בית האימה

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 1 בספטמבר 2000Posted in: ביקורות

במקור: The haunting
במאי: ז'אן דה בונט
מבוסס בחופשיות רבה על סיפור
מאת שרלי ג'קסון
שחקנים: לילי טיילור, ליאם
ניסן, קתרין זטה-ג'ונס

"בית האימה" הוא סרט יפהפה.
צריך לומר את זה מיד, לפני שיאשימו אותי בקטילה אוטומטית של הסרט רק משום שהוא הוליוודי ושרוברט דה נירו לא משתתף בו. סט התפאורות שמרכיב את הבית שעל שמו נקרא הסרט הוא מקסים, מרהיב, אדיר, ראוי לכל האוסקרים האפשריים. הפעלולים גם. יפהפיים למראה ועשויים בחכמה. חבל רק שהסרט שמתלווה אליהם הוא מחורבן. לקחת תפאורה כזאת ואפקטים כאלה ולעשות מהם סרט כל כך צולע זה כמו להזמין את קתרין זטה-ג'ונס לשחק בסרט ולא לתת לה להתפשט. ו"בית האימה" אשם גם בזה. אימה או לא אימה?

עלילה? יש. קצת. פסיכיאטר (ליאם ניסן) מגייס קבוצה קטנה של אנשים לבלות שבוע בבית עתיק ומסתורי (המונח "בית" משמש כאן במובן רחב: מבחינת שטח, מדובר במדינה קטנה) בתרוץ של מחקר בהפרעות שינה, כאשר למעשה הוא משתמש בהם כשפני ניסוי במחקר על השפעות הפחד. סוף העלילה. מכאן ואילך זהו רצף אינסופי של רעשים חשודים, פרצופים מפחידים באפלה ועוד כהנה וכהנה הפחדות מלקט סיפורי "צמרמורת", תוך שימוש חסר בושה בכל קלישאות "הבית הרדוף" האפשריות. ומכיוון שהתברר לנו כבר בעשר הדקות הראשונות שהבית אכן רדוף רוחות (ולכן כל אותם "כנראה רק דמיינתי" ו-"זו היתה רק הרוח" ממש מיותרים) אנחנו כל הזמן מצפים למשהו שיקפוץ מתוך החלון, האח או הבלטות, וכשזה קורה אנחנו ממש לא מופתעים. מצד שני, בתים רדופים לא היו באפנה לאחרונה, כך שייתכן שהסרט יציג כמה חידושים לנציגי הדור הצעיר, שהדבר הכי קרוב לסרט על בית רדוף רוחות שראו היה "קספר". בשביל לוחות חלקים כאלה, ייתכן שהסרט יהיה מעניין. מפחיד הוא בטח לא.

הדבר היחיד שבאמת מפחיד בסרט הוא משחקה של לילי טיילור בתפקיד הראשי (כן כן, התפקיד הראשי, וזאת למרות שבפרסומות לסרט מופיעים רק שמם של ליאם ניסן וקתי ז. ג'ונס). סצנות מסוימות הן כל כך מבזות שפשוט קשה להסתכל. זוועה אמיתית. זאת כנראה לא אשמתה – היא משתדלת, אבל לא בטוח שאפילו ליאם ניסן בעצמו היה מצליח יותר אילו היו שמים בפיו שורות מחץ כמו "מי אתה? מי אני?" ו- "אני חייבת לעזור לילדים! אני חייבת!".

ובנוסף לכל זה, הפופקורן לא היה מספיק מלוח.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעיצוב הויזואלי של הסרט (ציינתי כבר שהתפאורות מרשימות?), שזיכה אותו במלוא כוכבו היחיד. בכדי להתגבר על רגשי האשמה שכרוכים בצפיה בסרט כל כך גרוע, אפשר להזכיר לעצמכם שמדובר בסך הכל בחידוש של סרט משנות השישים (אם כי השנה לא יצאו שום סרטים שהם לא חידושים של סרט משנות השישים). אפשר גם לשמוע ווקמן בזמן הצפיה ובכך להמנע מפס הקול המעצבן. רק לצפות בויז'ואלס ולחשוב מה הייתם יכולים לעשות עם הסט הזה, עם צוות הפעלולים הזה, ועם צוות השחקנים הזה – מינוס לילי טיילור, שיכולה במקום זאת לעזור בקייטרינג. אם רוצים ממש להנות אפשר לחשוב מה סטיבן שפילברג היה עושה איתם. מה ג'יימס קמרון היה עושה איתם. מה כל במאי שידע מה הוא עושה היה עושה איתם.

רק לאחר שצפיתי ונהנתי מהסרט בשיטה זו, נחתה עלי ההבנה. אחרי הכל זה לא היה סרט. זה היה בסך הכל תשדיר פרסומת מצוין למתקן "בית האימה" שנפתח בימים אלה בדיסנילנד. ואם לא נפתח, צריך שיפתח. אולפני דרימוורקס ייצאו פראיירים אם לא יעשו זאת – תפאורות כאלה באמת חבל לבזבז. הסיור במדינה רדופת הרוחות יכול להיות חוויה בלתי נשכחת. ומי יודע, אולי בעוד כמה שנים, כש"בית האימה" יישכח, אפשר יהיה אפילו לצלם שם סרט.

תגיות: