מה שקורה בווגאס

במקור: What Happens in Vegas
במאי: טום ווהן
תסריט: דנה פוקס
שחקנים: אשטון קוצ'ר, קמרון דיאז, רוב קורדרי, לייק בל

תמיד האמנתי שאחד מההישגים הגדולים ביותר של עולם היחצ"נות האמריקאי הוא לאס-וגאס. העיר הזו משווקת בתור המקום שבו הכל באמת יכול לקרות – נשים זולות, כסף מהיר ואלכוהול הולכים יד ביד עם בידור לכל המשפחה. תייר שנכנס ללאס-וגאס יכול לקנות שם את כל עולמו או להפסיד את המעט שהיה לו. כל זאת על אף שהיא ממוקמת בחור באמצע המדבר שמצריך אתכם לנסוע כמה מאות קילומטרים לכיוון כלשהו לפני שתיתקלו אפילו בתחנת דלק. אבל הסימן הגדול ביותר לכך שהעיר הזו עוקפת אפילו את ניו-יורק בסיבוב נמצא, כנראה, בכך שכשניו-יורקרים כמו ג'וי מק'נלי (קמרון דיאז) וג'ק פולר (אשטון קוצ'ר) רוצים לנסוע למקום שבו הכל קורה, הם לא קופצים למועדון הסמוך למקום מגוריהם, אלא נוסעים ללאס-וגאס.

כל אחד מהם מגיע ללאס-וגאס כי הוא איבד משהו. ג'וי איבדה את הארוס שלה, ג'ק איבד את העבודה שלו. המפגש ביניהם מיד מציף את המסך בשנאה יוקדת ובוז הדדי. אבל ווגאס, כזכור, היא ארץ האפשרויות התסריטאיות הבלתי-מוגבלות, ושלוש דקות לאחר שג'וי מבהירה לג'ק מעבר לכל צל של ספק כי גם המפגש הקצרצר ביניהם הוא יותר ממה שמגיע לו – הם משתכרים, מתחתנים וזוכים בשלושה מיליון דולרים חדשים ונוצצים בקזינו.

כמה דקות אחר כך הם כבר בחזרה בניו-יורק, מנסים לבטל את הנישואים הצעירים שלהם. אבל השופט אליו הם מגיעים מתגלה כבחור שמרן במיוחד, שמתחיל להתעצבן מכל הזוגות הפוחזים האלה שפוגעים בקדושת הנישואים. אז הוא מטיל עליהם עונש מקורי במיוחד: אם הם רוצים לראות את הכסף שהם זכו בו, הם צריכים לשמור על סטטוס הנישואים שלהם במשך חצי שנה לפחות. אז ג'ק וג'וי, תוך כדי רטינה בלתי-פוסקת, עוברים לגור ביחד. בכל זאת, גם לאחר נפילת שער הדולר בחודשים האחרונים, שלושה מיליון דולרים זה עדיין הרבה מאוד כסף.

בניגוד למה ששמעתי (ואולי גם אתם) לפני שהגעתי לקולנוע, 'מה שקורה בווגאס' הוא לא קומדיה רומנטית. הוא קומדיה, בהחלט, אבל כמות הרומנטיקה שבו שואפת לאפס ומרוכזת בכמה רגעים נבחרים. מה שכן יש בו זה תערובת של הומור מכל הסוגים והמינים: דיאלוגים משעשעים, דמויות הזויות במקצת (כמו החבר של ג'ק, שכל תפקידו בכוח הוא לנסות להשכיב את ג'וי באופן בוטה למדי), והרבה מאוד סלפסטיק. וזה עובד.

'מה שקורה בווגאס' הוא לא הסרט הכי מצחיק שראיתי בשנה האחרונה. הבדיחות הטובות שמשובצות בו עטופות בהרבה מאוד קטעים שאפילו לא מצליחים להעלות חיוך. אבל כשאני מנסה להזכר בשעה-וחצי-וקצת שישבתי באולם, רוב הזמן בהחלט הייתי עם חיוך על הפנים.

מה שאין בווגאס זה הגיון. בכלל. נכון, מדובר בסך הכל בקומדיה ולא בסרט תיעודי, ואני מצפה מהתסריטאים לעגל כמה פינות בניסיון להגיע לבדיחה או למצב ההזוי הבא, אבל נראה שהפעם הרצון להגיע לקטעים האלה דחף הצידה כל פיסת הגיון בריא. בואו ונשים בצד את העובדה שלשופט שהגה את פסק הדין המקורי שרופים כמה פיוזים במוח. ביותר מדי מקרים דמויות מתנהגות בצורה לא-הגיונית בעליל (כל הסצינות שמערבות את הארוס-לשעבר של ג'וי, למשל, לא הגיוניות בכלל וקיימות רק בשביל לתחזק את הקטעים "הדרמטיים" בסרט), וברמה יותר בסיסית – לא ברור למה בכלל הזוג הלא-מאושר עובר לגור באותה הדירה.

לשחקנים מוצלחים יש יכולת מוגבלת בלבד להציל דמויות שמתנהגות באופן לא-הגיוני בעליל. ובכל זאת, אשטון קוצ'ר וקמרון דיאז עושים עבודה סבירה למדי, ומצליחים להכניס קצת אמינות לכל הסיפור הזה – הוא בתפקיד הילד הנהנתן שלא הגיע לשום דבר בחיים שלו, והיא בתפקיד הקונטרול-פריק שכל תוכניות החיים שלה התמוטטו לנגד עיניה. שחקני המשנה, כצפוי, הם בסך הכל קרטונים שממוקמים שם בשביל להכניס עוד כמה בדיחות. אבל כמו שאמרתי קצת קודם – זה עובד. לא נפלתי מהכסא ממה שקורה בווגאס, אבל בסך הכל, באמת שזו היתה חוויה נחמדה למדי. יש דרכים גרועות יותר להעביר שעה וחצי.