 |
||
| 2004 הפכה רשמית לשנה שעברה, ואתם יודעים מה זה אומר: מוקדמות סרט השנה של עין הדג. כתמיד, העמדנו לרשותכם רשימה של כל הסרטים שיצאו השנה, ומתוכה אתם מוזמנים לבחור את סרטי השנה והופעות השנה שלכם. |
01.01.2005
|
|
יומית
2004 הפכה רשמית לשנה שעברה, ואתם יודעים מה זה אומר: מוקדמות סרט השנה של עין הדג. כתמיד, העמדנו לרשותכם רשימה של כל הסרטים שיצאו השנה, ומתוכה אתם מוזמנים לבחור את סרטי השנה והופעות השנה שלכם.
2004 הפכה רשמית לשנה שעברה, ואתם יודעים מה זה אומר: מוקדמות סרט השנה של עין הדג. כתמיד, העמדנו לרשותכם רשימה של כל הסרטים שיצאו השנה, ומתוכה אתם מוזמנים לבחור את סרטי השנה והופעות השנה שלכם.
יחסית קל ביחס לשנה שעברה
לא יודע אם השנה הזאת לא היתה ממש טובה או שהטעם שלי כבר לא משהו.
הבחירה שלי היתה:
להרוג את ביל – חלק 2 – ככל שהחלק הראשון היה מגניב וסוחף, החלק השני עולה עליו לפחות מבחינת סגירת הקצוות וסיפור העלילה.
אבודים בטוקיו – למרות שיצא בתחילת השנה, עדיין שמורה לו פינה חמה. סרט קטן ואינטימי שעושה הרבה טוב בלב.
סיפורי דגים – הסרט הטוב ביותר של טים ברטון אחרי "המספריים של אדווארד" הוא עדיין יודע לספר סיפור בצורה מרהיבה ויפה.
טרמינל – סרט משעשע ומצחיק אך יודע גם לעורר רגש כמו שסטיבן שפילברג יודע לעשות הכי טוב וגם טום האנקס מוסיף והרבה.
משפחת סופר-על – סרט אנימציה שמצליח לפרוץ את גבולות הז'אנר ולעשות משהו שלאו דווקא מיועד לילדים.
ההופעות:
אומה טורמן – נפלאה כתמיד ובמיוחד בסרט הזה שהיא נושאת על כתפיה בלבד (עם קצת עזרה מידידיה).
אלברט פיני – פיני כבש אותי כבר מתפקידיו ב"קראיוקי" ו"איש ללא עבר". ב"סיפורי דגים" הוא משחק אדם שתהילתו כבר מאחוריו אך עדיין משפחתו וחבריו איתו. הוא מצליח להיות "קצת שמח, קצת עצוב" ומעביר את התחושה גם לצופים.
טום האנקס – היתה סצנה אחת שבה טום האנקס משדר אמינות (יותר מבשאר הסצנות) בתפקיד שבו אנו אמורים להאמין שהוא באמת אדם זר שלא דובר אנגלית וזו הסצנה בה הוא מנסה (בהצלחה מועטה) לדלות מילים מוכרות מהכתוביות הרצות בתחנות החדשות. טום האנקס שחקן מצויין שיכול לעשות כל תפקיד בצורה טובה.
תורי?
ראיתי כנראה יותר מ-80 מהסרטים האמורים, ובכל זאת, לצמצם לעשרה סרטים לא היה קשה. סימנתי אילו סרטים ממש אהבתי, ו-הופ! הנה עשרה:
• אינטרמישן
• בית חרושת לכדורגל
• הכלה הסורית
• הרולד וקומר משתוללים באמריקה
• ללכת על המים
• מסעות ג'יימס בארץ הקודש
• משפחת סופר-על
• פיטר פן
• שלישיית בלוויל
• שמש נצחית בראש צלול
(בעצם, אני לא בטוח מה "ללכת על המים" עושה ברשימת עשרת הגדולים שלי, אבל מאוחר מדי למחוק אותו.)
אבל רגע. צריך רק חמישה. אם אני נאלץ לקצץ, נשאר כנראה עם
• שמש נצחית בראש צלול
(שבוע וחצי לא הספקתי לחשוב עליו, אחרי הצפיה.)
• שלישיית בלוויל
(למרות שהוא צרפתי, ואני לא סובל כאלה. מגניב, מצחיק. מקסים, וגם קצת כדי לעצבן את רדפיש.)
• מסעות ג'יימס בארץ הקודש
(כי אני אצביע לו בכל סקר, ולא משנה בעצם על מה.)
((רד, אתה רשאי להמנע מהצעת סקרים מופרכים.))
• הכלה הסורית
(שאני אוהב סרט בערבית? נו, כנראה שהוא באמת כל כך טוב.)
• הרולד וקומר משתוללים באמריקה
(כי מתחת לחזות המטופשת מסתתרת אחת מהארסיות והחריפות בסטירות שהאמריקאים העזו להעלות למסכים בשנים האחרונות.)
תורי?
הממם. ומלמטה כאן מזכירים לי שנשמט מרשימתי משפחת סופר-על.
נו, טוב שלא מיהרתי לשלוח את המועמדים הרשמיים.
ומה פספסתי השנה?
לא היו הרבה סרטים שרציתי לראות, ולא אראיתי בסופו של דבר, מתסבר –
• הביוגרפיה של בן
• הנוסע השמיני נגד הטורף (מתי כבר יוצא הדויד הארור?)
• מריה הלבנה
• סקיי קפטן (ושוב, לא היה אמור כבר לצאת הדויד?)
• צווארון כחול לבן (כשיתחילו כבר להקרין סרטים ישראליים על יותר מסך אחד, אולי ימצא מי שיצפה בהם. אה, מסתבר שהשנה נמצאו לא מעט צופים לסרטים שכן הופצו בצורה רצינית. רמז?)
• אוצר לאומי
• אושן 12
• אני (לב) הקאבי'ז
ומעניין, מרביתם עדיין מציגים. מישהו באיזור חיפה שפספס\ה מעוניין לחבור אלי להשלמת פערים?
אפשר רק לדעת
למה אתה רוצה לראות את "הנוסע השמיני נגד הטורף"?
אחרי כל הביקורות הרעות, כל ההשמצות, כל הטענות שזה לא מעניין, לא עושה טוב לדמויות המקוריות הזכורות לטוב, לא מפחיד, לא מגעיל, לא הגיוני ולא טוב באופן כללי – למה?
האם אתה רוצה גם שוט סגפנים עם הסרט שלך?
חיבה מוזרה לטראש.
והאמת, גם על ג'ייסון נגד פרדי לכלכו בלי די. ודי נהנתי מהסרט. אז בקטגוריות מסויימות, אני מרשה לעצמי להניח שהרוב לא בהכרח יודע מהחיים שלו.
לא זכרתי שהיתה שנה כזאת גרועה בקולנוע...
אני רציני.
לא היה סרט אחד שבאמת עשה לי את זה.
בחרתי במשפחת סופר על מחוסר ברירה. נורא נהנתי ממנו, אני חושב שזה הסרט הכי טוב של פיקסאר ועדיין לא מגיע לו, נגיד כמו שהגיע לשרה.
פשוט לא היה סרט גדול באמת אחד.
שחקנים אפילו לא בחרתי.
