ביקורת: האב

"האב" הוא סרט דרמה איטי, עצוב, כואב - וטוב.

"אני מבין שאחותך כבר לא איתנו" שמעתי אותו פולט בצער. מיכל (אשתי) נאלמה למספר שניות, אחותה הרי בסדר גמור. "אבא, יעל חיה ובועטת. אתה מוזמן להתקשר אליה". אבל הניגון הזה חזר על עצמו למחרת – "אני מבין שאחותך כבר לא איתנו" נאנח שוב האב בן ה-70. ההלם הוחלף בתסכול, ואת התסכול החליף מאז כעס. קל להיות שיפוטיים אבל אשתי לא תכננה בגיל 30, בכל יום באותה השעה (17:00, תמיד על הדקה) לבשר לאביה המתאבל כי אחותה חיה.

וכשזה לא בעניין אחותה, אלה דברים פעוטים אחרים. לוודא למשל שהוא לא יְלך לעבודה (כי הוא שנים אל תוך הפנסיה) ולהזכיר, חדשות לבקרים, כי האישה בביתו זו מטפלת זרה ולא פורצת. אני אומר פעלים כמו "להזכיר", "לוודא" ו"לספר" אך המונח הנכון יהיה "להתווכח" – כי הדמנציה לא פגעה בעקשנות של החם שלי. בלבול שמחריף ובדידותו כאלמן הפכו את השיחות היומיומיות למסכת של הוצאת תסכול ורבלי.

לכן חוויית הצפייה שלי בסרט הדרמה "האב" הייתה שונה מזו של הצופה הממוצע. קולנוע זה דבר מופלא, ולא זוכר שיצא לי אי פעם להתיישב כך מול סרט בדיוני ולתהות אם הוא בעצם אוטוביוגרפיה שנלקחה מהחיים שלי (לפחות לא מאז "כביש הזעם").

אנתוני (אנתוני הופקינס) הוא אלמן דמנטי שגר לבדו בלונדון. אם תהיתם כיצד מתנהל סרט בראי אדם חולה דמנציה, התשובה היא "מלחיץ" – שבועות חולפים בדקות, קרובי משפחה מחליפים פנים וכלל לא ברור מה אמיתי ומה לא; אנתוני מנסה להרכיב את חלקי הפאזל אך כשנדמה כי הוא תכף מצליח, חלקים נעלמים, אחרים מופיעים והפאזל הופך בכלל לג'נגה. סצנה מבריקה אחת מדגימה היטב את הכאוס בו שרוי אנתוני כשהיא מסתיימת בדיוק איך שהחלה, רמז ללופ בו הוא שרוי וממנו כבר לא ייצא.

אמנם זה נשמע כאוטי ומבלבל אך "האב" מפגין איפוק רב בקילוף שכבות הדמנציה של אנתוני – הסצנות בו לא מתחרות אחת בשנייה כדי להיות מופרכות ככל שניתן, אלא הן מתכתבות זו עם זו ויוצרות עקביות בבלבול; בין אם זו דמות בחייו של אנתוני שנראית אחרת מכפי שזכר – ובהמשך חוזרת כדמות אחרת, או משפט שנאמר לאנתוני שוב ושוב ולא ברור באיזה הקשר. מבחינתנו הצופים, "האב" הוא סרט הוא על אדם שנכנס למחילת הארנב אך מנסה לנהל את שגרת יומו כרגיל – וככל שהוא מנסה יותר, ארץ הפלאות הזוועתית הזו גוררת אותו יותר עמוק פנימה.

