ביקורת: שיר אשיר בגשם

המחזמר הכי טוב בכל הזמנים, ככל הנראה.

"שיר אשיר בגשם" הוא יצירת מופת קולנועית ואחד הסרטים האהובים עליי בעולם. הוא מלא בקסם, הומור והחומר שבגללו רואים קולנוע מלכתחילה. כמו הקלאסיקות הכי טובות – כשאתה צופה בו אתה לא מרגיש שאתה עושה שיעורי בית – אתה פשוט עסוק בלהנות מהבדיחות, השירים, הקסם. 

מחזות זמר שהם "קלאסיקות" כמו "סיפור הפרברים", או "צלילי המוזיקה", או "אוליבר", או דומיהם הם תמיד אפוסים גדולים של איזה שעתיים ומשהו על כוחה של אהבה או משהו, עם רגעים של הומור (בכל זאת, שעתיים וחצי), אבל בלי ציניות ועם הרבה סנטימנטליות. כאילו בשביל לתקוע להם אצבע בעין, "שיר אשיר בגשם" הוא לא זה ולא זה ולא זה – הוא סאטירה עוקצנית קצרה (שעה וארבעים) שאמנם אינה מעל רגעים סנטימנטליים, אך לב הסרט הוא של ציניקן שבא לעקוץ את כל התהילה ההוליוודית. 

הסרט מספר על דון לוקווד (ג'ין קלי), כוכב ראינוע שתקוע ב"זוגיות אולפנים" עם לינה למונט (ג'ין הייגן) אותה הוא לא סובל. הסרט מתחיל בדון מספר על איך הגיע להיות כוכב: סיפור מלא שקרים, חצאי-אמיתות וכזבים, כאשר בזמן שהוא מספר את אותם הבלים, הקהל רואה מה קרה באמת. העניינים מסתבכים עבור דון כשהוא פוגש את קתי (דבי ריינולדס), שחקנית מתחילה שנוכחותה מעצבנת את החצי הקולנועי השני שלו, בייחוד כי דון מתאהב בקתי, ומסתבכים עוד יותר כאשר הראינוע הופך לקולנוע והאולפנים בהם הוא נמצא מתקשים להצליח להפיק סרט מדבר מוצלח. גם כי לשנות את כל המדיום ברגע אחד זה קשה, אבל בייחוד כי קולה של לינה למונט הוא, איך נגיד, יותר טוב בראינוע. מסוג הצלילים שאמנת ז'נבה הכריזה עליו כפשעי מלחמה. צליל שלא בלתי דומה לציפורניים על לוח. בקיצור, קולה היה כמו קולו של אברהם לינקולן: גבוה ועם "נטייה תכופה להפוך לצליל צורמני ולא נעים". 

בין לבין רגעי העלילה, יש שלל סצנות שלא קשורות לכלום, אפילו לא לטון הכללי של הסרט, ונראה שבכלליות לא תמיד ברור מה מתרחש בסיפור הזה ולמה. זה לא רושם מוטעה: "שיר אשיר בגשם" הוא אחד מסיפורי ההפקה המוזרים האלה, שבו ראש אולפנים אומר משהו כמו "היי, יש לנו מלא שירים ישנים שאף אחד לא זוכר, בואו נשלב אותם יחד ונעשה מזה סרט" ואז יוצא ומשאיר חבורת תסריטאים לשבור את הראש מה מקשר בין שירים כמו "שיר אשיר בגשם", "מוכן כמו כינור", "בוקר טוב" ולבדוק האם באמת החוזה שלהם מאפשר מהאולפנים לדרוש מהם דבר כזה (מסתבר שכן!). 

וכך, אחרי שכמעט ויתרו על הרעיון והתחילו להשתעשע עם רעיון ראשוני חדש של כוכב קולנוע שעושה קאמבק כקאובוי מזמר (תת ז'אנר קולנועי שנזנח לחלוטין פרט לקאמבקון קצר בסרט האחרון של האחים כהן), הסרט התגלגל לעברו של ג'ין קלי (שנה אחרי כיכוב בזוכה האוסקר "אמריקאי בפריז"). העלילה שונתה קצת כדי להתאים אותה למישהו שאינו קאובוי ומפה לשם נוצרה יצירת מופת קולנועית.

עכשיו, "יצירת מופת" לא אומר שמדובר בסרט מושלם, בטח לא מושלם באופן קר. יש באמצע הסרט סצנה מוגזמת בכל צורה של ריקוד בלט ששונה לחלוטין מטון הסרט עד כה ונראה שהכניסו אותה בעיקר כי אפשר. איכשהו במקרה הזה, הפגמים רק מבליטים את עובדת היותו של הסרט יצירת מופת. יש בסרט הזה מידה נכונה של טירוף, של אומץ, של ביזאריות והמוזרויות שלו הן לא משהו שצריך לסלוח לו עליהן – הוא נפלא בגללן. 