היה קשה
לבחור את שלוש ההופעות הכי טובות השנה אבל בסוף בחרתי בג'ים קארי על "שמש נצחית", אומה תורמן (המדהימה) על "להרוג את ביל: פרק 2"
השלישי היה הכי קשה אבל בסוף מצאתי שבניסיו דל טורו שיחק דווקא לא רע ב"21 גרם" אז הצבעתי לו…
באמת היתה שנה לא משהו
אבל היו כמה הברקות…
רשימת הסרטים שלי היא :
*להרוג את ביל – פרק 2
*שרק2
*סיפורי דגים
*שבעה צעדים
*משפחת סופר-על
להופעת השנה בחרתי רק 2 :
*אומה תורמן על "להרוג את ביל"
*ואת טום קרוז על "הנוסע"
באמת היתה שנה לא משהו
ראית את סופר-על, ואתה לא מעניק לעדנה מועמדות על הופעת השנה? מוזר.
להרוג את מיסטר אינקרדיבל
קיל ביל 2: בהעדר הטרילוגיה של פיטר ג'קסון, זה היה ה-סרט של השנה הזאת, ואחד מהסרטים היחידים בשנים האחרונות שנכנסו אצלי כל כך מהר לרשימת הטופ טן האישית. הצבעה קלה.
חינוך רע: סרט אפל שאמנם חסר את ההתחברות הרגשית הטוטאלית שאלמודובר יודע לספק לנו בדר"כ, אבל בכל זאת מעניין, מושך, מרהיב לפרקים, עם מוזיקה מצויינת וצילום מרשים, משחק מהודק ותסריט פילם נוארי משוחק לעילא – בעיקר ע"י גאל גרסיה ברנל רב הפרצופים.
פיטר פן: הסרט האחרון בו בכיתי, בקולנוע. נראה לי שזה מספיק כדי להסביר, ובכל זאת: ציורי, מרהיב, ילדותי, בוגר, קלאסיקה מיידית, עיבוד מופתי, קפטן הוק נהדר והדודה מיליסנט – לין רדגרייב האלמותית. איזה מזל גדול היה לי כשמצאתי את הדיוידי שלו ב-29 ש"ח באוזן השלישית.
אינקרדיבלס: הסרט הטוב ביותר של פיקסאר? לא בטוח. מיפלע היה הרבה יותר מרגש בעיניי. אבל בהחלט מדובר באחד הסרטים הטובים של השנה, איי קאנדי מצויין, כמה בדיחות משעשעות והמון אקשן משובח.
שנוקי שנוקי: כלומר ללכת על המים. היה לי מוזר לצפות בו בפעם הראשונה, וגם בפעם השנייה, וגם עכשיו אני לא בטוח לגמרי מה אני חושב עליו. מישהו כאן בתגובות תיאר את הסרט כסוג של סוס טרויאני ואני חושב שזה נכון – הקלילות בה הוא נוגע בנושאים הכבדים שמהם הוא שואב יותר אפקטיבית ממיני-סדרה שלמה על השואה. ליאור אשכנזי מעולה, המוזיקה טובה, ורק הדיאלוגים קצת מאולצים בעיניי.
הופעות השנה: אומה, דיוויד ודריל – קיל ביל 2. גם אלברט פיני (ביג פיש) וגאל גרסיה ברנאל (חינוך רע).
היו מועמדים (ואולי חלקם אפילו יותר טובים מסרט-שניים שכן הכנסתי בסוף לרשימה): שלישיית בלוויל, אבודים בטוקיו, באמריקה, מסעות ג'יימס, הארי פוטר III, קח את עיניי.
הסרט הגרוע של השנה: תחרות קשה בין אלכסנדר וואן הלסינג. כנראה שערכי הבי-מובי והזולות המתפרצת של ואן הלסינג הופכים אותו לצפייה שנייה יותר הגיונית (ועדיין – לא בחיים האלה) מאלכסנדר הנמרח, המשעמם, והזוועתי.
לא ראוי להופיע ברשימת המועמדים הסופית אבל סביר להניח שיופיע: שמש נצחית.
אחחח, איזו שנה.
ראיתי די הרבה סרטים השנה. בקולנוע. לא שגרתי עבורי. הרשימה שלי מלאה בפופקורן, שלמרות היותו עתיר כולסטרול, הוא גם טעים להפליא:
5) הסמוראי האחרון – בתור חובב היסטוריה יפאנית, חיכיתי לסרט הזה מעבר לפינה, אך הפלא ופלא – היוצרים הצליחו לתפוס יפה את רוח התקופה הנדונה בו (גם אם את מוסר ההשכל הם פספסו לגמרי. קורה). משחק מצוין של כל המשתתפים (מלבד ההוא בתפקיד הראשי), צילומים יפים, אקשן נהדר. לפעמים לא צריך יותר מזה.
4) שרק 2 – הבדיחות באות בקצב רצחני, מצחיקות מתמיד, האנימציה מקסימה כצפוי, ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שאחרי הסרט הראשון שבעט, נשך וירק על כל מה שזז, הסרט הנוכחי היה קצת יותר מדי נחמד ומנומס. עדיין – פאן.
3) סיפורי דגים – נדמה לי שחוסר ההתלהבות הכללי מהסרט הזה מעיד על עלייה מסוכנת במפלס הציניות בציבור. סרט עצוב, אנושי מאוד, הרגיש ביותר של טים ברטון מאז "המספריים של אדוארד". וכצפוי מהבמאי, חגיגה לעיניים.
2) משפחת סופר-על – בראד בירד מביא עוד יצירת מופת אחרי הקודמת שלו ("ענק הברזל"). מציב רף גבוה להכאיב לסרטי הסופר-גיבורים בשנה הקרובה. היה מקבל את המקום הראשון אלמלא היה…
1) סקיי קפטן ועולם המחר – הוכחה שאפשר לעשות סרט אקשן בלי רעש, פיח, וזיהום סביבתי. שחקנים נפלאים, פעלולים ואפקטים מלאי דימיון, סרט שממש אפשר להרגיש את האהבה של הבמאי למה שהוא עושה.
הופעות השנה?
עדנה – משפחת סופר-על.
החתול במגפיים – שרק 2.
סר לורנס אוליביה- הקאמבק של השנה! – סקיי קפטן.
ומאחר והדג עוד לא העלה את סיכום הדג זהב/דג מלוח, סוף-סוף יש לי הזדמנות לקחת סקופ על הרגעים הזכירים בסרטי השנה החולפת:
10) הצלצול. "פתאום 30".
9) האם-הפיה צריכה גיבור. "שרק 2".
8) התאומות פוצחות בזמר. "סיפורי דגים".
7) מתיו מדמיין, בצבעים חיים, את סופו המר. "השכנה ממול".
6) הרובוטים באים! הרובוטים באים! "סקיי קפטן".
5) זמן-קליע ברחובות יפאן של המאה ה-19. "הסמוראי האחרון".
4) ספיידרמן ודוקטור אוקטופוס נלחמים במאונך. "ספיידרמן 2".
3) "בית המשפט – מקום שקשה לעמוד בפניו" – הטריילר ל-"תני לי סימן חיים". בדרך להפוך לאחד המשפטים המצוטטים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, מבלי שאף אחד יראה את הסרט עצמו.
2) המשפחה הלוחמת מתייצבת מול הרובוט (או, בקיצור – כל הקליימקס של "משפחת סופר על").
