כמו בגן עדן

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 8 במרץ 2006Posted in: ביקורות

במקור: Sa som i himmelen
במאי: קיי פולק
תסריט: קיי פולק ושות'
שחקנים: מייקל נייקוויסט, פרידה הלגרן, ניקלס פאלק, הלן סיוהולם

דניאל דאראוס (מייקל נייקוויסט) הוא מנצח בשיא תהילתו. התשוקה והמקצועיות שלו הן שם-דבר, והיומן שלו מלא למשך השנים הקרובות. אלא שסגנון החיים התובעני והחתירה לשלמות הולכים ואוכלים את דניאל מבפנים, עד שיום אחד הוא מתמוטט על הבמה. האבחנה של הרופאים ברורה: הביתה, מיד, ושלא על מנת לחזור. אלא שלדניאל, שכבר שנים לא זוכר באיזו עיר הוא התעורר הבוקר, אין ממש בית. וכך, באמצע החורף, הוא מוצא את עצמו נוסע צפונה בכבישים הארוכים של שוודיה, לעבר הכפר בו גדל ושממנו ברח.

בכפר הוא מתמקם בבית הספר הישן, הריק והלא מוסק, ורועד מקור ומזמן פנוי. אך במהרה הוא זוכה לביקור מהכומר המקומי, סטיג (ניקלס פאלק), שמזמין אותו באדיבות לארוחת ערב איתו ועם אשתו, וגם מבקש ממנו שיבוא לחזרה של מקהלת הכנסייה המקומית – אולי לאדון המנצח יש כמה טיפים בשבילם. דניאל, שהמרחבים המושלגים מטהרים ומבלבלים עליו את דעתו כאחד, מגיע בסופו של דבר לבקר, וקצת בניגוד לרצונו נשאב לנטילת אחריות על המקהלה.

המקהלה, בהיותה מקומית במלוא מובן המילה, מורכבת מהמגוון המצומצם של תושבי הכפר: החנווני המקומי, אשת הכומר המקומי, הצעירה המרדנית המקומית, אשת הבריון המקומי ועוד. דניאל רוצה להשתמש בהם להגשים את שאיפת חייו, שהיא ליצור מוזיקה שתאחד אנשים, ולשם כך הוא דורש מהם מה שהוא דורש מעצמו: שלמות. הם הולכים ונשבים בקסמו של האיש המוזר, שהוא גם מקומי וגם זר, גם אגרסיבי וגם עדין, גם איש העולם הגדול וגם תמים במידה שלא תאמן. אולם החיכוכים לא מאחרים לבוא – בין דניאל לבין סטיג, בין חברי המקהלה לבין עצמם, בין סטיג לבין אשתו, בין הבריון לבין כולם. לצד כל זה, דניאל ולנה המרדנית (פרידה הלגרן) מסתובבים ברצון, כמו גם בגמלוניות, האחד מסביב לשניה, ומנסים להבין מה הם רוצים זה מזו, ולמה.

כל החומרים האלו בטח מהדהדים לכם כקיטש טהור. והאמת היא שהקיטש אכן נמצא כאן, גם בסיפור, גם באפיון הראשוני והקריקטורי של הדמויות, ואפילו במוזיקה, ובאמונה היוקדת בכוחה לרפא ולאחד. אבל 'כמו בגן עדן' הוא סרט שוודי, ולא סרט אמריקאי, ולכן הקיטש שלו הוא קיטש שוודי, ולא אמריקאי. נתקלנו בו קצת פחות בעבר, ולכן הוא יותר מפתיע ופחות בנאלי. השוודיות נוטפת מהסרט בכל רמה. לדוגמה, לכל דמות יש טוויסט מסוים: הכומר המרושע והשמרן מתגלה כדמות מורכבת ומעניינת, ומערכת היחסים שלו עם אשתו הרבה יותר שוויונית ממה שנראה בהתחלה; לנה היא אמנם מרדנית וילדותית, אבל גם אמפטית ומלאת חכמת חיים. אבל בעיקר בולט לטובה העיצוב של שתי דמויות: דניאל, אדם מבריק וילדותי, מלא אהבה לכל בני האדם, אותה הוא לא יודע איך לבטא. הוא מורכב ומעניין מספיק בכדי להיות אנושי; וגבריאלה, אשת הבריון, שהופכת להיות הסולנית של המקהלה, ומוצאת את הכוח שהיא זקוקה לו בשירה ובחברים. הדמות ניצלת מצלילה בתהומות הבנאליות בעיקר בזכות המשחק הנהדר, והשירה הנהדרת עוד יותר, של הלן סיוהולם (בעיקר כשהיא שרה את השיר הנושא את שם דמותה). בכלל, מרבית הדמויות בסרט מצליחות לקבל מספיק זמן מסך בכדי שנלמד להכיר אותן, על מגרעותיהן ומעלותיהן.

הכוח המניע את העלילה בסרט הוא סיפורה של המקהלה, אבל בסרט יש שימוש מינורי, יחסית, במוזיקה, וכשהיא מופיעה היא נשמעת כמו פופ רך יותר מאשר כמו מוזיקה למקהלות. המקהלה בכפר היא בסך הכל מקום שבו אנשים יכולים להיפגש, להכיר האחד את השני לראשונה או מחדש, ולנסות וליצור מערכות יחסים טובות יותר, נכונות יותר. המוזיקה היא רק מטאפורה, ולכן זה לא באמת סרט על מקהלה, אלא סרט על אנשים והקשרים ביניהם.

'כמו בגן עדן' הוא סרט שעל הנייר נשמע כמו הפקה של הולמרק, אבל על המסך מצליח לעבוד כמו שצריך – להיות חם ואנושי, בלי להיות דביק ומעורר בחילה, לעורר אמפטיה לדמויות מבלי לבצע יותר מדי מניפולציות רגשיות בצופים, ובעיקר להיות אופטימי ומלא אמונה מבלי לאבד מגע עם המציאות. לא מדובר בסרט מקורי במיוחד, אבל השינויים הקטנים מהנוסחה המוכרת, שנובעים כנראה מהעובדה שהוא פשוט נעשה במקום אחר ובידי תעשיה אחרת מזו שעושה את רוב הסרטים שאנחנו רואים, מעבירים אותו לצד הנכון של הקיטש, הצד שמחמם את הלב.

תגיות: