים שמבלבלים את "השחקן הטוב ביותר" כ"השחקן שגילם את הדמות שסובלת הכי ‏הרבה". ואם השחקן עצמו סבל במהלך הכנת הסרט – עוד יותר טוב. ובתחרות הסבל הפוטוגני, יו ‏גלאס בהחלט מוביל: הוא עובר לאורך הסרט ייסורי גיהנום באקסטרים-קלוז אפ, וגם דיקפריו עצמו ‏לא נהנה. אתם יכולים למצוא בקלות את הסיפורים על איך שהוא בילה חצי מהסרט בתוך נהרות ‏של מים בטמפרטורה של טיפטיפה מעל לאפס. כן, הוא בהחלט סובל היטב. כן, הוא בלי ספק ‏השקיע בתפקיד הזה מעל ומעבר. אבל כל צילומי התקריב שיש בעולם על פצעים גופניים ופנים ‏מצולקות באיפור מבוצע היטב לא הופכים הופעת משחק למשובחת, או דמות למעניינת.‏

בתחילת הסרט אמרתי לעצמי שלא אכפת לי בכלל מה תהיה העלילה, או אם בכלל תהיה אחת ‏כזאת; אם הסרט ימשיך להיראות כזה מדהים, אני לא ‏אשתעמם. ודי טעיתי, מתברר. הסרט לא ‏מפסיק להיות יפה לרגע, ואין אף דקה מבין 156 הדקות שלו שאני מתחרט על שצפיתי בה. ובכל ‏זאת, זה עוד אחד מאותם סרטים רבים שהיו הופכים לטובים יותר אילו היו מקצצים בהם בנדיבות. ‏עשרות דקות שלמות היו יכולות להיעלם – אבל מי המניאק שיזרוק לפח שוטים שאנשים סבלו כל ‏כך ועבדו כל כך קשה כדי להשיג? וכך הוא נמשך ונמשך, עד שאפילו היופי הזה מתחיל קצת ‏לשעמם. גם הדברים הנהדרים שלובצקי עושה – כמו העניין הזה של שוט ארוך שמוצג מנקודת ‏המבט של ‏דמות כלשהי, ואז מסתובב באיטיות ומראה לנו את התגובה של אותה דמות, וכל זה בלי ‏אף קאט -‏מתחילים להיראות כמו שטיקים כשהם חוזרים על עצמם שוב ושוב.‏

‏"האיש שנולד מחדש" בהחלט מתאים להגדרת "דבר כזה עוד לא ראיתם". ומהסיבה הזאת לבדה, ‏זה ‏סרט שכדאי לראות. ולא במחשב, אלא על המסך הכי גדול שיש. אבל קחו בחשבון שהמסע ‏הולך להיות ארוך, ובניכוי הדברים שבהם הוא מדהים, הסרט הזה הוא לא יותר מבסדר.‏