1) "חכו רגע! הפילם!" העיתונאית פולי פרקינס, מקצוענית עד הסוף. "סקיי קפטן".
אחחח, איזו שנה.
אתה באמת חושב שאפשר לתת ל"הופעה" של לורנס אוליבייה ב"סקיי קפטן" את התואר "הופעת השנה"?
הכל בזכות הקאמבק.
הודעה מטעם האלמקמעד''א
האגודה הלאומית למבקרי קולנוע מטעם עצמם שהם גם דגים אדומים מבקשת להודיע על דחייתו של טקס דג הזהב/דג מלוח השנתי, שייערך הפעם בשני לינואר במקום בראשון בו. עם הצופים הסליחה.
הסמוראי האחרון
מוזר מאוד, למרות שאני מסכים עם כל הנקודות שציינת לגבי הסרט, במאזן שלי של חיובי ושלילי הוא יצא הרבה פחות חיובי.
טום קרוז עשה כאמור עבודה נוראית בתפקיד הראשי. לולא התסריט הבעייתי הוא היה יכול לקחת בלב שקט 100% מהאחריות לכך שבסיכומו של דבר הסרט הזה די דפוק.
אז זהו, שאני לא סבור בכלל שהתסריט היה רע.
העלילה היתה מעניינת למדי והצליחה לתפוס לא מעט מהתקופה בה היא מתרחשת.
מוסר ההשכל של הסרט, כאמור, נוגד לחלוטין את מה שאכן התרחש במציאות ההיסטורית אבל בסיכומו של דבר זה לא מה שהפריע לי להנות מהסרט.
חלקו היה רע
כל מה שהיה קשור לדמותו של טום קרוז היה לטעמי נוראי. אני מניח שלהרבה מכך אחראי השחקן, אבל נראה לי שהבסיס הראשוני היה בעייתי מלכתחילה. נדבר שוב כשיעשו את הרימייק.
מאוד לא אהבתי את הסרט
אבל אני חושב שהוא בהחלט ראוי לתואר "הסיום האירוני של השנה".
ראיתי 61 מהסרטים
רק שניים מהם בקולנוע (סיפורי דגים והארי פוטר). הנה החמישיה שלי, ללא סדר מיוחד, תוך חלוקה לשתי קבוצות.
קבוצת החלום האמריקאי:
1) אמריקן ספלנדור – שילוב מעניין בין דמיון ומציאות ובין קטעים מבויימים לתיעודיים. כל השחקנים נותנים הופעה מרשימה וההשוואה לאנשים עליהם הסרט מבוסס, רק ממחישה זאת. למרות הדמויות הקצת ביזאריות ואווירת הלוזריות הכללית, היוצרים הצליחו לקלוע טוב מאוד לנקודה הרגשית של הצופה ולגרום לו (טוב, לי) לצחוק ובו זמנית להזדהות עם הדמויות. החלום האמריקאי על עושר ואושר עם בית בפרוורים ומכונית חדשה, מתגלה כלא יותר מפיקציה לפקיד תיוק שנערץ בידי אלפים, אבל בקושי גומר את החודש.
. אד בלום מספר על הרפתקאותיו, תוך טשטוש הגבולות בין דמיון ומציאות. ברור לנו שהוא סתם ממציא, שהתרופות מתחילות להמיס לו את המח, אבל הסיפור ממשיך להיות מותח ומרתק. החלום האמריקאי מוצג כלא יותר מחלום, אבל כזה שאף אחד לא באמת צריך. אד השיג את כל מה שהוא צריך, משפחה, חברים ועבודה טובה, אבל הוא רוצה יותר וממציא לעצמו מיתולוגיה שלמה רק כדי לא לדבר על חייו האמיתיים.
2) באמריקה – משפחה של מהגרים מגלה שהחלום האמריקאי הוא לא בגדר מציאות. לכאורה, רעיון נדוש שמוצה מזמן. אלא שג'ים שרידן הניח את הקלישאות בצד ויצר סיפור שמבוסס בעיקר על אהבת אדם, על הצורך להיות אנושי כשכל העולם כאילו מתעלם ממך. הקשר בין הילדות למתאו (שנראה מאיים בהתחלה) ולאנשים אחרים בשכונה והדיאלוגים האמינים, מראים שאפשר לספר סיפור מבלי לדפוק לאנשים בראש עם פטיש של עשרה קילו ולכפות על הדמויות להעביר מסר שהובן כבר מהתחלה.
3) סיפורי דגים – אגדה מודרנית מקסימה שמציבה את רצונו של אדם אחד קטן להפוך למשהו גדול. למי שדאג, טים ברטון בסדר גמור, כוכב הקופים היה רק משבר חולף
קבוצת האחד נגד העולם:
4) להרוג את ביל-פרק 2 – נקמה היא מעדן שיש להגישו קר. סרט של טרנטינו הוא מעדן בכל טמפרטורה. מה שהתחיל לפני שנה כמסע הרג אישי, הופך למאבק פסיכולוגי בין מאהבים ושותפים לשעבר. הנקמה של הכלה נראית פתאום הרבה יותר הגיונית (לא שאני ממליץ, באופן כללי) ומתברר שהיא לא סתם עצבנית, אלא נמצאת במלחמת הישרדות. מתברר שהיא עדיין הטובה בסיפור וכל עמיתיה לשעבר אינם אלא בוגדים שהרסו את כל מה שהיה לה. הסצנה האחרונה היא מבחינתי העוצמתית ביותר בכל הסרט ומראה שעם כל הדם והקורבנות, הכלה היא רק בן אדם.
5) שמש נצחית בראש צלול – לדעתי, הסרט הרומנטי ביותר בשנים האחרונות. פרידה יכולה להיות כל כך טראומטית, שרוצים פשוט לשכוח. הסרט מעלה את הסיטואציה בה מתחרטים וכבר לא רוצים לשכוח, אבל יתכן שמאוחר מדי. המסע של ג'ואל וקלמנטיין בין הזכרונות, בנסיון של ג'ואל להציל את האהבה שכבר איבד ולשמר את זכרה. הוא מתמודד למעשה בעצמו, מול אנשים שאינם יודעים כי שינה את דעתו.
הופעת השנה:
1) אומה תורמן, להרוג את ביל-פרק 2 – זהו גם פיצוי על כך שראיתי את החלק הראשון של הסרט באיחור משמעותי ולא הצבעתי לה בשנה שעברה. עם זאת, גם בלי פרק 1, אומה נותנת הופעה כל כך אמינה, מסורה לכל ניואנס הכי קטן ולכל פיפס רגשי שעובר על הכלה. הייתי אפילו מציג אותה כשחקנית למופת, כזו שלא רק מבינה את הדמות, אלא גם מוסיפה לה מעצמה והופכת את שתיהן לאותו אדם.
2) פול ג'יאמטי, אמריקן ספלנדור – נכון, הוא לא נראה בדיוק כמו הארווי פיקאר האמיתי וגם לא נשמע בדיוק כמוהו, אבל לא זו המטרה. ג'יאמטי מופיע בקטעים המבויימים, אלו שמבוססים ישירות על הקומיקס. עקב כך, הוא מציג קריקטורה שפיקאר יצר מעצמו ועושה זאת מצוין. ממילא, יש יותר מגרסה אחת להארווי המצויר, למה שלא תהיה יותר מאחת למקורי?
