קר עד העצם

קר מאוד במקום הזה, ומפחיד מאוד. אל תצאו מהבית בלי סוודר ורובה גדול.
שם רשמי
קר עד העצם
שם לועזי
Winter's Bone

ייאמר בזאת קבל עם ועדה שלו הייתי חבר אקדמיה, ומקבל לידי בימים אלה את טופס ההצבעה, בקטגורית "השחקנית הטובה ביותר" – זו שבה בתור ישראלי, בתור חנון, ובתור חלק מהקונצנזוס, הייתי אמור לסמן "נטלי פורטמן" בלי לחשוב פעמיים – לא הייתי מצביע עבורה. הקול שלי היה הולך לג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם" ("Winter’s Bone" עדיין נשמע טוב יותר). לא שפורטמן לא היתה גדולה, חלילה, אבל ג'ניפר לורנס ענקית. אף פעם לא ראיתי לפני כן את השחקנית הכמעט ילדה הזאת, שהיתה בת 18 כשהסרט צולם, וקשה לי לתאר לעצמי אותה כשום דבר מלבד הדמות שלה בסרט הזה. היא חזקה, קשוחה, מפוחדת ומבועתת, לפעמים כולם ביחד, וכל פרס שהסרט הזה מקבל שייך קודם כל לה.

ג'ניפר לורנס היא רי, שחיה במה שאפשר היה לתאר בשיא האחים גרימיות כבית קטן בלב היער. אמא שלה לא מתפקדת ולא מדברת. אבא לא בסביבה. בשביל אחיה ואחותה הקטנים היא הדמות הסמכותית היחידה, ומישהו הרי צריך ללמד אותם מיומנויות בסיסיות לחיים כמו כביסה, או לצוד סנאים ולפשוט את עורם, כי כסף לאוכל לא בטוח שיהיה. היה אפשר לקרוא לזה בית הרוס, אבל זה בכל זאת בית. וגם אותו היא עלולה לאבד: השוטר המקומי מודיע לה שאבא שלה, שהשתחרר בערבות לא מזמן, לא התייצב למשפט, ואת הבית רשם כערבון. בקיצור, יש לו שבוע להגיע לבית המשפט, חי או מת, ואם לא יהיה שם – גם את הבית היא תאבד.

מעט מאוד מסופר על היחסים בין רי לבין אביה, אבל אפשר להבין שקרובים מאוד הם לא היו. היא לא מחפשת אותו כדי לזכות מחדש באהבתו ולא רוצה לנקום את נקמתו. היא צריכה אותו כמו שצריך חתימה על טופס ירוק. באזור מגוריה של רי ענף הייצוא העיקרי הוא קריסטל מת', וחיים שם כמה אנשים מפחידים מאוד ששומרים סודות באופן קפדני מאוד. מכיוון שאביה היה מעורב בעסק, האפשרות שגופתו המרקיבה מוטלת מתחת לאיזה עץ אינה בלתי סבירה, וכך גם האפשרות שרי תצטרף אליו אם תשאל יותר מדי שאלות.

קר מאוד במקום הזה. ומפחיד מאוד. ואני לא ממש יודע איך דברה גרניק עשתה את זה. אני יודע איך יוצרים מתח: יש רשימה ארוכה של טריקים קבועים ויעילים שקל לזהות. פריימים צרים, חללים סגורים, מוזיקה מאיימת. "קר עד העצם" לא עושה כמעט שום דבר מכל הדברים האלה, אבל הרגשת המועקה והאיום בו היא מוחשית לחלוטין. ברור שהעלילה מחייבת את רי לדחוף את האף למקומות מסוכנים, ובדרך כלל זה לא היה מאוד מדאיג אותי כי בתור גיבורת הסרט שלומה מובטח עד הסצינה הלפני-אחרונה לפחות. אבל כאן, יותר מבכל סרט אימה מהזמן האחרון, התחשק לי לצעוק עליה "תברחי! תברחי!!".

"קר עד העצם" מתרחש בהרי האוזרק, אזור עני ואומלל של ארה"ב שרוב תושביה מעדיפים להתעלם מקיומו ובצדק. מהרבה בחינות זה מזכיר את אותם סרטים שמגיעים מאיראן או בנגלדש, מתעדים את עליבות החיים שם ותמיד נותנים לי קצת הרגשה לא נעימה כאילו הם נועדו למרוק מצפון של הצופים המערביים: נראה קצת סבל אנושי נורא, נבכה קצת ואז נאכל משהו בארומה. וכמוהם, הסרט מנסה לסייע במשהו למצב בעצם העובדה שהוא מעלה למודעות את קיומו של המקום הזה. אבל הוא לא חוגג על האומללות של הגיבורים שלו או מתרפק עליה. התושבים מקבלים את המצב כמו שהוא, כי זאת המציאות שהם מכירים, ומתמודדים עם מה שיש. הם לא רואים את עצמם כמסכנים ולא מצפים לרחמים שלכם.

זה גם לא אחד מסרטי "פיסת החיים" שמרגישים שזה מתחת לכבודם לסגור את הסיפור בדרך כלשהי – יש פה התחלה, אמצע וסוף. ובכל זאת, מבחינת עלילה הוא מתסכל. אפשר לקרוא לו סרט מתח, וזה יהיה נכון: כמו בכל סרט בלשי, יש פה גיבורה שחוקרת היעלמות מסתורית, ויש גילויים ותוצאות. אבל זה לא קורה עם הגיון של סרטי מתח, שבהם כל רמז מוביל לרמז הבא ואתם כצופים צריכים לנסות להשלים את התמונה. במשך הרבה זמן רי מסתובבת בין מבויים סתומים, מחפשת תשובה ולא מוצאת, וגם כשהן מגיעות בסוף – הן לא פותרות שום דבר. אין קתרזיס ואין מוסר השכל. מה בעצם לקחתי מכל זה? מה למדנו? כלומר, חוץ מזה שצריך לגגל את השחקנית הזאת ולגלות מה היא עומדת לעשות בעתיד? למרות שהוא לא חסר עלילה, זה למרות הכל בעיקר "סרט אווירה" – אווירה קרה, קודרת ומאיימת שתגרום לכם לנשום לרווחה ביציאה מהקולנוע.