ביקורת: סינכרוניק

אל תעשו סמים, ילדים, זה עלול להסתיים בתסבוכת מד"בית מבלבלת במיוחד.

הצלחת "הפלקון וחייל החורף", ובפרט ההצלחה שלה בשכנוע אנשים שהפלקון הוא דמות מעניינת, גרמה לאנשים לנסות להיזכר האם יש לאנתוני מאקי בעצם קריירה קולנועית. התשובה היא: בערך. מאקי כיכב בכ-60 סרטים, אבל עשירית מהם הם פרויקטים של מארבל וגם באחרים קשה למצוא ממש סרט שהוא גם "שלו" וגם מוצלח – הוא אומנם שיחק בסרטים כמו "מטען הכאב", "מיליון דולר בייבי", "8 מייל", "רווח וכאב", "חצי נלסון" ועוד, אבל קשה להגיד שהם סרטים שלו. מצד שני, הסרטים שבהם הפרצוף שלו מופיע בפוסטר הם לא ממש כוס התה של אף אחד: סרט של ספייק לי מ-2004 שכולם מנסים לשכוח, ביופיק סטנדרטי שבו הוא מגלם את מרתין לותר קינג מול בריאן קרנסטון שמגלם את לינדון ג'ונסון וגונב את כל תשומת הלב, וכל מיני סרטי נטפליקס שלא מוסיפים כבוד לאף אחד (אבל כן מוסיפים צפיות). לתוך החלל הזה של אנשים שרוצים לראות את אנתוני מאקי והרבה, אבל לא רוצים להתחרט על השעתיים הקרובות שלהם, נכנס סינכרוניק, סרט שהגיע בתזמון די מושלם לנטפליקס הקרוב לביתכם והוא יכול להיות יריית הפתיחה לעתיד טוב יותר עבור הקריירה הקולנועית של מאקי, כי הוא אומנם עוף מוזר קצת, אבל עוף מגניב וטריפי שחבל לפספס, עם ובלי קשר למאקי.

את "סינכרוניק" ביימו אהרון מורהד וג'סטין בנסון, שאחראיים גם על "האינסופי" (הסבבה) ועל "Resolution" (המוצלח בהרבה) – צמד במאים שקונים לעצמם שם צעד אחר צעד בסרטי ז'אנר קטנים, מוזרים ומתוחכמים, וב"סינכרוניק" הגדילו את התקציב, לקחו שחקנים מוכרים (לצד אנתוני מאקי יש גם את ג'יימי דורנן בתפקיד הראשי) ויצרו סרט לא פחות מוזר או שאפתני.

הסרט מספר על צמד פרמדיקים: אחד, דניס (דורנן) נשוי לא ממש באושר, וסטיב (מאקי) הוא רווק הולל שמגלה לפתע שיש לו סרטן בבלוטת האצטרובל במוח שלו, שמעולם לא הסתיידה (יש לזה הקשר בסרט שאני לא נכנס אליו כרגע, אני נשבע שאני לא תמיד מציין את מצב ההסתיידות של בלוטת האצטרובל אצל גיבורי הסרטים שאני מספר עליהם). שני הפרמדיקים מגיעים למקרים שהולכים ונהיים יותר ויותר מוזרים: זוג פצועים שנראה שאחד מהם נפצע מחרב עתיקה, גופה שרופה לחלוטין ומישהו שננשך על ידי נחש שכבר עשורים לא קיים באזור. אוקיי, אולי הם לא נהיים יותר מוזרים, כי התחלנו עם החרב, אבל כולם מוזרים מאוד. הדבר היחיד שמקשר בין המקרים האלה הוא סם חדש שנמצא בשוק, סינכרוניק שמו. צמד הפרמדיקים היו יכולים לעזוב את כל העסק ולהמשיך עם הבעיות האישיות שלהם, אלא שאז הבת של דניס (דורנן) נעלמת לאחר שימוש בסם.

כל זה מוביל אותנו לסרט מד"בי שאומנם לציין את העיסוק שבו הוא לא ספויילר-י, אבל הוא לא לא ספויילר-י, אז אנסה לדבר בעקיפין על הנושא. הגישה של הסרט למד"ב היא גישה די מרעננת לעומת שלל סרטי ז'אנר בכלל (ומד"ב בפרט) שמוצאים איזה קונספט להתלהב ממנו, אבל במקום לנסות להצדיק אותו ברמה המינימלית, נוקטים בגישת "תעזבו אותנו באמא שלכם מהסברים, אל תהיו כבדים", סינכרוניק לא רק שלוקח את הזמן עם הנושא שלו במקום להסתער עליו לא מוכן (הסרט לא ארוך, ובכל זאת הוא מבהיר על מה הוא רק בנקודת החצי), אלא גם מציג אותו באופן שהוא אומנם עדיין מופרך, אבל מופרך בצורה מרשימה ועקבית (ושעדיין מוביל לכמה סצנות אדירות בכל מקרה): הסרט נותן הסבר טוב להשפעות יוצאות הדופן של הסם, לסיבה למה אין לו השפעה רחבה יותר על העולם, מעגן את הכול (כמה שאפשר) במציאות, ובכלליות נהנה לחקור ביחד עם הגיבור שלנו, סטיב (ככל שהסרט מתקדם תפקידו של דורנן נדחק לטובת תפקידו של מאקי) את האפשרויות שטמונות בו ואת החוקיות שלו.

עוד דבר שמבדיל את "סינכרוניק" מסרטי ז'אנר אחרים: במקום להגיד משהו כמו "ווהוו! רובוטים! מסע בזמן! הרפתקה!", הוא מציין בצורה מאוד ברורה שהקונספט שלו אומנם נשמע מגניב בפוטנציה, אבל במציאות יש מצב שהוא פחות מלהיב משזה נדמה, וכפי שמעידים המקרים שהגיבורים שלנו נתקלים בהם (ולאחר מכן ייתקלו בהם בעצמם), יש יותר סיכוי למצוא את עצמך מת בשמונים דרכים שונות מאשר כל דבר אחר. זה לא אומר שזה פחות מרשים: התקציב הגדול (באופן יחסי) שניתן לסרט מאפשר לגיבוריו לחזות בכמה סצנות מעלפות ביופיין – אבל היופי לא סותר את הסכנה שבהן, ואם אתה רק לרגע לא מרוכז, כאמור, אתה עלול למצוא את עצמך מאוד מאוד מת. או לפחות קצת מת.

למרות שהתחלתי את הביקורת בדגש על מאקי, קשה לי להגיד עליו משהו יוצא דופן: מאקי הוא כוכב קולנוע מוצלח מאוד בעידן שלא ממש זקוק לכאלה: אין לו כישרון דרמטי או קומי יוצא דופן, אבל הנוכחות שלו כריזמטית, הוא יודע לבטא את כל קשת הרגשות בצורה אמינה, וכיף לצפות בו עושה דברים. בעידן אחר אולי הייתה יכולה לצאת מזה קריירה קולנועית לתפארת, אבל בימינו יוצא מזה בעיקר תפקיד ביקום הקולנועי של מארבל. אני לא בטוח שמאקי או חשבון הבנק שלו בוכים, אבל חבל בהחלט שהוא לא מצא את התפקיד האחד הגדול שלו. גם "סינכרוניק" הוא לא התפקיד הזה, אבל אולי הוא אבן דרך לשם – הוא מגלם את סטיב באופן שתפור על הדמות ופוגע בכל הביטים הדרמטיים, ומאפשר לראות את היתרונות שלו כשחקן ראשי שיודע לבחור תסריטים מגניבים אך מאתגרים.

לרוע מזלו, הדגש בסרט הוא לא פיתוח הדמויות וכניסה לתוך הקרביים שלהן (דבר שניכר גם בהופעה של דורנן), אלא יותר הצגה של דמויות אמינות שאפשר להבין למה הן עושות את מה שהן עושות בתוך סיטואציה שהיא קצת פחות כזאת.

בסופו של דבר, כמו הסם במרכז הסרט, "סינכרוניק" הוא טריפ ייחודי שקצת חששתי לנסות, ומאוד שמחתי לסיים. הוא לוקח את הזמן, הוא מוזר, והוא לא תמיד ברור אבל כל אלה הם לא חסרונות, אלא יתרונות. מבין סרטי הנטפליקס של העולם (ו"סינכרוניק" הוא לא בדיוק כזה, החברה קנתה אותו רק להפצה גלובלית) הוא בהחלט משהו ייחודי, מגניב, ומעניין שגורם לך אשכרה להרהר ברעיון שמוצג בתוכו – גם פרקטית וגם רגשית. אם בסרט הקודם של מאקי בנטפליקס ("שטח קרב"), אדם קלין אורון התלונן שנראה שנטפליקס מסתפקים בקונספט בלי שום פיתוח, אז הרי "סינכרוניק" מציג פיתוח בנוי לתלפיות שמצליח גם להתחבר (באופן קצת כפוי, ובכל זאת) למסע של הדמויות. זה אמור להיות ברור מאליו, אבל שום דבר בימינו כבר לא כזה.