3) קייט ווינסלט, שמש נצחית בראש צלול – אני לא יודע מה יש בה. איכשהו, הנוכחות והחיוניות שלה הופכות את קלמנטיין לבחורה שקל להתאהב בה. היא יכולה לומר שטויות, אבל הפנים מקרינות עומק שרוב השחקניות לא מסוגלות להפיק.
השלמות
חמשת הסרטים שהיו הכי קרובים להיכנס לרשימה (שוב, הסדר לא חשוב):
•הארי פוטר והאסיר מאזקבאן – הסרט שהחזיר את אמוני באולפנים גדולים והפקות ענק. קוארון ביים בצורה מקורית ומרהיבה סרט שמתעלה בקלות על קודמיו. האפקטים מוצלחים, אמה תומפסון מתקמבקת וכמובן, אמה ווטסון, אמה ווטסון, אמה ווטסון.
•קאראנדירו – אולי סרט הכלא הטוב ביותר מאז חומות של תקוה. אסירים מספרים (בדרכם ה"אוביקטיבית") לרופא איך הגיעו לכלא, על היחסים ביניהם ועל החלוקה לקבוצות חברתיות ומיניות.
•החברה שלי – הסרט החמוד של השנה מתרחש ברובו בסוף האייטיז/תחילת הניינטיז (לא ברור באיזו שנה בדיוק). דרמה קומית על ילד תאילנדי חביב שרוצה להתחבר לבנים בכתתו במשחקי כדורגל, אכילת ממתקים, טיולים על אופניים וכד'. מנגד, הוא גם רוצה לשמור על קשר עם הבת של השכנים, אלופת השכונה בגומי. לא נשמע מסובך, אבל לילד ביסודי זה קונפליקט בלתי אפשרי.
•אוסמה – אפגניסטן בימי שלטון הטאליבן, כפי שלא הרשו להראות אותה קודם לכן. הסיפור לא מקורי, נערה צעירה מתחזה לבן כדי שתוכל לעבוד. אלא שבאפגניסטן של אז, העונש עלול להיות מוות אם תתפס. צילום ובימוי מרשימים (אם כי הסרט קצת נמרח) בסיפור פסימי על צורת החיים היחידה של האישה תחת שלטון פונדמנטליסטי.
•ללכת על המים – סרט שמכוון לכל עבר מבלי לירות. הוא מכסה את כל הנושאים שאפשר, מבלי להמאיס או להכביד על הצופה. ללא השטחיות המצופה מסרט שדן על "המצב", משחק לא רע וכמה רמיזות שרק ישראלים יבינו. מדובר בסרט שמסביר את הישראליות לעולם בצורה הכי אמינה מבלי להציג אף דמות שבאמת יכולתי להזדהות איתה, אבל בהחלט הבנתי. אני יכול רק לצחוק תוך הנדת ראש צינית כשאני חושב על כך שמשרד החוץ שולח את סאבלימינל והצל כדי "להסביר פנים" לעולם. למה לא לשלוח זוג אחר? אוחובסקי את פוקס?
הסרט האהוב עלי שלא מופיע ברשימה:
רסיסי אפריל – נסיונה של הבת הסוררת להשלים עם משפחתה ע"י הזמנתם לארוחת חג ההודיה. הכל משתבש, החבר שלה נעלם ואפריל צריכה להסתמך על שכנים שמעולם לא פגשה כדי להכין את הארוחה. סרט מצחיק ואנושי (חבל רק שהסוף מתקתק באופן מזויף), פלוס הופעה קטנה ומשובחת של שון הייז (ג'ק מ"וויל וגרייס").
הסרט שהכי טוב שלא נמצא ברשימה:
מת על ההספד (Eulogy) – אם מישהו מציע לכם לראות את הסרט הזה, מילה אחת. לברוח!!!
אם 'מת על ההספד' היה יוצא לקולנוע
הוא לפחות היה לוקח את תואר השם העברי הגרוע ביותר השנה.
שנה ראשונה בלי שר''ה...
מרגיש מוזר, משהו חסר…
כמו בשנה שעברה, גם השנה ראיתי מעט מאד סרטים, ומכולם מתבלט 'משפחת סופר על' שהיה פשוט תענוג קולנועי צרוף. אני עוד צריכה לעבור בעיון על הרשימה, אבל אני בספק אם יהיה סרט אחר שיקבל את קולי (הסופי).
ראיתי 94 סרטים.. OMG
אין לי חיים…
שאלה- אפשר לשנות את ההצבעה? אם אני שולח טופס חדש הוא נחשב במקום הקודם? (שכחתי את סיפורי דגים..)
אגב- הלינק לבית של חול וערפל לא נכון.. מגיעים לרוזטה
אתה יכול פשוט לשלוח טופס חדש
שיבטל את הקודם.
האקביז סרט השנה
אני נהנה מאוד מהעובדה שאף אחד לא אהב את האקביז. זה נותן תחושה (כוזבת) של עליונות.
האקביז היה הסרט הטוב של השנה by far מכל שאר הסרטים. נותרתי מהופנט ומלא השראה.
חוץ מזה, אבודים בטוקיו, שמש נצחית, אמריקן ספלנדר וקפה וסגריות. הופעת השנה: ביל מאריי (טוקיו), דסטין הופמן (האקביז) וג'ים קארי (שמש נצחית).
מי זה ''אף אחד''?
הביקורת על הקאביז אצלנו מלאה תגובות חיוביות.
מי זה ''אף אחד''?
כן, אבל הבעיה היא שהרוב מבטלים את הסרט כקומדיה הזויה, ולא רואים את הרבדים הרבים שבסרט. את הגאוניות חסרת התקדים שבו, את המשחק המשובח, את הפילוסופיה, את הסוריאליזם.
המבקרים לא אהבו את הסרט, האולם שבו ראיתי את הסרט נותר חצי ריק (שהסרט התחיל האולם היה מלא עד תום) עד סוף הסרט, וגם פה בטח הסרט לא יהיה ב10 המקומות הראשונים.
אני מהמר על שמש נצחית שייזכה, כי הוא היה כה אופנתי. האקביז מקורי יותר משמש נצחית.
אז מהבחינה הזו, אני שמח מכך שאלה שראו את הסרט לא הבינו את המשמעות שעומדת מאחוריו. אולי בגלל שאני מיזנתרופ נרקיסיסט.
כרגע כמעט שכנעת אותי לא לראות את הסרט.
34 סרטים.
זה ההספק שלי השנה. אין לי מושג איך זה עומד ביחס לשנים קודמות, כי זו הפעם הראשונה שאני מבצע את הסיכום הזה.
לצערי, מתוך כל אותם סרטים, הצלתי לבחור רק 4 ש"עשו לי את זה". אני מתנצל מראש על הבחירות הדי-בנאליות (לפחות ביחס לאתר), אבל הי, אני בן-אדם בנאלי.
קודם כל – "שמש נצחית בראש צלול". הסרט היחיד שיצא השנה, לדעתי, שיעשה הדים, גלים ושאר תופעות פיזיקליות בקרב חובבי הקולנוע בשנים הבאות. טרנטינו יוציא עוד סרט מגניב, "פיקסאר" ימשיכו למקסם את מה שאפשר להוציא משתי ספרות, מפיקים הוליוודיים ימצאו דרך להפוך כל דו-קרב עתיק לסיפור אפי, ואנשים בחליפות ספנדקס ירחפו במטרופוליטנים ברחבי העולם. אבל "שמש נצחית", שעבורו הקו של "סרט שאו שאוהבים אותו או שונאים אותו" הוא רק נקודה, היווה אבן דרך בקולנוע העולמי, כמו שמעט מאוד סרטים הצליחו לעשות בשנים האחרונות.
