קצת כמו במיה, נדמה שהדעות על "אפסטרים קולור" נעות בין "אני שונא את זה ואנמק לך בדיוק למה" ל"זה פלא מופלא ואנמק לך בדיוק למה". אבל בדיוק כמו עם במיה, אני דווקא הצלחתי לצאת אמביוולנטית. העלילה, למי שלא ראה (ואולי בעצם גם למי שכן), היא בלתי מובנת עד לא קיימת: בחורה (איימי סיימץ) נופלת קורבן למדען שמפתח אורגניזם שבאמצעות הכנסתו לגוף של אדם אחר הוא יכול לשלוט בו. היא מצליחה לברוח ולפתח קשר משונה עם בחור (שיין קארות', שגם ביים, כתב, הפיק, הלחין, וערך עיצוב אמנותי. טוב אחי) אליו היא נמשכת באופן כמעט טלפתי ובלתי מוסבר וכך גם הוא אליה; כמו כן, ובאופן מפתיע, הרבה התעללות בחזירים. אוהבי הסרט טוענים שמדובר ביצירת מופת מורכבת, פאזל של גאונות שטרם נראה כמוהו. שונאיו טוענים שהוא מממש כל קלישאה אפשרית בנוגע לסרטים אומנותיים. הם צודקים.
מעבר להיותו בלתי מובן בעליל, הוא רפפטיבי, יומרני ואפילו מרגיז להפליא. המושג "יומרנות" לא יכול להתחיל לתאר אפילו את מפגן הנרקיסיזם של קארות', שנדמה שממש נהנה לממש את כל אותן הקלישאות בידיעה מוחלטת שזה בדיוק מה שהוא עושה. זה סרט שמהצפייה בו אפשר להבין שמי שעשה אותו חושב שהוא גאון.
אבל בתוך כל זה, "אפסטרים קולור" גם קצת עובד. הסרט מהמם מבחינה וויזואלית, למשל, וגם פס הקול משתלב נהדר עם הדימויים על המסך (לפחות רוב הזמן, יש רגעים שהוא סתם נוכח בסצנה ולא מוסיף לה דבר). איימי סיימץ מצליחה להוציא את המיטב מתפקיד שאפילו שחקנים שאוהבים "לאתגר את עצמם" היו מגדירים כ"אחד המוזרים". בשלב מסוים במהלך הצפייה הפסקתי לחפש הגיון ופשוט הנחתי לסרט להתנגן מולי כמו סרטון אווירה ממש יפה, וזה היה אחלה.
אבל גם אם אתם חובבים את כל קלישאות הארט האוס, יש לסרט עוד כמה מגרעות: על אף הניסיון של קארות' להיות סופר-דופר-אולטרה-מגה יוצר על, כשחקן יש לו מנעד הבעות של עץ. מה גם שבינו ובין סיימץ אין אף לא טיפת כימיה (וזאת למרות שהם היו באותה תקופה זוג, אבל על זה עוד רגע). רוב הסרט הם קפואים ולא נראה שהם מרגישים איזשהו רגש אחד אל השנייה. בסופו של יום, מה לעשות, אני מגיעה לקולנוע (או, אה… לסלון) יותר כדי להרגיש ופחות כדי להתרשם.
בנוסף, יש לסרט מגרעת אחת נוספת, שלא קשורה אליו ישירות, אבל מקשה עלינו לדבר על "אפסטרים קולור" היום כמו בשנת יציאתו. כי מאז קרה הרבה: שיין קארות' וכוכבת הסרט איימי סיימץ היו אז שני יוצרים עצמאיים מבטיחים וגם זוג. מאז הם נפרדו, אבל מה שיותר חמור הוא שבשנה האחרונה נחשפה ההתעללות הנפשית של קארות' בסיימץ, יחד עם איומים ממשיים על חייה, והבועה התפוצצה. היא הוציאה נגדו צו הרחקה, הוא לכלך עליה ועל עבודותיה בלעדיו (היא ביימה את הסרט "היא תמות מחר" שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה).
בשיח ה"האם אפשר להפריד מעשי אמן מן האמנות שלו" אני לרוב בצד ה"לא" החד משמעי ושיין קארות' לא יוצא דופן. במיוחד בהתחשב בכמה שהידיעה על מעשיו האירה את הסרט באופן אחר. מאוד קל לי לדמיין אדם שיצר סרט כזה מבצע התעללות כזו, וזו מחשבה שלא הרפתה ממני לאורך כל הצפייה ועוררה בי בחילה מסוימת גם הרבה אחרי כתוביות הסיום.
