ביקורת: הבית הלבן

הולכים, מדברים, ופותרים משברים.

הסדרה "הבית הלבן" היא ללא ספק המגנום אופוס של אהרון סורקין. כזו שכל יצירותיו מאז, בוודאי אלה שעוסקות בפוליטיקה, מושוות אליה. גם אם התסריטים של "בחורים טובים" ו"הרשת החברתית" מהודקים וחדים יותר, אי-אפשר להשוות את רוחב היריעה וההשפעה התרבותית שלהם לזו של "הבית הלבן".

"הבית הלבן" עוקבת אחר נשיא ארה"ב ג'ד ברטלט וצוותו, ושמה המקורי באנגלית מתאר למעשה את מקום התרחשותה המרכזי – באגף המערבי של הבית הלבן, בו נמצאים משרדי הנשיא (החדר הסגלגל) ואנשיו. אחת מנקודות החוזק של הסדרה היא צוות השחקנים המרשים שלה. כמעט כולם זכו בפרסי אמי וגלובוס הזהב על תפקידם: בראדלי ויטפורד בתור ג'וש הזחוח והכריזמטי, ריצ'רד שיף בתור טובי האידיאליסט המלנכולי, ג'ון ספנסר בתור ליאו הבוס הקשוח אך האבהי, מרטין שין בתור הנשיא הלעתים-מושלם-מדי שתמיד יודע הכל ומניעיו כמעט תמיד טהורים, ומעל כולם – אליסון ג'ני בתור סי.ג'יי. המיומנת אך חסרת הביטחון, שהפרק עם אביה חולה האלצהיימר (פרק שעומד בפני עצמו כמעט לגמרי, באופן חריג לסדרה) הוא מופת של כתיבה ומשחק.

עוד מעלה של "הבית הלבן" היא ההומור – לא רק בצורת דיאלוגים שנונים (כצפוי אצל סורקין) אלא לעתים גם בהומור פיזי וסלפסטיק של ממש (חלקן סביב השלומיאליות של סי. ג'יי., כמו זו). בסצנות מסוימות ההומור הוא כל כך דומיננטי עד שהתחושה היא שאנחנו בכלל צופים בסיטקום. אף שהעיסוק בסוגיות פוליטיות כבדות משקל נעשה ברצינות הראויה להן, הקומדיה המושחזת הופכת את חוויית הצפייה בסדרה לקלילה וכיפית. המעבר מהטון הקליל לטון הרציני (כמעט כל פרק משלב את שניהם) מעולם לא הרגיש לי מאולץ – ולמעשה כנראה משקף טוב יותר את החיים עצמם, שלפעמים הם סיטקום ולפעמים דרמה.

נקודה נוספת לזכות הסדרה היא הסגנון והשפה המובחנים והייחודיים שלה. המאפיין המוכר ביותר הוא כמובן הדיבור-תוך-כדי-הליכה (Walk and Talk), שיחד עם דיאלוג הפינג-פונג העמוס בפרטים שטס בקצב מהיר, הפכו לסימן ההיכר של "הבית הלבן" (ושל סורקין עצמו) וזכו לאינספור חיקויים, התייחסויות, פארודיות ודאחקות בשלל מקומות (האהוב עליי הוא באיש משפחה). אבל הטכניקה הזאת היא לא סתם סממן טכני, אלא במידה רבה כלי אמנותי שסייע לייצר מצג ריאליסטי ככל הניתן של העבודה העמוסה, הכאוטית והבלת"מית של מרכז העצבים של המעצמה הגדולה בעולם, לרבות חלקיה האפורים.

בעוד סדרות אחרות השתדלו להימנע מהצגת הביורוקרטיה הטכנית הסבוכה, ואת זו שנשארה הן טרחו להסביר לצופה – ב"בית הלבן" החליטו במודע לא לעשות את זה, והסדרה לא מאיטה עבורנו אפילו לרגע.

עבור מי שפחות בקיאים ומתעניינים החלקים האלה הם בעיקר ממבו-ג'מבו שניתן להבין ממנו שהחבר'ה האלה חכמים ומבינים על מה הם מדברים, בזמן שהגיקים הפוליטיים יכולים להינות מהירידה לפרטים אל תוך נבכי המנגנון, שלפעמים כולל הסבר מפורט על איך להכין תוכנית לאישור הסנאט על שינויי התקציב שעליהם המליץ הדו"ח המיוחד לפארקים הלאומיים דרך ועדת החקלאות שבה הקול המכריע הוא ג'ונסון מטקסס שחייב לנו טובה אחרי שהנשיא פירגן לו בנאום בכנס באינדיאנה לפני חודש – ושיהיה מוכן על השולחן שלי עד 9 בבוקר, תודה. דונה, איפה הקפה שלי?