והלוואי שהייתי יכול להסביר למה.
שנית – "להרוג את ביל פרק 2".
אחלה סרט. מגניב, חנוני, מטריד, מצחיק, נוסטלגי, עכשווי, פילוסופי, פסיכולוגי ואפילו משפליכץ.
נאמרו כבר מספיק מילים, אז אני לא אכביר. טוב, רק קצת:
ארון קבורה, דג מת, סופרמן, עין, Five point-palm Exploding heart technique, Gargantuan ועוד הרבה מושגים שהומצאו או הומצאו מחדש עבור הסרט, ולעולם לא נסתכל עליהם אותו דבר.
בחירה שלישית – "משפחת סופר-על". הסרט טוב ביותר של פיקסאר. <-(נקודה)
הסרט הראשון שלא רק מתייחס לגיבורי-על כאל בני-אדם אמיתיים, אלא גם מצליח לגרום להזדהות עם הגיבורים שלו. האנימציה מעולה, הסיפור מרתק, הדמויות עגולות (אם כי לא חפות מסטריאוטיפיים ז'אנריים), הבדיחות במקום, הנשקים מגניבים (ועוצמתיים) והמודעות העצמית מספיק בולטת בשביל להראות להראות שהיא שם, אבל לא בשביל להסתלט על הסרט.
ועדנה.
אחרון אחרון חביב – "שרק 2".
הזכיון היחיד של "דרימוורקס" שמהווה מלחמה אמיתית עם "פיקסאר".
אין לו את החדשנות והנשכנות של הראשון, אבל הוא מפצה על זה בהרבה הומור טוב, שיורה הפעם באובייקטים עכשוויים במקום באגדות, אם כי הוא המחסנית שלו טעונה בכדורי גומי.
רשימת ההופעות מעט פחות בנאלית, אבל גם כן לא מפתיעה.
כן, גם אני בחרתי את ג'ים קארי כג'ואל ב"שמש נצחית". כן, גם אני חושב שזה התפקיד הטוב ביותר שלו עד עכשיו, ובניגוד לביל מוריי, זה אומר משהו. כשהוא רוצה, וכשיש לו במאי טוב מאחורי המצלמה, ג'ים מצלי להוציא מעצמו דמויות אמינות, רגישות ואמיתיות, שאני מוכן לשכוח לו את אייס ונטורה ואת ברוס.
הבחיר השנייה – בן קינגסלי. בחירה עם נופך מעט שניצקלייני, נכון, אבל עדיין – בן מוכיח למה הוא הגיע למעמד הזה עם משחק מדוייק של גנרל איראני גולה, שכל מה שהוא רוצה זה לעשות טוב למשפחה שלו, בתוך ארץ עויינת.
ובחירה שלישית ואחרונה – אמה ווטסון השולתתת!!!1. מכיוון שתואר "אלוהית" שמור לאומה, קיבלה אמה את המלוכה.
ילדה קטנה בת 14, שמראה לקוסמים ולמוגלגים כאחד מאיפה משתינה הבוצדמית.
חכמה, נחושה וגם נראית לא רע, הרמיוני בגילומה של ווטסון היא אחת הבחורות שהולכות להקשות את החיים להרבה צופים בשנים הקרובות, בגלל חוקי אנטי-פדופיליה טפשיים כאלה ואחרים.
11 סרטים.
פחות או יותר מתאים לממוצע שלי בשנים האחרונות.
לגבי המשחק של ג'ים קארי
הייתי מסכים איתך לחלוטין ללא מעידה קטנה בסרט (אני בוחר להאשים את הבמאי שלא ריסן אותו) – יש קטע אחד בסרט שג'ואל מתעצבן ולשתי שניות משתלטת עליו רוחו של אייס ונטורה/המסיכה. הקטע הקצר הזה זה כבר הספיק להרוס לי משמעותית את האמינות של הדמות.
אגב, אני דוקא כן בחרתי בביל מוריי. לדעתי סרט כל כך מינורי מבחינה עלילתית כמו "אבודים", שנשען רובו ככולו על הזדהות רגשית בסיטואציה אנושית מאוד, ועם זאת לא אובר-מלודרמטית, הוא בהחלט אתגר שמצריך משחק משובח.
57 סרטים.
הייתי בטוח שראיתי הרבה פחות. זה בטח מכיוון שבמהלך החודשים האחרונים הפחתתי את מספר הסרטים שאני רואה.
מתוך ה57, 43 ראיתי בקולנוע. שנה שעברה היו יותר.
ואלה בחירותיי:
*שמש נצחית בראש צלול (איך אפשר שלא)
*קיל ביל 2 (כנ"ל)
*אפקט הפרפר (אני אישית אהבתי. יש לי חיבה לסרטים עם קפיצות בזמן)
*שרק 2 (אם ראיתי אנימציה, זה כבר אומר משהו)
ההופעה- אומה, כמובן.
גם ניקול קידמן (מחבב את הבלונדה. לא יכול לעשות כלום נגד זה) ואמה ווטסון (מקבלת נקודות בונוס בשל גילה) במשבצות האחרות.
שנה קשה עברה על כוחותינו.
ראשית, צפיתי במעט מאוד סרטים השנה – בסך הכל 23 מהרשימה. יותר מזה: מבין הסרטים שראיתי אפשר לספור לא מעט אכזבות – סרטים שהטריילר וההיפ סביבם הבטיחו הרבה, אבל אני לא אהבתי. במקרים מסוימים נשארתי במיעוט משמעותי ב"לא אהבתי" הזה, וזה גרם לתחושה עוד יותר קשה. בחבורה הזו נמצאים "חשיפה" האידיוטי, "אבודים בטוקיו" האיטי, "אפקט הפרפר" המחורבש, "אלפנט" המתיימר ו"נשים מושלמות" הכמעט בלתי נסבל.
האקבי'ז – היה פה קודם מישהו שחשב שהוא היחיד שזה סרט השנה שלו. טעה. הסרט הוא הרבה יותר מקומדיה, וללא ספק אחד המרתקים בהם צפיתי בכלל.
זו הייתה גם השנה שבה החמצתי הכי הרבה סרטים שרציתי לראות, ביניהם כמה מחביבי האתר שסביר שיעול לסקר הסופי. כך לא ראיתי את "משפחת סופר-על", "פרנהייט 9/11", "לאכול בגדול", "ספיידרמן 2", "דרום אמריקה באופנוע", "ילדות רעות", "יריד ההבלים", "הכלה הסורית", "לידה", "מדורת השבט", "מונסטר", "מריה הלבנה", "סוף העולם שמאלה", "קח את עיני", "קפה וסיגריות", "שבעה צעדים", "שיחות נפש" ו"שלישיית בלוויל" – רשימה רצינית של סרטים שרציתי לראות והיו יכולים לשנות בגדול את הבחירות שלי.
