ביקורת: הסמויה

בניגוד לשמועות, 'הסמויה' היא לא הסדרה הכי טובה שהייתה בטלוויזיה אי פעם. אז מה?

בואו נוציא את זה מהדרך כדי שנוכל להתייחס לסדרה כמו שצריך – "הסמויה" היא לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, והתואר הזה רק מכביד עליה ומעמיס עליה נטל שהיא לא יכולה לשאת. סדרה שלא רק שיש לה עונה מקושקשת שהולכת כנגד כל בניית העולם שנבנתה ומוּנעת מנקמנות כמו העונה החמישית של "הסמויה", אלא גם מסתיימת איתה – לא יכולה להיות "הכי טובה" בשום מקצה שהוא. או, יודעים מה, נגיד את זה ככה: אם זה הדבר הטוב ביותר שהטלוויזיה הגיעה אליו, יש לה עוד הרבה לאן להשתפר. אבל תארים כמו "הכי טובה" הם סתם חרטא. כי גם אם "הסמויה" היא לא הכי-הכי טובה, היא עדיין מאוד טובה ועושה כמה דברים בצורה נפלאה. ולכן חבל שמעלים את הציפיות ממנה לגבהים שהיא מתקשה לעמוד בהם, כי לכל דבר קשה לעמוד בתואר "הכי טוב שיש".

"הסמויה" היא סדרת משטרה על רחובות בלטימור עד שהיא הופכת למשהו גדול בהרבה. היא מתחילה בתור סדרה על שוטרים וגנבים ויריות ואקדחים, ואם חייבים להיצמד לעלילה כלשהי, אז ככה: לאחר שפושע מכנופיית סמים של משפחת פשע בבלטימור משוחרר כשעדה משנה את הסיפור שלה, שוטר בשם מקנולטי מושך בחוטים כדי לפעול להקמת יחידה שתילחם באותה משפחת סמים, בה הוא ייקח חלק. במשך העונה הראשונה הסדרה עוקבת אחרי הסיפור הזה משתי נקודות מבט – של השוטרים שמנסים לאסוף ראיות על הפושעים מצד אחד ושל הפושעים שמנסים להימלט מהם ולהגדיל את הרווחים שלהם מצד שני. משם, "הסמויה" לוקחת סיכון אחר סיכון כדי לספר סיפור רחב יריעה שבלתי אפשרי לספר בקולנוע, אפילו בארבע או תשע שעות; סיפור שהוא מעבר לדמות או לחבורת דמויות, אלא סיפור של עיר שלמה. הסדרה משנה את הפוקוס שלה מעונה לעונה, ולמרות שענייני המשטרה והפושעים תמיד ברקע, לפעמים הם בדיוק זה – רקע. הסדרה שמה את אותו הדגש על ילדים במערכת בית ספרית שלא מצליחה להתמודד איתם, על שוטרים שרוצים לעצור את סחר הסמים, על סוחרי הסמים שרוצים רק לשרוד עוד יום, על עובדי הנמל, על הפוליטקאים שכל זה מתרחש מתחת לאפם, על מערכת העיתון של העיר וקושרת את גורלם של כולם יחדיו. אפילו אם אתם חיים רחוק מהפשיעה והטינופת של העולם התחתון, הסדרה אומרת, כולם מושפעים ומשפיעים על מה שקורה אחד לשני בעיר, אפילו גדולה כמו בלטימור.

וזה מרתק. טוב, אותי זה מרתק. רוב האנשים שצופים בסדרה חוזרים אחרי פרק או שניים עם מבט של "באמת?" וצריך להתחנן בפניהם שזה משתפר, באמת. אני אישית נמנע מהמלצות שכאלה ומאמין שסדרה עובדת מההתחלה או שלא עובדת בכלל, אבל אין ספק שלרוב האנשים ההנחיה "תן לזה עוד כמה פרקים" עובדת. צריכים קצת זמן כדי להתרגל לקצב של הסדרה (בטח בהשוואה לסדרות מודרניות), ועוד הרבה זמן עד שמבינים מה הגודל והרעיון של הסיפור בכלל, אבל אחרי שמתרגלים – מתחילים ליהנות ולהעריך את הסדרה ואת מה שהיא מנסה לעשות (או, לחלופין, מפתחים דיסוננס קוגניטיבי שאומר "טוב, כבר ראיתי שישה פרקים של הסדרה אז אי אפשר לעצור עכשיו. זאת באמת הסדרה הכי טובה בטלוויזיה").