אחת מהמוזרויות של הסרט היא העובדה שהוא תמיד משאיר בצד את הקלף הכי חזק שלו – קוסמו (דונלד או'קונור), דמות שהיא משנית לעלילה כמו שהיא מהותית לה. קוסמו הוא חברו של דון לוקווד עם גישה צינית, הומוריסטית ומלאת המצאות לגבי החיים שהמוטו שלו הוא "גרום להם לצחוק" – דבר שהוא עושה לאורך הסרט שוב ושוב ושוב, בייחוד בסצנה בה הוא מדגים את המוטו הנ"ל.  בסרט "מושלם" יותר, קוסמו היה מקבל עוד איזה שניים-שלושה שירים, שמונים פאנצ'ים ודוחק את כולם לצד. אבל הסרט מתמקד במקום זה בסיפור האהבה שמתחיל מעניין אבל הופך מהר מאוד לדי גנרי של קתי ודון. 

גם את האס השני שלו הסרט כמעט מבזבז – ג'ין הייגן כלינה למונט היא שילוב מופתי של נבל, דמות קומית ודמות טרגית. היא הייתה מספיק מוצלחת כדי לתת לסרט את אחת המועמדויות היחידות שלו לאוסקר (השנייה הייתה על המוזיקה), מועמדות אותה הפסידה לגלוריה גרהם בסאטירה עוקצנית אחרת על הוליווד, "הרוע והיופי" (The Bad and the Beautiful). 

למזלו, את שני האסים האחרים שלו הוא לא מבזבז – ג'ין קלי נותן את אחת מהופעות ה"גיבור הראשי הצנון המאוהב" הכי טובות שהיו בסרט כלשהו – מלא כריזמה, בעיקר מגיב למוזרות שסביבו, רוקד כמו שד (שדים הם רקדנים טובים, נכון?) ושר כמו מלאך. העובדה ששיר הנושא הפך לכזה להיט היא לחלוטין בגלל איך שקלי מצליח למכור אותו וההוכחה לכך היא שאף אחד לא זוכר את הגרסה הראשונית שלו (למרות שהיא מתוקה ביותר). האס השני הוא, כיאה למחזמר – השירים. כי אמנם קשה להבין מה מקשר ביניהם, אבל ברור למה בחרו דווקא אותם: מדובר במקבץ נדיר ונפלא שהסרט מצליח להפוך לטוב אפילו יותר.

 לעומת כל אלה, דבי ריינולדס קצת פחות מרשימה, אבל אם נשאר במטאפורת הקלפים, זה רק כי היא מלכה בשולחן של אסים. היא אמנם לא יודעת לשיר (קטעי השירה שלה דובבו על ידי שחקנית אחרת) וג'ין קלי צחק עליה שהיא לא יודעת לרקוד (דבר שעליו הוא התחרט לאחר מכן) – אבל היא מכניסה יושרה ועקשנות לדמותה של קתי שמצליחה להבדיל אותה מ"אינטרס רומנטי מספר 89" של סרטים אחרים ולהפוך אותה לדמות שהצופה בעדה ולא רוצה רק שתסתום את הפה שלה. בנוסף, היא אמרה פעם על ההפקה ש"שני הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים הם ללדת ו"שיר אשיר בגשם"", אז אי אפשר להגיד שהיא באה סתם לדפוק שעון או משהו. 

מעל כל הקלפים השונים מרחפת הכתיבה של הסרט – שנונה, קולחת ולא מפחדת להיכנס בהוליווד עצמה. אמנם ראש האולפנים מוצג יותר כמו זקן מבולבל וחמוד מאשר איך שראשי אולפנים אמיתיים באמת היו, אבל פרט לכך, "שיר אשיר בגשם" הוא כולו על איך הקסם הקולנועי בנוי על שקרים, כזבים וחצאי-אמיתות. סצנות אהבה של ראינוע בהן הגיבורים רק מדברים על כמה הם שונאים אחד את השני, שחקני קולנוע שלא ברור בכלל כמה כשרון יש להם, במאים חסרי כיוון, תסריטים שמשתנים בהחלטה של רגע: "שיר אשיר בגשם" אמנם פחות אפל מ"שדרות סנסט", אך הוא לא מוציא את הוליווד יותר טוב מסרטו של ויילדר – זה מקום מספיק קסום בשביל הצלחת הגיבורים שלנו, אבל הוא גם כל כך מטומטם וחסר חשיבות. אם רוב הסרטים על הוליווד מאמינים בחשיבות של הוליווד כמוסד ורעיון, "שיר אשיר בגשם" לא כל כך בטוח בכך. אולי זה בגלל שהסרט פשוט בכלליות לא כל כך בטוח במה שהולך בו. 

"שיר אשיר בגשם" הוא סרט שראוי ליותר מילים ובהחלט היו מי שכתבו עליו עוד ועוד. אבל כדי ללמוד משהו מהסרט, שיודע שלא צריך להגזים וצריך לשמור על הכל באורך סביר, אעצור מלהרעיף עליו מילים כאן. אני חושב שהיחס הכללי שלי לגבי הסרט (ככל הנראה המחזמר הכי טוב בכל בזמנים) הובן איפשהו בין השורות, ואם לא, טוב: אז פשוט תחפשו סצנה אקראית ביוטיוב ותשבו בקסם שלו בעצמכם.