אבל אחרי כל הקיטורים, הגיע הזמן לבחור, ולהלן – כרגיל – העשיריים הראשונה שלי, מהמקום העשירי עד הראשון.
10. בית של חול וערפל – בזכות הנופים, בן קינגזלי, ג'ניפר קונלי והמזח.
9. סיפורי דגים – "הזוי" זו מילה חיובית בספר שלי.
8. האושפיזין – אחד משני סרטים ישראליים בעשירייה הראשונה, ואגדה שניה ברציפות (!)
7. חינוך רע – גם כשאלמודובר אינו בשיאו, זה שווה עשירייה ראשונה.
6. להרוג את ביל, חלק 2 – איכשהו, ככל שהזמן עבר, מפלס הקוליות ירד, ולא הספיק אפילו בשביל החמישייה הראשונה.
5. אמריקן ספלנדור – סרט הקומיקס הראשון שאהבתי. כי סיפור על לוזר מעניין הרבה יותר מסיפור על גיבור-על.
4. אור – אני חושב שאני הראשון שמצביע עבורו. סרט קשה, מרגש, נכון, ואחד הטובים ביותר שנעשו בישראל.
3. החולמים – גם כאן אני במיעוט, אולי אפילו עוד יותר קטן, אבל זה היה ללא ספק החלום שלי, והאמת שנושא החלום די חוזר בכל השלישייה הראשונה של השנה.
2. שמש נצחית בראש צלול – צמוד עד אימה למקום הראשון, ועד שיעלה הסקר אצטרך להחליט ביניהם (אם אכן שניהם יעלו). בצפייה ראשונה התקשיתי קצת להתגבר על הציפיות, אבל ככל שהזמן עובר אני מבין שזה סרט גדול.
1. אני
הופעה?
האקבי'ז".
באופן מוזר, הסרטים המובילים השנה לא זכו להופעות מרטיטות במיוחד. אבל הבחירה שלי היא ב:
דנה איבגי על "אור"
בן קינגזלי על "בית של חול וערפל"
וג'וד לאו על "אני
בטופס סימנתי קצת שונה (כי שכחתי את בן קינגזלי) וזה מעלה את השאלה אם אפשר לשלוח טופס עדכון רק להופעת השנה, או שצריך לכתוב מחדש את כל הטופס?
20 סרטים.
שליש פחות משנה שעברה, אבל הייתי בחו"ל שליש מהזמן ובקושי ראיתי שם סרטים. קורה.
והערב אני רואה גם את 'שמש נצחית', אז נראה אם זה ישנה את ההצבעה שלי:
1. האושפיזין. כי הוא סרט מצויין, הוא סרט ישראלי מצויין והוא סרט דתי מצויין – שלושה הישגים לא מבוטלים בסרט אחד.
2. באמריקה. נוגע ללב, עצוב, ומשחק מצויין של האחיות בולג'ר.
3. משפחת סופר על. כולם כבר אמרו.
4. סקיי קפטן. אחד מסרטי הקומיקס הטובים שראיתי מימי. לא רק הטכנולוגיה מבריקה.
5. סיפורי דגים. בעיני, אחד הטובים של ברטון.
ואני ראיתי רק 4 סרטים השנה
ירידה רצינית לעומת השנים הקודמות, שגם בהן לא ראיתי כל כך הרבה.
קולד מאונטיין, קיל ביל 2, אבודים בטוקיו והארי פוטר 3 (היחיד שראיתי בקולנוע).
מכיוון שהם כל כך שונים זה מזה, אני לא רוצה לדרג אותם – ולכן בחרתי רק סרט אחד – קיל ביל 2, שלדעתי הוא לא סרט שלם בלי קיל ביל 1.
ההופעה הטובה בעיני היא של אומה תורמן בקיל ביל 2, למרות שהיו שם עוד שחקנים נהדרים (ובעיקר דריל האנה).
52
ומתוכם נאבקו על מקום בחמישיה(סדר אלפבתי):
אבודים בטוקיו
אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב
אור
אלפנט
אמירקן ספלנדור
אנשי התחנה
החיים הם נס
חינוך רע
להרוג את ביל 2
לפני השקיעה
מדורת השבט
משפחת סופר על
נערה עם עגיל פנינה
סיפורי דגים
עם הראש בקיר
שמש נצחית בראש צלול.
מבין כל אלה נראה לי שהכי אהבתי את לפני השקיעה ושמש נצחית. סיפורי דגים, אנשי התחנה ולהרוג את ביל משלימים את החמישיה.
לגבי הופעת השנה אני חושב שאומה לוקחת. חוץ מזה אהבתי את שתי ההופעות של סקרלט ג'והנסון בתחילת השנה,את כל השחקנים הראשים ב21 גרם ושמש נצחית,את דנה איבגי באור ואת בשחקן הראשי בעם הראש בקיר, איך שלא קוראים לו.
אני כל *כך* מאוכזבת מעצמי..
רוב הסרטים שבאמת רציתי לראות, לא ראיתי- קיל ביל 2, סיפורי דגים,משפחת סופר על, פיטר פן, שמש נצחית, סקיי קפטן..
בקיצור, ראיתי רק 13 סרטים השנה, בערך 7 מתוכם בבית, וכמעט אף אחד מהם לא היה אחד מהסרטים ש(לפי מה ששמעתי) היו הטובים השנה. שנה חלשה מאוד בשבילי..
ולכן, אני לא מצביעה..
*note to self: ללכת השנה יותר לקולנוע.
מסתבר שהשנה לא הייתה רעה כ''כ.
משום מה חשבתי שהשנה הקולנועית הייתה חלשה, אבל מעבר על הרשימה מראה שהדבר היחיד שנחלש הוא הזכרון שלי. אהבתי כמה סרטים ואפילו הצלחתי למצוא 4 שרציתי להכניס לסקר:
"חינוך רע" – נו, זה אלמודובר.
"משפחת סופר על" – נו, זה פיקסאר. אמנם לא הייתי בעדת המתלהבים, אבל הסרט הזה המיר אותי.
"סיפורי דגים" – הייתי אומרת "נו, זה טים ברטון", אלמלא כוכב מסוים, עם קופים, ולא מייקל ג'קסון. בכל זאת – סיפור חמוד ויפה שקצת השיב לי את האמון באחד הבמאים האהובים עלי, שכמעט הוסיף לתואר "לשעבר".
"טרויה" – לא יודעת, ממש נהנתי בו. יכול להיות שהציפיות הנמוכות במיוחד עזרו.
"קיל ביל 2" יסתדר מספיק טוב גם בלי הקול שלי ואת "שמש נצחית וכו"' רציתי מאוד לראות אבל לא הספקתי.
וף, אני לא מזהה יותר מחצי מהשמות
ככל הנראה בגלל התרגום, וכמה מהסרטים היותר יפים שראיתי השנה בכלל לא יצאו בארץ (כמו גארדן סטייט וספאנגליש).
קורה.
תרגומי סרטים זה למצוא שם.
כלומר, תרגומון (http://www.targumon.co.il/).
המוזר בקשר לספנגליש
שהוא מופיע בכמה רשימות מבקרים של הסרטים הגרועים של השנה.
(שלא יהיו אי הבנות, אני לא בא להקניט אף אחד על דעתו, אני רק באמת חושב שזה מוזר. עוד לא ראיתי את הסרט ואין לי דעה עליו).
לא סומכת על מבקרים.
