זכארי היקר
Dear Zachary: A Letter to a Son About His Father

סרט תעודי בלשי. הבמאי מתעד עדויות של מכרים של חברו שנרצח, ובמקביל עוקב אחרי חקירת הרצח, בה החשודה העיקרית היא חברתו של הנרצח.

תאריך הפצה בארה"ב: 2008
בימוי
תסריט
אולי הסרט הכי מזעזע רגשית שנוצר אי פעם. סרט שמביא נוגרה לפנים.

12 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. עד כדי כך?

    העט המרקד

    ממש מזעזע יותר מרקוויאם לחלום או שבעה חטאים? *עד כדי כך* מזעזע? אני יודע שהפורמט של הביקורת המקוצרת לא בהכרח כולל נימוקים, אבל אם מישהו יוכל לפרט זה יהיה מצוין.

    • ראיתי את הסרט בבית, בטלויזיה, לבד, באמצע היום, בהפסקות

      ובמשך כל יתר היום לא הצלחתי לעבוד או לעשות שום דבר אחר. אני באמת לא זוכר שסרט אחר כלשהו השפיע עלי בצורה כזאת.

    • בהחלט

      אור

      למען האמת, אפילו העליתי אותו באחת השיחות בקון בתור הסרט המחריד ביותר שראיתי בחיי. אם היה דיון בנוגע לכשירות האמצעים של ארונופסקי ב"רקוויאם" ליצירת זעזוע, פה אני באמת לא חושב שיש ויכוח – הסרט מחריד לחלוטין, ולא בגלל כישרון בימוי יוצא דופן (אלא שילוב בין סיפור בלשי שמתפתח למקומות לא צפויים ומניפולציות קולנועיות מאוד מאוד קיצוניות).

    • מישהו יכול להגיד לי איפה אפשר למצוא גרסה מתורגמת לסרט?

      העט המרקד

      הבנתי שהוא היה ביס דוקו לפני מספר חודשים. אם מישהו יודע איך ניתן להשיג גרסה מתורגמת שלו זה יהיה נהדר.

      • זה היה אתמול 7/1 ביס דוקו- סרט מדהים...

        יסמין

        (ל"ת)

  2. בתשובה למי שהידיעה בעמוד הראשי עניינה אותו:

    העט המרקד

    זכארי היקר מזעזע כל כך בעיקר בגלל הסיפור שלו – מדובר בסיפור קשה, עצוב שבעיקר גורם לך להבין כמה העולם הזה לא הוגן. אבל יותר מזה, הסרט הזה עצמו לא הוגן – אני אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להגיד את זה על סרט, אבל הוא פשוט טוב מדי. הוא משתמש בכל האמצעים הקולנועיים שנתונים לרשותו כדי לתת לך אגרוף בבטן: תחשבו שאם ברקוויאם לחלום אתה לא יכול לנשום בגלל רצף של דימויים קשים שערוכים באגרסיביות ובמהירות, כאן אתה לא יכול לנשום ולגמור קופסת טישו שלמה בגלל שוט של אמא שנוגעת בלחי של התינוק שלה, או בגלל שוט של ילד קטן נופל על הרצפה. התזמון של קורט קואן בין ראיונות, לבין הקריינויות שלו, לבין קטעי ארכיון, לבין אילוסטרציות פשוט פסיכי.

    הוא הרי היה יכול לספר את הסיפור בעובדות היבשות שלו: אנדרו נרצח בתאריך כך וככה, הבן שלו נולד בתאריך כך וככה, והוא היה בקנדה והיא הייתה באנגליה ואז קרה מה שקרה וכתוביות, אבל זה לא מה שקרה כאן: לא רק שהסיפור עצמו, אותן עובדות יבשות שאתה יכול לקרוא גם בוויקיפדיה, מזעזע, אלא שהדרך שבה הוא מסופר פשוט כל כך קשה שעד היום, כשאני נזכר ברגע בו נחשף הגילוי המפתיע של הסרט, קצת קשה לי לראות ברור. אני חושב שכל אחד שרוצה לדעת איך מספרים סיפור חייב לעצמו לראות את הסרט הזה, אבל שידאג קודם שיהיה לו את מי לחבק שנייה אחרי שהוא רואה אותו. סרט מדהים.

    2
    טל, הברדוויל ?
    • לא מסכימה

      רייצ'ל

      קואן אכן מספר את השתלשלות העניינים בדרך מוצלחת אך להרגשתי העריכה והבימוי של הסרט מעט חובבניים, מן עניין של במאי מתחיל שמתלהב מהכלים שנתונים בידיו, זה כמובן לא אומר שהם לא עבדו ונתנו לי את אותו "אגרוף בבטן", אבל אני לא חושבת שזה היה קורה לולא היה מדובר בסיפור כה קורע לב.
      מבחינתי מדובר בסרט חובה בגלל האפקט הרגשי של הסיפור ולא בגלל הכלים האמנותיים שלו.

      (אגב "היא הייתה באנגליה?" למיטב זכרוני היא הייתה אמריקאית, אנדרו היה ממוצא אנגלי מצד אמו).

      2
      maayanzil, אמיר אסעד ?
      • תגובה שמכילה ספוילר לזכארי היקר מאת העט המרקד
    • מסכימה לגמרי. סרט מדהים!

      טל

      חששתי שאני עומדת לצפות בסרט החתונה המרתק של הבן של השכן (כיאה לסרט תיעודי המורכב ברובו מקטעי וידיאו ביתיים). קיבלתי אגרוף בבטן וסרט קצבי ואפקטיבי שלא משעמם לרגע וערוך למופת. לכו לראות!

  3. תגובה שמכילה ספוילר מאת אדון האופל
    • מסכימה עם כל מילה

      Poison Ivy

      בערך (אני לא צפיתי בשעות הקטנות של הלילה, אלא בשעות הבינוניות של אחר הצהרים). ואם כי אני לא חושבת שהסרט גרוע, ואפילו התחברתי רגשית ואפילו אפילו בכיתי (!), אני לא מצליחה להבין את הסופרלטיבים, שהם כנראה מה שיוצרים אצלי אנטי מסוים. בעיקר לאהדה שפשוט נראית לי מוגזמת מדי (למעשה, אני בוכה לעיתים קרובות בסרטים דוקומנטרים, נראה לי שיותר מאשר בסרטים רגילים, אם משקללים את אחוז הסרטים הדוקומנטרים שבכיתי בהם ואת הסרטים הדוקומנטרים שראיתי, ביחס לסרטים העלילתיים שראיתי וכמה מתוכם בכיתי). מה לעשות שסיפורים דוקומנטרים לרוב שוטחים סיפורים ממש עצובים?

      אבל התגובות שהסרט הזה מקבל, גורם לי להרהר ביני לבין עצמי. האם אני אובייקטיבית בתגובה שלי לסרט, או שמא אלו השנים שעשו את אותותיהן, ונהייתי יותר מדי קשה ומחוספסת?
      אני עד היום זוכרת, ולעולם לא אשכח את התגובה שלי לרקוויאם לחלום. זאת הייתה התגובה החזקה ביותר שלי לסרט, ואחת החוויות המשמעותיות ביותר בחיי. מצד שני, אותו ראיתי לראשונה בגיל 19, מאז הרבה סרטים זרמו בנהר הנפש שלי, ונהייתי יותר כהה למניפולציות קולנועיות, ומגילי המופלג של 25, אני תוהה אם אני עוד באמת אצליח להתרגש מסרטים, כאילו באמת באמת כזה, מהבטן, מהגרון, מהלב.
      מצד שלישי, אני עדיין יכולה לחשוב על סרטים מהשנים האחרונות שהתגובה הרגשית שלי הייתה יותר חזקה אליה מאשר ל-"זכארי". אז כנראה שבסופו של דבר, "זכארי" הוא פשוט לא כזה מטלטל כמו שכולם אומרים, או שלפחות, לא נוגע אצלי בנימים שאמורים לגרום לי לטלטול הזה. (בקטפיש למשל לא בכיתי, אבל הרגשתי שהאימפקט הרגשי שיצאתי ממנו היה הרבה יותר חזק מזכארי, אולי כי היה שם משהו שפשוט יותר התחבר אלי ברמה הרגשית, כנראה).

      2
      Morin, אדון האופל ?
  4. תגובה שמכילה ספוילר מאת Jaguar
 

כתיבת תגובה

(חובה)

Optionally add an image (JPEG only)