אנשים לא מבריאים מדמנציה. עובדה מוגמרת זו הופכת את "האב" לסרט מתסכל מהרגע בו מבינים מה עובר על אנתוני, ושמכאן זה רק יֵלך ויתדרדר. אנתוני מתעקש לאורך הסרט שהוא בסדר – ולפעמים זה כמעט ועובד לו; כפי שאשתי עוד מנהלת מדי פעם שיחות נורמליות עם אביה, כך גם "האב" מזכיר לא פעם כי מתחת לאנתוני הבודד והמבולבל מסתתר אנתוני הופקינס – רקדן, פלרטטן וצ'רמר. המעבר החד מרגעים משפחתיים שובי לב אל צעקות וביזוי, מפי אדם שהאגו שלו במירוץ צמוד אל מול יכולותיו הקוגניטיביות – הם שמרכיבים את הדרמה הצובטת והכואבת ביותר של "האב".

אולם כואב ככל שיהיה לראות את מה שעובר על אנתוני, זו בתו אן (אוליביה קולמן המלכה) שנאלצת להתמודד מול התקפי כעס, עקשנות ואמת מכוערת שעדיף היה כי לא תצא – ואת כל זה היא סופגת, סופגת וסופגת. כולנו בני-אדם עם מד גבולי של סבלנות, וקשה לתאר מה אן באמת מרגישה מבפנים: הסרט אמנם לא עוקב אחר בת דמותה של קולמן אך המבט שלה כשהיא מבקרת את אביה, מבט שמנסה לשדר "עסקים כרגיל" אך מקרין "הצילו" אחד גדול, אומר לנו הרבה יותר מכל משפט שיוצא לה מהפה. אן מנסה ללהטט בין חייה האישיים (שכוללים לְרַצות את בן זוגה חסר הסבלנות) ובין הכמיהה לא לנטוש את אביה בשעתו הקשה, אולם בסופו של יום אן אנושית, ואפשר כמעט ולשמוע את המד הפנימי שסופר את השניות בטרם תתפוצץ.

הסרט נקרא "האב" ולא "האיש הדמנטי" ועל כן מערכת היחסים בין אן לאביה היא העיקר פה, ומערכת היחסים הזו מעוררת אמביוולנטיות רבה. מצד אחד כולנו כואבים עם אנתוני ומבינים מה עובר עליו – הרי אנחנו חווים יחד איתו, בזמן אמת, את השינויים הקיצוניים והלא-הגיוניים בחייו. מאידך, הטיפול המסור של אן ניכר, ואנחנו הצופים (ו-"אנחנו" הם הרי אנתוני) רואים כמה קשה היא עובדת. למרות זאת, היא לא זוכה לטיפת הערכה מצד האדם לו היא מקדישה את חייו – מה שגרם לי לכעוס על מי שבסופו של יום הוא בודד בן 80.

"האב" הוא סרט מופתי שדומה יותר לביקור בתיאטרון מאשר בקולנוע (הוא מבוסס על מחזה של במאי הסרט, פלוריאן זלר, שכתב גם מחזות בשם "האֵם" ו"הבן". מחכה בקוצר רוח ל"הבן-דוד השלישי מצד האימא") ועל כן הוא מצריך מידה רבה של סבלנות. "האב" אמנם לא מאוד ארוך, 97 דקות, ועל אף שהוא מתאר כאוס שמתחולל בחייו של הגיבור – הסרט עצמו איטי, רווי שתיקות ומצריך מצב רוח מאוד ספציפי כדי ליהנות ממנו – מצב רוח שלא משיגים בערב שישי עם חברים ובירה.

אני לא חושב שאי פעם אצפה בו שנית כי הוא מהנה כמו הרצאה על חתלתולים במלחמת העולם, אבל "האב" מספק הצצה לחייהם המתסכלים של חולי דמנציה, הופעות המשחק בו יוצאות דופן ומשחקי המצלמה מדהימים (שזה פלא כשלעצמו, כי הסרט ברובו מתרחש בדירה אחת) – כלומר, לכל הפחות צפייה אחת בו אתם חייבים לעצמכם. ייתכן ותצאו מהצפייה הזו מדוכאים וייתכן שתרצו לחבק את אבא או סבא שלכם, אבל "האב" הוא מסוג הסרטים שנשארים איתכם – וזאת בלי שיש בו משהו גדול מהחיים או יוצא דופן. רק איש אחד חולה והבת שלו.