תראה, בעיני הוא היה סרט מתוק ורגיש ומקסים.
הוא הציג מבחר דמויות עגולות – שזה דבר לא קל לעשייה.
כלומר, רק תחשוב על זה לרגע – דמויות חפות מקלישאות. וואו.
וזה לא נראה ככה על פניו:
האמא נראית כמו קלישאה של וואספית, האבא נראה כמו קלישאת הגבר הרגיש שהקדים את זמנו, הסבתא כמו קלישאת הסבתא השיכורה שפעם היו לה חיי זוהר, הילדה השמנה בתור האנטיתזה לאמא ה"מושלמת".
וזה לא.
זה לא קלישאתי.
המצוקות של הדמויות חודרות את המסך ונוגעות בך בלב. הדילמות, הנכונות לוותר ולהקריב עבור אהוביך.
לא יודעת. אני אהבתי.
אבל ממש.
(אה, וכמובן ששכחתי לציין שגם "למצוא את ארץ לעולם לא" הוא סרט נהדר שלא הופיע ברשימה שלכם, לצערי.
הוא לא הופיע ברשימה כי הוא לא יצא בשנת 2004.
הוא עולה לאקרנים בארץ בסוף השבוע הזה.
כן, את זה הבנתי.
אבל בכל זאת, מבחינתי הסרטים היותר טובים שראיתי לא הוקרנו בארץ עדיין.
ואלה סירטי השנה שעברה:
1. הארי פוטר והאסיר מאזקבן – סרט מפעים ומיוחד במינו. אלפונסו קוארון (הוא היה צריך לביים את שרה) מתגלה כגאון ונותן לנו סרט עם אוירה של סרטי איימה בריטים קלאסים. אם לא ראיתם אותו לפחות פעמיים בקולנוע, תתביישו לכם.
2. בשנים האחרונות יש בממוצע יצרת מופת אחת לשנה, וכך לאחר מועדון קרב, ממנטו, דוני דארקו והחלק הראשון של קיל ביל, היה לנו השנה את סקיי קפטיין. הסרט התפספס – הוא לא זכה לצפייה גדולה, ירד מהר מהמסכים ובאתר סרטים מסוים הוא לא זכה לביקורת. הפסד שלנו. כמו שכתבתי באתר האגודה, השילוב של הדיאלוגים, הצילום והאפקטים בנוסח סרטי שנות ה30 עושים אותו לסרט מושלם, טוב בהרבה מהבלוקבאסטרים הפופולרים.
3. פרנהייט 9/11 – למרות כל הביקורת והאי דיוקים זה סרט חשוב מאוד, בייחוד לאור התוצאות העגומות בבחירות האחרונות בארה"ב ותמיכת רוב הציבור הישראלי במדיניות בוש.
4. טרמינל – סרט נפלא שמראה שגם לקיטש יש עדיין מה לחדש. זכור לטוב גם הקולנוע המשוכלל בפראג שבו צפיתי בסרט.
5. שרק 2 – באופן מפתיע לאחר סרט ראשון גרוע מגיע סרט ההמשך הטוב בהרבה מקודמו.
הופעות השנה: ג'וליאן מור בעל פי חוקי המשיכה וג'וליה סטיילס ביצאת נסיך עושות את זה, אבל אין ספק שהמקום הראשון שמור לאמה ווטסון ההולכת ומשתבחת עם השנים בסרט השנה.
אז יש כאלה אנשים שלא אהבו את שרק!
באמת תהיתי.
ואגב: לדעתי, פיטר ג'קסון עשה עבודה יוצאת מן הכלל ואין צורך למצא לו מחליפים.
אני חסר השכלה גאה.
לא, לא ראיתי מספיק סרטים השנה, ואני אפילו לא מתכוון לספור. מה לעשות, רוב בני האדם לא מסוגלים לראות מספיק סרטים בשביל לענות על סקר כזה. התשובה לשאלה "למה הסרטים ש*כן* ראית הם בלוקבאסטרים הוליוודים?" אני יכול לענות בפשטות: הם יותר נגישים. עד שאני אגיע לסרט כמו 'דמעות של גמל' יעלה כבר הסקר לשנה הבאה.
הרשימה:
סיפורי דגים- אין מילים בפי להביע את האושר מכך שהרבה גולשים סימנו אותו כאחד מסרטי השנה. משום מה, כשהסרט יצא קיבלתי את ההרגשה שכולם התאכזבו ממנו.
משפחת סופר-על- בגלל ש כתבה מספר 2444
האושפיזין- מעולם לא הזדהתי עם דעת הרוב כמו במקרה הזה. בימוי נהדר, תסריט קולח, אפילו המוזיקה נהדרת.
שמש נצחית בראש צלול- מכירים את זה שאתם רואים סרט פעם ראשונה, ואדישים אליו לחלוטין, ואז חוזרים אליו במצב רוח אחר ופתאום מגלים כמה הוא נהדר? זה מה שקרה לי עם 'שמש נצחית'. למרות שעדיין הייתי מעדיף לו הוא היה יותר ממוקד.
להרוג את ביל- פרק 2- לסרט הזה אני אלך להצביע בסקר המכריע. טרנטינו מצליח להביא את שיטת חירבוש הז'אנרים שלו לכדי שלמות, ומצליח איפה ש'ספרות זולה' נכשל. להוסיף לזה את מייקל מדסן, אומה תורמן, דריל האנה, בחירה מושלמת של פס קול וכמה סצינות מבריקות (שיטת החניכה האכזרית של פאי-מיי), ולקבל מעדן שטעים גם בפעם הרביעית שרואים אותו.
38 סרטים
והאמת היא, שזה ממש מעט מדי.
הבחירות שלי:
5. החולמים – מבין שלושת הסרטים של ברטולוצ'י שראיתי, זה הטוב ביותר. סרט אנליטי ומדויק. אבל גם חושני להדהים. אחת מנקודות התורפה הבודדות שלו, היא משחק מאד לא משכנע של רוב המעורבים בדבר. ועם זאת מדובר במניפסט נפלא של במאי שעדיין לא נס ליחו (ואולי אפילו, כמו יין, משתבח עם הזמן).
4. נקמה בוערת – שכבר הגדרתי כאן באתר כסרט החשוב ביותר של השנה, ואני עומד מאחורי זה. סרט שניסה לערב ולהוות סוג של רקוויאם בין ז'אנרים שונים, ועשה זאת בהצלחה נהדרת. וללא היגררות לקיטש צפוי, אפילו פעם אחת. קשה לי להאמין שהוא יכלל בסקר הסופי, וחבל.
3. הכפר – גם עליו כבר כתבתי כאן מספיק. ובכל זאת, מדובר באמירה פשטנית לכאורה של שאמלאן על נושא אחד, שעם מחשבה, הופכת לאמירה בעלת רבדים אין סוף. ובנוסף גם כולל את הופעת השנה מבחינתי.
2. הנוסע – כי זה סרט כמו שהיום לא עושים. מאד מאופק מאד אפל, ומאד חודרני ואף פולשני. אמור לדבר אל כמעט כל אחד ברגעים מסוימים, ועושה את זה בסטייל שחשבתי כבר שאבד מן העולם.
1. להרוג את ביל – 2. כי זה הסרט היחיד ברשימה שמקיים שני תנאים א. יכנס לפנתיאון של הקולנוע ב. אהבתי (בניגוד לשמש נצחית למשל). טרנטינו שידרג את עצמו לרמת ליאונה עם הפיכת סרטים למשהו שהוא הרבה יותר מהסרט עצמו, ולמעשה מגדיר ומשנה את הקולנוע כולו. העולם של לפני קיל ביל, ושל אחרי קיל ביל לא יראה אותו דבר.
ובהגדרה קצת אחרת – טרנטינו ייצר סרט פאתוסי, ללא טיפת פאתוס. סרט קאנוני במלוא מובן המילה.
הופעות השנה:
3. שולי רנד – כי חלק גדול מהקרדיט לאושפיזין מגיע לשולי רנד, שנתן תצוגה מדויקת ורבת עוצמה.
2. אומה ת'ורמן – שנה שעברה היא היתה הבחירה שלי למקום הראשון. השנה היא ירדה למקום השני, כי מישהי ניצחה את האלוהית.
1. ברייס דאלאס האוורד – מבחינתי, ההופעה הטובה ביותר מזה שנים.
ראיתי השנה 15 סרטים
והנבחרים שלי הם:
* "שמש נצחית" – אין על קאופמן
* "קיל ביל 2" – אין על טרנטינו
* "האניקרדיבלס" – אין על פיקסאר
וגם –
* "אפקט הפרפר" – בסופו של דבר היה כיף, למרות שלפרפרים אין קשר לעניין.
* "אמריקן ספלנדור" – למרות המוזרות שלו (ואולי בגלל) היה אחלה סרט בדויד…
והופעת השנה:
* טום הנקס – גם בטרמינל וגם ב"להרוג את הליידי"
* ניקול מ"סוף העולם שמאלה"
* אומה תורמן ב"קיל ביל"
הבהרנו באופן חד משמעי
שכל הופעה של שחקן בכל סרט נספרת בנפרד. כלומר: אתה יכול להצביע לטום הנקס ב'לחסל את הליידי' או ב'טרמינל' אבל לא בשניהם (או לוותר על אחת ההופעות האחרות שלך).
אז תוריד את הזאת מ''סוף העולם שמאלה''
טום הנקס היה ב''סוף העולם שמאלה''?
ראיתי השנה עשרים וארבעה סרטים בבתי הקולנוע,
שזה, יחסית לסרטים שמשום מה בחרתי לראות, הרבה יותר מדי.
חמשת הבחירות שלי למוקדמות, בלי סדר:
1. אני *לב* האקבי'ז – סרט עם חוש הומור מאד, אר, מיוחד, שנמנע בעקשנות ראויה לציון מכל עלילה שיהיה אפשר לזכור לאחר מכן, אבל איפושהו באמצע הרגשתי שאני ממש אוהב אותו. משהו שמזכיר בהרגשה שלו סטוץ עם מישהי (או מישהו (מישהו?! אני מדבר בגוף ראשון, לעזאזל. עד לאן תגיע התקינות הפוליטית האוטומטית שלי? (אני מאשים את החברה))) נורא שטחית, אבל קוראת המון ניטשה.
2. קפה וסיגריות – אחרי צפיה שניה אני אפילו לא בטוח למה, אבל הסרט הזה מצליח לשמור על איזון (שחור לבן) בין נורא מדויק ונורא אנושי, וגם אותו אהבתי תוך כדי. אר, וגם לו אין עלילה, למרות שהוא ממש לא מנסה.
(החברים שלי נרדמו באמצע, אגב.)
3. שמש נצחית בראש צלול – אני מבטיח שזה הסרט האחרון שאני אגיד שפשוט אהבתי. לא יודע, התעלולים של קאופמן הם, נו, בסדר, כזה. טיפה נמאס. אבל אהבתי אותו.
4. להרוג את ביל, חלק שני – כי זה סרט עשוי טוב.
טוב, אז גם אותו אהבתי, אז מה?!
5. אמריקן ספלנדור – בכלל לא זכרתי שהוא היה השנה. אבל זה סרט ממש טוב.
שנה לא קלה
ראיתי סרטים מועטים בלבד, אבל אחד מהם הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בחיי – "סיפורי דגים". בשביל סרטים כאלו המציאו את הקולנוע, פשוט כך.
חוץ מזה, ראיתי את הסרט בניוזילנד, שהביקור בה היה פחות או יותר החוויה החיובית היחידה השנה…
דרך אגב, איכשהו ("אני עייף" זה תירוץ שתופס?), שכחתי להוסיף את קיל ביל 2. תוכלו להוסיף אותו לטופס שלי? תודה
צר לי לאכזב, אבל אתה לא לבד בעולם.
בביקורת שלו ל'האושפיזין', קיפוד התמרמר על המיסיונריות ועל שיטת התגמול. אחר כך זה אפילו הפך לדיון.
וגם ב'סופר על' היו שטענו שפיקסאר בחרו בערכים שמרניים. לא פירטת לאיזה היבטים של הנושא אתה מתכוון, אבל אינדי, לדוגמה, קוננה על מיסוד הסטיגמות (הגבר חזק ומפרנס, האישה גמישה ומטפלת בילדים).
בקשר לסופרעל.
גם במעריב הכותב (ששמו פרח מזכרוני) טוען שבאיום של סינדרום בסוף הסרט (הוא מספיילר את הסרט על ימין ועל שמאל) חבויים ערכים גזעניים. הוא מפליג רחוק יותר – ולדעתי רחוק מידי, אבל לטענה הבסיסית לא מצאתי התנגדות מספיק טובה.
ניסיתי לטעון ביני לבין עצמי שהסרט מגחיך את הערך הגזעני, אבל הסרט מסמפט יותר מידי את "גיבוריו" וכן נראה כמתנגד ל"רשע" שלו.
על סרטים אחרים לא קראתי ביקורות, לא בעיתון ז"א. בדיוק בגלל הספוילרים הבלתי מתחשבים האלה.
האא, כן, וראיתי 76 סרטים השנה...
שנת הפיל
מה היה חתרני בטרמינל?
רגע לפני שמעלים את הסקר -
נתחיל בסקירה מהירה של הנתונים העומדים לפניי:
ובלי בירבורים מיותרים -הבחירה שלי:
עד כאן לבינתיים.
ועוד מילה אחרונה שקשורה פחות או יותר: השנה ראיתי 3 סרטים ישראליים בקולנוע, הישג יפה, בכל שנה אחרת, אך השנה הייתי בשמחה רואה עוד איזה שניים לפחות אם מישהו היה מסכים לבוא איתי. בכל זאת, לא זכור לי מתישהו בעבר שראיתי אי -פעם סרט ישראלי בקולנוע (אולי בגיל 4 ואני לא זוכרת), כך שבכל זאת אני רוצה לטפוח לעצמי על השכם לכבוד הציוניות.
___________________________________
במבט לאחור על התגובה שלי, קצת מצחיק שכתבתי "בלי בירבורים מיותרים", נו שוין
הבחירות שלי
בסרטים:
להרוג את ביל חלק 2
שרק 2
מועמדויות על משחק:
אומה טורמן הנפלאה על להרוג את ביל
קייט וינסלט שהפתיעה אותי לטובה במשחק המשובח שלה ב"שמש נצחית בראש צלול"
אריק באנה שגם הוא די הפתיע אותי כהקטור אמין ומרגש ביותר ב"טרויה"