ביקורת: אפסטרים קולור

"אפסטרים קולור" הוא במיה של סרט.
שם רשמי
אפסטרים קולור
שם לועזי
Upstream Color

קצת כמו במיה, נדמה שהדעות על "אפסטרים קולור" נעות בין "אני שונא את זה ואנמק לך בדיוק למה" ל"זה פלא מופלא ואנמק לך בדיוק למה". אבל בדיוק כמו עם במיה, אני דווקא הצלחתי לצאת אמביוולנטית. העלילה, למי שלא ראה (ואולי בעצם גם למי שכן), היא בלתי מובנת עד לא קיימת: בחורה (איימי סיימץ) נופלת קורבן למדען שמפתח אורגניזם שבאמצעות הכנסתו לגוף של אדם אחר הוא יכול לשלוט בו. היא מצליחה לברוח ולפתח קשר משונה עם בחור (שיין קארות', שגם ביים, כתב, הפיק, הלחין, וערך עיצוב אמנותי. טוב אחי) אליו היא נמשכת באופן כמעט טלפתי ובלתי מוסבר וכך גם הוא אליה; כמו כן, ובאופן מפתיע, הרבה התעללות בחזירים. אוהבי הסרט טוענים שמדובר ביצירת מופת מורכבת, פאזל של גאונות שטרם נראה כמוהו. שונאיו טוענים שהוא מממש כל קלישאה אפשרית בנוגע לסרטים אומנותיים. הם צודקים.

מעבר להיותו בלתי מובן בעליל, הוא רפפטיבי, יומרני ואפילו מרגיז להפליא. המושג "יומרנות" לא יכול להתחיל לתאר אפילו את מפגן הנרקיסיזם של קארות', שנדמה שממש נהנה לממש את כל אותן הקלישאות בידיעה מוחלטת שזה בדיוק מה שהוא עושה. זה סרט שמהצפייה בו אפשר להבין שמי שעשה אותו חושב שהוא גאון.

אבל בתוך כל זה, "אפסטרים קולור" גם קצת עובד. הסרט מהמם מבחינה וויזואלית, למשל, וגם פס הקול משתלב נהדר עם הדימויים על המסך (לפחות רוב הזמן, יש רגעים שהוא סתם נוכח בסצנה ולא מוסיף לה דבר). איימי סיימץ מצליחה להוציא את המיטב מתפקיד שאפילו שחקנים שאוהבים "לאתגר את עצמם" היו מגדירים כ"אחד המוזרים". בשלב מסוים במהלך הצפייה הפסקתי לחפש הגיון ופשוט הנחתי לסרט להתנגן מולי כמו סרטון אווירה ממש יפה, וזה היה אחלה.

אבל גם אם אתם חובבים את כל קלישאות הארט האוס, יש לסרט עוד כמה מגרעות: על אף הניסיון של קארות' להיות סופר-דופר-אולטרה-מגה יוצר על, כשחקן יש לו מנעד הבעות של עץ. מה גם שבינו ובין סיימץ אין אף לא טיפת כימיה (וזאת למרות שהם היו באותה תקופה זוג, אבל על זה עוד רגע). רוב הסרט הם קפואים ולא נראה שהם מרגישים איזשהו רגש אחד אל השנייה. בסופו של יום, מה לעשות, אני מגיעה לקולנוע (או, אה… לסלון) יותר כדי להרגיש ופחות כדי להתרשם.

בנוסף, יש לסרט מגרעת אחת נוספת, שלא קשורה אליו ישירות, אבל מקשה עלינו לדבר על "אפסטרים קולור" היום כמו בשנת יציאתו. כי מאז קרה הרבה: שיין קארות' וכוכבת הסרט איימי סיימץ היו אז שני יוצרים עצמאיים מבטיחים וגם זוג. מאז הם נפרדו, אבל מה שיותר חמור הוא שבשנה האחרונה נחשפה ההתעללות הנפשית של קארות' בסיימץ, יחד עם איומים ממשיים על חייה, והבועה התפוצצה. היא הוציאה נגדו צו הרחקה, הוא לכלך עליה ועל עבודותיה בלעדיו (היא ביימה את הסרט "היא תמות מחר" שהוקרן בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה).

בשיח ה"האם אפשר להפריד מעשי אמן מן האמנות שלו" אני לרוב בצד ה"לא" החד משמעי ושיין קארות' לא יוצא דופן. במיוחד בהתחשב בכמה שהידיעה על מעשיו האירה את הסרט באופן אחר. מאוד קל לי לדמיין אדם שיצר סרט כזה מבצע התעללות כזו, וזו מחשבה שלא הרפתה ממני לאורך כל הצפייה ועוררה בי בחילה מסוימת גם הרבה אחרי כתוביות הסיום.

אני לא בטוחה אם זו הידיעה שאיתה הגעתי אל הסרט, אבל הרגשתי שאופפת אותו תחושה של מניפולציה. בין אם זה הברור מאליו – המניפולציה שעוברת הגיבורה על ידי המדען – או הפחות מובן מאליו (או בעצם יותר), זו שמופעלת על הצופים. כאמור, קארות' מאמץ כל קלישאת סרטים אומנותיים אפשרית בשמחה וצהלה רבה, אבל זה לא רק זה. הוא מאוד נהנה לבלבל את הצופה, לזרוק לו כל מיני רמזים, דברים שנדמה שיובילו למשהו ברור, לאיזו משמעות, לאיזו תשובה, וזה לא ממש קורה. הוא ממש לא הראשון שיוצר סרטים כאלו, ולא כל היוצרים האלו היו פסיכופתים בהכרח. אבל השונה ב"אפסטרים קולור" הוא שהוא מצליח בזה. הוא הצליח לתסכל אותי, לגרום לתהות אם פספסתי משהו, לחזור אחורה, לשנייה לחשוב שהבנתי ובסוף, כאמור, לוותר.

בשורה התחתונה, זה מורכב. בעולם אחר שבו האמנות מנותקת מהאמן הייתי אומרת שוין, או "לא נהניתי אבל גם לא סבלתי", או שלא הייתי אומרת כלום. אולי זה עומד בניגוד לכל האמור לעיל, אבל אני עדיין ממליצה על הסרט כסרט, מה שאומר הרבה, מאחר ולא תמיד קל לי עם קולנוע כזה. הסרט כבר קיים. אפשר לאהוב אותו ולחשוב שהוא גאוני, ובאותה נשימה גם לשנוא את שיין קארות' על היותו בן אדם מתעלל ולטעון שהוא לא צריך להמשיך ולקבל במה מהרגע שהדבר ידוע. זה לא סותר.