אני לא בטוחה אם זו הידיעה שאיתה הגעתי אל הסרט, אבל הרגשתי שאופפת אותו תחושה של מניפולציה. בין אם זה הברור מאליו – המניפולציה שעוברת הגיבורה על ידי המדען – או הפחות מובן מאליו (או בעצם יותר), זו שמופעלת על הצופים. כאמור, קארות' מאמץ כל קלישאת סרטים אומנותיים אפשרית בשמחה וצהלה רבה, אבל זה לא רק זה. הוא מאוד נהנה לבלבל את הצופה, לזרוק לו כל מיני רמזים, דברים שנדמה שיובילו למשהו ברור, לאיזו משמעות, לאיזו תשובה, וזה לא ממש קורה. הוא ממש לא הראשון שיוצר סרטים כאלו, ולא כל היוצרים האלו היו פסיכופתים בהכרח. אבל השונה ב"אפסטרים קולור" הוא שהוא מצליח בזה. הוא הצליח לתסכל אותי, לגרום לתהות אם פספסתי משהו, לחזור אחורה, לשנייה לחשוב שהבנתי ובסוף, כאמור, לוותר.
בשורה התחתונה, זה מורכב. בעולם אחר שבו האמנות מנותקת מהאמן הייתי אומרת שוין, או "לא נהניתי אבל גם לא סבלתי", או שלא הייתי אומרת כלום. אולי זה עומד בניגוד לכל האמור לעיל, אבל אני עדיין ממליצה על הסרט כסרט, מה שאומר הרבה, מאחר ולא תמיד קל לי עם קולנוע כזה. הסרט כבר קיים. אפשר לאהוב אותו ולחשוב שהוא גאוני, ובאותה נשימה גם לשנוא את שיין קארות' על היותו בן אדם מתעלל ולטעון שהוא לא צריך להמשיך ולקבל במה מהרגע שהדבר ידוע. זה לא סותר.
אני חושב שפעם שנאתי את הסרט הזה
אבל 8 שנים (8 שנים!) אחרי, הוא בעיקר מעורר אצלי אדישות. כלומר, הוא ירד קצת מכס מושיע הקולנוע שלו, והגל של אותם שנים שאיים לסחוף אותנו בקולנוע בלתי מתקשר ובלתי מתגמל התחלף במשהו אחר שאני יותר מתחבר אליו ובמרומי השנים הוא בעיקר נשכח לחלוטין מהראש שלי. משהו עם חזירים?
הידד לתרבות הביטול שחסכה ממני להשלים את הסרט הזה, אני מניח.
כנראה שאני בכל זאת אחכה לחדש של קאופמן (הבנתי שאמור לצאת כספר ולא כסרט דווקא), הוא עדיין לא התעלל באף אחת ממה ששמעתי.
או שאתה יכול לעבור לסרט החדש של איימי סימץ
השחקנית נראשית ובת זוגו לשעבר של שיין קארות. ביימה סרט אימה ארטהאוסי בשם she dies tomorrow
לא צפיתי בהרבה סרטי אימה בחיי, אם מפחד ואם מעצלנות.
היו את קארי עם קלואי היפהפיה והנהדרת, את הניצוץ שיותר נסחב ממפחיד, את סינקדוכה (אם הוא נחשב), את אמריקן פסיכו שהוא… לא בדיוק, וכמובן את קוררוק שלא הצלחתי שלא הצלחתי שלא הצלחתי שלא הצלחתי שלא הצלחתי.
[…]
לסיים ובסוף להתחיל. איפה הייתי? יש גם סרטי אימה שהחרמתי לא כי הם נראו לי כאלה מפחידים אלא כי אני מתנגד לאג׳נדה שמאחוריהם, בעיקר כל הצעקות והאני יודע מה עשית בקיצים האחרונים למיניהם.
שכחתי אחד: הגוף של ג׳ניפר.
שעצרתי באמצע (או יותר בהתחלה) כי הוא סתם מגעיל וגראפי ומתלהב מעצמו ולא מצחיק. לא אימה ולא מפחיד, יותר קרוב לחלום תמוה. אולי אנסה אותו שוב כשאהיה במצב רוח ממש מזוכיסטי (כאילו, יותר מהרגיל.)
ממליץ שפשוט תראה ותגבש דעה
במקום לדחות את הסרט כי שייך למשבצת גאנרית מסויימת. אימה זה שם נורא רחב להרבה דברים שונים ויש הרבה יצירות שאם לא יודעים איך לקטלג אותם דוחפיפ למגירה של האימה. נכון שלצערי רוב מה שמוצא מהוליווד נוסחתי וגורם לאנשים לחשוב שאימה זה אותו סיפור כל פעם (לזמן את הרוע למיניהם) אבל יש גם ים של יצירות מעניינות ששווה לבדוק, גם מהאולפנים אבל בעיקר לא מהם.