מקנולטי הוא אמנם הדמות הראשית של הסדרה, אבל הוא יכול להיעלם ממנה למשך עונה שלמה והסדרה תמשיך בלעדיו בלי בעיה, ואפילו יותר טוב. מקנולטי הוא בשר מבשרם של כל השוטרים הקלישאתיים שמצפצפים על החוקים וצריכים להיזהר יותר, אבל לעזאזל עם זה, משיגים תוצאות! הוא גם חלק מהסיבה למה אני ו"הסמויה" לא נפגשים ברשימות "10 הסדרות הכי טובות", כי השם ישמור, איזה דוש בלתי נסבל הוא. הוא מבלה את זמנו עם חיוך מרוצה מעצמו והררי "אם רק כולם היו מקשיבים לי, השיכור האלכוהוליסט שמפקשש משימות על ימין ועל שמאל, הכל היה יותר טוב". בעוד ששאר השוטרים שיודעים מה הם עושים בסדרה אשכרה יודעים מה הם עושים על ידי תהליך למידה איטי וסבלנות, מקנולטי הוא קלישאת אייטיז שהתגלגלה לסדרה הלא נכונה, ולא עוזר שדומיניק ווסט משחק אותו כאילו הוא רק מתחנן שמישהו כבר ייתן לו כאפה. ואם הוא היה סתם בלתי נסבל, מילא. יש דמויות שאמורות להיות בלתי נסבלות, והסדרה מודעת לכך ומתייחסת אליהן בהתאם. אבל הסדרה מתייחסת אליו כאילו הוא כל כך מגניב, כשהוא… לא. כן, הוא כאילו חתרני, וכאילו מאוד חכם ומשיג תוצאות אבל לא, לא באמת. יש לו אינסטינקטים טובים, אבל הוא לא חכם יותר, חרוץ יותר, מגניב יותר, מצחיק יותר, חד הבחנה יותר מדמויות אחרות או בעל כישורים מיוחדים כלשהם, חוץ מזה שהוא הדמות הראשית. הדבר הכי טוב לגביו זה שמדי פעם הוא נעלם.

למרות שהדמות של מקנולטי וההתמקדות בה מאכזבות, הסדרה מפצה על זה בקלות ובכמויות מסחריות כי יש בסדרה הזאת פשוט עוד כל כך הרבה דמויות טובות ומעניינות. הרבה מהן מתחילות כדמויות מאופיינות וכתובות היטב, שיכולות לרתק אותך במילה אחת כמו "פאק" או " שיייייייייייייייייייייייייייייייייייט".  והמקום בו הסדרה באמת זורחת היא הדמויות שמשתנות ומתפתחות מעונה לעונה. דמויות ששנאתם בעונה הראשונה ורציתם שאיזה כדור תועה יעיף אותן מהסדרה יכולות להפוך לנגד עינייך לאהובות בעונה החמישית שאם משהו רע חס וחלילה יקרה להן, אתם לא יודעים איפה תקברו את עצמכם. כן, יש דמויות מעצבנות (ומקנולטי בראשן) או מחופפות או כתובות רע (בעיקר בעונה האחרונה), אבל כדי למנות את כל הדמויות האהובות עליי ואת הרגעים שלהן שאני הכי אוהב אני אצטרך כמה שעות טובות – ואת זה אומר מישהו שחושב ש"הסמויה" היא לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה.

רבות נכתב על הריאליזם של "הסמויה" שמבדיל אותה משאר הסדרות (למרות שגם "הסמויה" מחפפת ומעלימה עין מהמציאות מתי שבא לה): ההתקדמות האיטית, הבירוקרטית והמעיקה של החקירות במשטרה מצד אחד, והכאוטיות וההרס מעברו האחר של החוק מצד שני, מעניקים לסדרה קצב שקשה לשחזר. עד העונה החמישית (שזורקת לפח הרבה מהעקרונות הקודמים של הסדרה, כמו ריאליזם ודמויות מעניינות) "הסמויה" מצליחה לקלוע לטון החמקמק הזה של המציאות – מדי פעם היא מצחיקה, מדי פעם היא מכאיבה, מדי פעם יש נצחונות, מדי פעם יש הפסדים, ורוב הזמן יש תיקו. כל אלפי ההשתפכויות על כך שב"משחקי הכס" "אף אחד לא בטוח" מתאימות יותר לסמויה – גם בה אף אחד לא בטוח, אבל הדמויות לא מתות בסיטונאות סתם כי בא לסופר לעשות דווקא ובשביל לצעוק "אף אחד לא בטוח!!!". בכל פעם שדמות מתה (או לא מתה) זה בלתי נמנע בנסיבות שנוצרו בסדרה ונובע מסיבות מנומקות להחריד. אין פה מזימות סודיות שמתגלות בביצי פסחא – דמויות מתות כי הן עשו טעויות והן משלמות עליהן.

ולכן, כדאי לראות את "הסמויה". זאת יצירה חד פעמית ושאפתנית שמשקיעה לטווח ארוך – הרגש בסדרה לא נובע מקרב יריות מפתיע, אלא מהחלטה של דמות שמראה כמה היא למדה והתפתחה מאז העונה הראשונה, או לחלופין – כמה היא לא למדה כלום. הבכי לא מגיע משיא רגשי אלא דווקא מהשלמה עם המציאות שהדמויות הללו חיות בה. וגם אם הייתי מוותר על השפל שהסדרה הגיעה אליו (שוב, העונה החמישית והאחרונה גרועה לא רק בהשוואה לקודמותיה – אלא גם סתם כעונה של סדרה), כאשר הסדרה הזאת הבריקה – מעטות היצירות, בכל מדיום שהוא, שהצליחו להבריק כמוה. אז ליחי "הסמויה" –  לא הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל למי אכפת.