אוסקר 2011: הפרסים החשובים באמת

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 28 בפברואר 2011Posted in: הגיגים
המנחה המשועמם ביותר, השמלה הפחות קיימת, הרגע ההיצ'קוקי של ארון סורקין וקטע הפתיחה של אן האתוויי וג'יימס פרנקו

בשביל הדיווח החי (כלומר, הוא היה חי. עכשיו הוא כבר מת, אני מניח) עם רשימת כל הזוכים, לכו לכאן. עכשיו אנחנו בעניין של סיכומי הטקס.

המנחה המשועמם ביותר: ג'יימס פרנקו

אן האתוויי מקסימה כהרגלה, ודי מצחיקה כשצריך. ג'יימס פרנקו, לעומתה, רוב הזמן עומד ובוהה, קשיח וחסר הבעה ממש כמו הפסלונים שהוא מחלק, וממש לא נראה כאילו הוא רוצה להיות שם. לקראת סוף הטקס נראה שהוא היה מעדיף לכרות לעצמו את היד מאשר להמשיך להקשיב לקשקוש הזה. זה שחקן מועמד לאוסקר? נכחתי אפילו בחתונות שבהן הצלחתי להסתיר את השיעמום שלי טוב יותר ממנו.

לפחות קטע הפתיחה היה משעשע.



השיר הטוב ביותר: He doesn’t own a shirt

אוקיי, אוטו-טיון זה לא הטרנד הכי עדכני בדיוק עכשיו, אבל עדיין השירים "כדור אור זוהר" מתוך "הארי פוטר", השיר בביצועו של ג'סטין טימברלייק מ"הרשת החברתית" (שנשמע מאוד דומה לכל שאר השירים של ג'סטין טימברלייק), ובעיקר שיר חוסר-החולצה מתוך "דמדומים", היו כמה מהדברים הכי מצחיקים בטקס.

השמלה הביזארית ביותר: קייט בלאנשט

כרגיל, היו הרבה שמלות מוזרות, כפי שמבקרת האופנה של הצוות, דניאל, הבהירה בכל פעם מחדש. אבל למרות שלא מעטות מבין הכוכבות עשו בחירות מלתחה מוזרות בהגעה לטקס, אף אחת מהן לא הגיעה לבושה תמוה יותר מקייט בלאנשט, שהדבר הורוד הפרחוני והעגלגל שהיא לבשה נראה בדיוק כמו חדר השרותים של דולורס אומברידג'.

השמלה הכי לא נוכחת: מילה קוניס

לא שיש לי התנגדות באופן אישי, אבל רוב האנשים, כשהם הולכים לטקס מכובד ונצפה כמו האוסקר, מתלבשים קודם. החזיה של מילה קוניס די חיננית, אבל למה אני יודע את זה?!

התלבושת הטובה ביותר: היילי סטיינפלד

כן, היא בת 14 ונראתה הרבה יותר טוב מכל אחת אחרת שם. זה הופך אותנו לפדופילים?

מגיש הפרס שהכי נהנה: קירק דגלאס

כשאתה בן 192 אתה יכול להרשות לעצמך להתנהג לא יפה. מה כבר יעשו לך, לא יזמינו אותך לטקס בשנה הבאה? הרי גם זה שדגלאס עומד ומדבר בטקס הזה צריך להיחשב לנס רפואי. אז הוא עושה בדיוק את מה שאסור, מושך את הזמן גם אחרי שכבר פתח את המעטפה ואחרי שהוא נכנס כבר לריבוע הקטן ביחד עם חמש המועמדות, עם "You know…". זה היה קרוב למצב שבו המועמדות כולן היו עולות לבמה ומכות בו נמרצות בעזרת מקל ההליכה שלו.

הפסקה: קטע קומי קצר בהשתתפות ג'ף ברידג'ס ב"אומץ אמיתי", ג'ניפר לורנס בסצינה המוכה ב"קר עד העצם", וקירק דגלאס.

ברידג'ס: הרררממפ ממממפרפמ הרררמפ. גרומפפפפף?
לורנס: אגרררג גרגג?
ברידג'ס: ג'ונסווונף הרמממפף.
לורנס: גררג מממרררגג, יאמררג.
דגלאס: יושמשורששש… משמששששמף שמשרמוווש!
(צחוקים)

נאום הזכיה הכי פאקינג שערורייתי: מליסה ליאו

"כשראיתי את קייט זוכה לפני שנתיים, זה נראה כל כך פאקינג קל". זה אולי נורא ילדותי, אבל זה ממש פאקינג משעשע בכל פעם שמישהו מצליח להגניב את ה-F-word האיומה והנוראה אל תוך שידור אמריקאי בפריים-טיים. ראשים עוד ייערפו!

הזוכה המוזר ביותר: איך קוראים לו, שזכה בפרס הסרט הקצר

שניה, תנו לי לברר. אוקיי, קוראים לו לוק מאתני, ו-"God of Love" היה סרט הגמר שלו באוניברסיטת ניו יורק. בדיוק כמו שהוא – אוקיי, מינוס הטוקסידו – הוא נראה כמו ליהוק מושלם לתפקיד הדחליל ב"הקוסם מארץ עוץ". בהיר, ארוך, דק, עם אפרו עצום ומבט מופתע.