גם נכון, וברור שאימה ארטהאוס/אינדי לא יהיה דומה לאיזה זבלון אימה לנוער עם ג'ניפר לאב יואיט.
אבל יש כל-כך הרבה סרטים שהייתי רוצה לראות לפניו, ואפסטרים קולור היה עד אתמול ביניהם. דורון דווקא ממש אהב אותו בזמן אמת כמו שאני זוכר. עכשיו הרבה פחות סביר שאני אצפה בו, ובכל זאת קצת מסקרן אותי לדעת מה קורה שם ועד כמה הוא באמת חיקוי של קאופמן או לינץ' או כל סמאח סוריאליסטי אחר.
שכחתי את פסיכו, שגם צפיתי בו
ולא בכדי שכחתי אותו, שהרי ידוע שיש ויכוחים על האם פסיכו וסרטי היצ'קוק באופן כללי הם סרטי אימה או סרטי מתח. אני טוען שפסיכו הוא סרט מתח/מסתורין ולא אימה, כי אין בו שום דבר על-טבעי (גם אם לא סביר שהעלילה יכולה להתרחש במציאות) אבל מבין שיש אנשים שלא רואים את העל-טבעי כהכרח לז'אנר ושמבחינתם גם רוצח סדרתי פסיכופט זה מספיק.
פסיכו היה אימה בזמנו אבל היום מוגדר במתח לדעתי
זה לא שאין אימה של רציחות. הרי יש ז’אנר סלאשרים שלם- הצעקה , קצת סיוט(למרות שהוא שילוב של על טבעי ) ועוד.
אבל פסיכו זה ממש הגדרת מתח לדעתי של היום, רוצח, בלש, טוויסט מהמם וכו
סבבה שיש רציחות אבל אין כמעט דם , זה בשחור לבן ואני לא חושב שרואים מישהו נרצח פיסית עם דם מתפוצץ או משהו של אימת סלאשרים . זה כמובן תקופתי אבל בהחלט לא חושב שהיום היו קוראים לזה אימה.
אגב ציפורים זה אימה פשוט משעממת ממש ביחס להיום
מאוד מסקרן (אבל כמובן שגם מאוד מרתיע אותי) לצפות בראש מחק.
איך הוא? אימה? לא אימה? אימה גופנית? אימה אבל לא רק אימה? או שזה פשוט סרט לינצ׳י שמפחיד כמו שלינץ׳ יודע להפחיד עם שטיקים שלא קשורים לכלום ולא ניתן להגדרה אחת, אפילו לא סוריאליזם? כי הבנתי שלינץ׳ לא מאוד אהוב במחוזות האקווריום. הפעם הראשונה ששמעתי על הסרט הזה הייתה בזכות הקאוור של הפיקסיז ל״בגן עדן״, לקח לי איזו תקופה להפנים שאין באמת להקה אלטרנטיבית אחרת שקוראים לה Lady In The Radiator (ועכשיו אחרי שגיגלתי את התמונות, זה בהחלט נראה די מפחיד.)
יצא כבר הספר של קאופמן
אם אתה מדבר על Antkind, יצא כבר ויש לי אפילו כבר עותק. ספר מתיש קצת
לא חשבתי אחרת.
הסרט ה״רגוע״ היחיד שקאופמן הוציא בשנים האחרונות היה אנומליסה שגם הוא מורכב כי זה הקטע של קאופמן, ועד כמה שסינקדוכה ואני חושבת לגמור עם זה כוללים הברקות הם בעיקר טובים בלהוציא את הצופים מדולדלים ומותשים. אני מפחד רק מלחשוב על להתחיל לקרוא דבר כזה, ועוד ללא תרגום, ועוד כשברור לי שבשביל להבין עד הסוף מה הוא רוצה יידרשו קריאה שנייה ושלישית. מתישהו אני פשוט אהיה חייב להתגבר על העצלנות והרתיעה כדי להזכיר לעצמי למה אני אוהב אותו (כנראה באחד הסגרים הקרובים.)
שיימץ או סמיץ?
(ל"ת)
נראה שיש שלל איותים ברחבי הרשת
אלא אם השם שלה מאוד צרפתי, נראה לי שהנכון זה "סיימץ". אתקן.
חברה זה באמת בסדר שאתם כותבים על סרטים שיצאו לפני 8 שנים
כאילו.. זה קצת נישתי ולא בשביל זה אני בא לפה אבל בסדר. אבל עשו טובה. לפחות כתבו באיזה מקום מאיזו שנה הסרט הזה? ככה שאני אדע אם זה משהו שיש בקולנוע או סרט פולחן האישי של כותב משנות התיכון שלו או משהו.
תודה מראש
הפרטים האלו נמצאים בדף הסרט
יש שם אפילו ביקורת בת-שורה של דורון.