לצד החוזקות, נקודת תורפה מרכזית ב"בית הלבן" היא כל מה שנוגע לחייהן האישיים של הדמויות. מלבד הנשיא והגברת הראשונה, שהזוגיות ביניהם מקבלת מקום משמעותי יחסית – ההתייחסות לזוגיות, חברים ומשפחה אצל שאר הדמויות נעשית באופן חלקי עד לא קיים, וקווי העלילה האלה נוטים להיזנח ללא סיום ראוי. זה מתבטא בין היתר בנטייה של הסדרה להציג דמויות משנה, בעיקר נשיות, שמופיעות לכמה פרקים, לרוב תוך שהן מתפקדות גם כמושא רומנטי של אחת הדמויות הגבריות בצוות, נראות די מרכזיות בהתחלה – ואז נעלמות. המקרה הקיצוני ביותר היה של מנדי, שהחלה את העונה הראשונה כדמות מובילה – אך דעכה והלכה עד שנמחקה מהעלילה ללא הסבר, ולא הוזכרה שוב.

אם "הבית הלבן" מבטאת את שיאו החיובי של הסורקיניזם, הרי שבמידה רבה ניתן לומר שהיא מביאה לשיא גם את חולשותיו: הניסיון להעביר מסר חינוכי, באופן שמרגיש לפעמים מוגזם ומאולץ, והשילוב הכה אהוב עליו (שזוכה לעתים לביקורת משני צדי המתרס הפוליטיים) של ליברליזם צדקני לצד פטריוטיות אמריקאית שמאלצית. זה פוגע מדי פעם גם באמינות העלילה, בעיקר כשנדמה שמניעי הנשיא האידיאליסט וצוותו טהורים מדי ולא נראה סביר שהחלטות בדרג הזה יתקבלו ברובן על סמך שיקולים ענייניים בלבד.

עונות 7-5, לאחר עזיבתו של סורקין, היו פחות טובות באופן מובהק. בעונתה האחרונה, הסדרה ניבאה במידה מסוימת את עלייתו לשלטון של ברק אובמה. התסריטאי אלי אטי מספר שבאופן מעגלי ומעט אירוני, הוא ביסס את דמותו של המועמד לנשיאות מאט סאנטוס על אובמה – אז סנאטור צעיר. לאחר מכן, קמפיין אובמה לנשיאות קיבל השראה מהקמפיין של סאנטוס בסדרה. זו אמנם אנקדוטה חביבה, אבל העונה האחרונה היא בעיניי הכי פחות טובה בסדרה – בקיצור, מי שירצו לעצור בעונה הרביעית יעשו בשכל.

מצד שני, יש דווקא כמה קווי עלילה שיכולים להיות מעניינים עבור הצופים הישראלים בעונות המאוחרות (והחלשות יותר): שני אירועים מרכזיים שקרו בשנים שאחרי השקת הסדרה – פיגועי 9/11 והחלפת ממשל קלינטון הדמוקרטי בבוש הרפובליקאי – שינו מעט את כיוונה, וגרמו לה בין היתר לעסוק יותר במדיניות חוץ ובמזרח התיכון, לרבות כמה קווי עלילה שעסקו בישראל ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. סצנה מפורסמת מהסדרה, שכבר הספיקה להפוך לקאלט בפני עצמה, היא הוויכוח של הנשיא עם מפקדי הצבא על תגובה צבאית מידתית. הסצנה הזו נוטה לצוף מחדש ברשתות החברתיות סביב כל אירוע או מבצע צבאי, גם בישראל – אף שהיא רק הכנה לסצנת ההמשך שלה, שבעצם מבטאת את המסר ההפוך.

האם מומלץ לצפות בסדרה היום? כנראה שזה תלוי בשאלה כמה אתם מתחברים לפוליטיקה אמריקאית ולנושאים שהיא מתעסקת בהם, רבים מהם רלוונטיים גם בימינו. הפרק הראשון, למשל, נוגע במאבקי דת ומדינה בארה"ב – כולל סוגיית ההפלות שהשנה הפכה אקטואלית במיוחד.  סוגיות נוספות שהוויכוחים עליהן בסדרה יכולים לעבור בהעתק-הדבק גם לימינו הן המחלוקות הבלתי נגמרות בנושאי הגירה והגבלות על אחזקת נשק, מינוי שופטים לבית המשפט העליון וכמובן בחירות לנשיאות ולקונגרס. מי שפחות מתחברים לנושאים כאלה, כנראה גם פחות יהנו מהסדרה. אבל חובבי פוליטיקה בכלל ואמריקאית בפרט כנראה ייהנו מכל רגע, גם היום.