הקטע הרקורסיבי ביותר: מחווה למנחים

אן האתוויי, מנחת אוסקר בהווה, הציגה את בילי קריסטל, מנחה אוסקר בעבר, כדי שיגיש מחווה לבוב הופ, מנחה אוסקר בעבר הרחוק יותר. ובאמת, בכל אחד מהקטעים ההרגשה היתה כאילו הזמן הולך לאט יותר. זה פאקינג אינספשן, מה שקורה כאן.

הזכיה המשמחת ביותר: הדבר האבוד

זה לא ש"יום ולילה" של פיקסאר לא היה נהדר, אבל לפיקסאר לא חסרים אוסקרים. "הדבר האבוד" הוא סרט מקסים ומרהיב ומונפש נהדר ומרגש ואפשר לצפות בו שוב ושוב. יותר טוב מ"נאום המלך", זה בטוח. חוץ מזה, הנצחון שלו היה אחד הדברים הכי קרובים להפתעה שקרו בכל הערב הזה.

הרגע המותח ביותר: ארון סורקין מסרב לרדת מהבמה

זו היתה התנגשות רצונות מרתקת. הנוהג הוא שאם הנאום של זוכה כלשהו שאיננו שחקן, שחקנית או במאי נמשך יותר מדי – כלומר, יותר מ-45 שניות – התזמורת מתחילה לנגן חרישית, כדי להזכיר לו שהגיע הזמן לרדת מהבמה. המנגינה הולכת ומתחזקת בהדרגה, כדי לשלול אפשרות שהוא לא יבין את הרמז. אבל לארון סורקין, התסריטאי הגאון של "הרשת החברתית", היו הרבה מילים להגיד, ביצים של ברזל ופקקי אוזניים. התזמורת הלכה והתגברה, עד שהגיעה לצליל כינורות רם וגבוה שפשוט נשאר תלוי ועומד באוויר וגרם לכל המצב להישמע כמו סצינת רצח של היצ'קוק – אבל סורקין התנהג כאילו הוא שומע רק ציוצי ציפורים, והמשיך לקרוא בשלווה ובנועם את כל התודות שלו, עם מבט בעיניים שאומר "רוצים לכנר? תכנרו. נראה למי תתעייף היד קודם". והוא ניצח; הוא הצליח לקרוא את שלו עד הסוף. שלושה כנרים אושפזו.

רגע הפטריוטיות המופרך ביותר: "Strangers No More"

קטגורית הסרט התעודי הקצר, אולי הכי לא מעניינת מכל הקטגוריות שיש כולל עריכת סאונד, זכתה פתאום לכותרות ראשיות באתרי הבוקר. הסרט הקצר על בית ספר רוגוזין בתל אביב, שבו לומדים ילדי עובדים זרים ממדנות שונות, זכה בפרס. יש, אנחנו על המפה! קצת כבוד בתפוצות. סוף סוף מישהו שמייצג אותנו בכבוד, ומלמד את הגויים שישראל היא לא רק מלחמות ודם, אלא גם קיבוץ גלויות של ילדים בצבעים שונים ומארצות שונות. אה, כן, והילדים האלה עומדים בפני גירוש מכיוון שבממשלה יושבים גזענים פרימיטיביים. כ-ן. כבוד גדול.

ההפתעה הגדולה ביותר: צילום

תראו, זה לא מאוד ריאליסטי לצפות להפתעות באוסקר. הן קורות, אבל הן נדירות. יש כל כך הרבה פרסים מוקדמים וסימנים מקדימים, שקשה מאוד להגיע לפרס בקטגוריה כלשהי בלי לדעת מי מוביל. ובאמת, בכל הקטגוריות הראשיות לא היתה אף הפתעה – בכולן הזוכה היה זה שהיה הכי צפוי שיזכה. היוצאת מן הכלל היתה קטגורית הצילום הטוב ביותר: היה צפוי שרוג'ר דיקינס הותיק יקבל אוסקר על "אומץ אמיתי", אבל הוא הפסיד אותו ל"התחלה". דיקינס הופך בזאת לאחד המפספסים הגדולים של האוסקרים: הוא היה מועמד לאוסקר תשע פעמים, ולא זכה אף פעם. רחמנות על הבנאדם. ממש סיפור דיקנסיאני.

קטעי הארכיון החרושים ביותר: פסח ורוברטו בניני

אולי די כבר להקרין את בדיחת פסח של בוב הופ בכל טקס? אפשר אולי, רק בשביל הגיוון, פעם אחת לא להראות את הקטע של רוברטו בניני מטפס על כיסאות כמו ילד דביל בכל טקס? אני בטוח שלאורך 83 שנות האקדמיה היו עוד קטעים מבדרים שאפשר להקרין במקומם. באמת, אולי די?

ההגשה הטובה ביותר: סטיבן ספילברג

לקראת הגשת פרס הסרט הטוב ביותר: "אחד מבין הסרטים האלה יצטרף לקבוצה שכוללת את 'קאובוי של חצות' ו'חופי הכרך'. האחרים יצטרפו לקבוצה שכוללת את 'השור הזועם' ו'האזרח קיין'".

במילים אחרות: כן, אנחנו יודעים שהאקדמיה קצת טמבלים לפעמים והם נותנים את הפרס לסרטים לא ראויים. למשל, זוכרים את השנה שבה "התחלה" ו"הרשת החברתית" היו מועמדים, והאהבלים האלה נתנו את הפרס לאיזה סרט זניח על מלך?

תגיות: