ביקורת: אלמנות

'אלמנות' הוא סיפורה של הנסיכה ויולה שמסתובבת עם כלבה החמוד אוליביה במטרה ל-אה, לבצע שוד? אה, רגע, נכון יש סרטים שהם לא של דיסני. שכחתי לגמרי.

ויולה דייויס נושאת כלב לאורך רוב "אלמנות". זאת לא בדיחה או פאנץ', ואף אחד לא ממש שואל אותה בנוגע לזה או זורק איזו הערה סרקסטית כמו "את מתכננת שוד, גברת, או פותחת עסק של דוגווקריות?". היא פשוט מסתובבת עם כלב פרוותי וחמוד כל הזמן. אפשר ללמוד מזה לא מעט על הסרט: הוא לא סרט שודים קליל ומגניב עם דמויות בעלות אפיון פשוט, אבל הוא גם לא בדיוק דרמת אוסקרים, כי בדרמת אוסקרים אנשים לא מסתובבים עם כלב לכל מקום.

"אלמנות" הוא חיה בפני עצמו – סרט שלוקח את הזמן שלו (אבל לא איטי), שמתעסק בנושאים פוליטיים (אבל לא טובע בתוכם), שלא פוחד מאלימות ומין (אבל גם לא מתענג עליהם), ובעיקר סרט שודים שאפשר לשכוח בזמן הצפייה שהוא כזה.

כי למרות שעלילת "אלמנות" מתוארת כ"קבוצת אלמנות יוצאת לבצע שוד לאחר שבני זוגן נהרגו בביצוע שוד" הסרט קצת יותר מסובך מזה. בלי ידיעתן, האלמנות מוצאות את עצמן באמצע קמפיין בחירות בין שני מועמדים ששניהם קשורים אל השוד אותו הן עומדות לבצע. על כן הסרט לוקח את הזמן ומציג אותם כדמויות ראשיות לכל דבר, בלי להסביר מה הקשר האמיתי בין המועמדים הללו לשאר הסרט.

בכלל, אלמנות הוא לא סרט שמסבירים בו יותר מדי. אם אתם מסוג האנשים שמוצאים את עצמם שואלים הרבה בקולנוע את חברם לצפייה "רגע, מי זה?" – תחסכו מאיתנו את התענוג ותשלימו אותו בבית. הסרט קופץ בין זמנים, מקומות, ואנשים שהוא מסביר לשנייה בלבד מי הם ואם לא תהיו מאוד קשובים לסרט, קל סביר להניח שתלכו לאיבוד.

אבל אם לא תלכו לאיבוד, ואם אתם בסדר עם להחשיב את "בערך-ארט-האוס-בערך-סרט-שוד" כז'אנר לגיטימי, "אלמנות" הוא סרט טוב מאוד. אולי היה אפשר לצפות שצוות הכוכבים שמרכיב את הסרט לפני המצלמה ומאחוריה ייתן את סרט השנה, אבל גם חווית צפייה ייחודית, מעניינת ולא טרחנית שמסתכלת על הקולנוע מנקודת מבט שונה עם הופעות נהדרות היא לא עניין של מה בכך.

צוות הכוכבים מורכב מהאנשים להלן: סטיב מקווין, הבמאי זוכה האוסקר (למרות שלא על פרס הבימוי) שביים את "12 שנים של עבדות", "רעב" ו"בושה". גיליאן פלין, התסריטאית הברצינות-אפילו-לא-העמדתם-אותה-לאוסקר-מה-נהיה של "נעלמת" (וגם הסופרת של הספר), ויולה דייויס (שמגלמת בסרט את הדמות האהובה עליה – מישהי שתקרע לך לכם את הצורה בהינתן ההזדמנות הנכונה), מישל רודריגז (שעושה בערך את מה שהיא יודעת לעשות), אליזבת' דביקי (שהיא ההפתעה הגדולה מהצד הנשי של הקאסט), סינתיה אריבו (שהייתה יותר מרשימה ב"זמנים קשוחים באל רויאל"), רוברט דובאל (שנחמד שזרקו לו עצם, אבל לא עושה כלום), ליאם ניסן (שמשלב את השטיק "חטופה" שלו לצורך סרטי איכות, וזה עובד די טוב), קולין פארל (כפרה עליו), בריאן טרי הנרי (שמוכרבעיקר  מ"אטלנטה", ועושה כאן פריצה קולנועית מרשימה) ודניאל קאלויה ("תברח") שנותן את ההופעה הכי טובה בין השחקנים בפער ניכר, ואם זה לא נשמע לכם מרשים, אתם מוזמנים לקרוא את הפסקה הזאת בשנית.

כולם באים ועושים עבודה טובה, אבל התחושה היא שפרט לדביקי וקאלויה, אף אחד כאן לא רושם את ההישג הכי גדול בקריירה שלו. "אלמנות" בסופו של דבר מרגיש קצת כמו השוד שבתוכו – עבודה של מקצוענים קרי לב שיודעים רוב הזמן מה הם עושים, ולא של אנשים שעושים את זה כי זה כיף (כמו סדרת אושן) או בגלל מניע רגשי כלשהו (כנ"ל). וזה אולי מה שחסר בו – איזה ניצוץ של התלהבות, של רגש, של משהו שיניע את הלב ויקשור אותך לגורל הדמויות. לא שהסרט משעמם או שלא היה אכפת לי מגורל הדמויות, אבל היה חסר בו איזה חיוך או קריצה או התלהבות. הסרט, כמו הדמויות הראשיות שלו, מתהלך רוב הזמן בסבר פנים קשוחות וקורע את התחת.

ולמרות שהוא אף פעם לא מדביק בהתלהבות כזאת שגורמת לך לקפוץ בכיסא הוא כיף, ולרגעים גם כיף ממש. ולמרות שעם הפוטנציאל שהיה בסרט הייתה איזו ציפייה שהוא ייהפך בקלות לסרט השנה הוא מעניין וחכם, ולרגעים גם ממש מעניין וחכם. כבילוי קולנועי חכם שלא מצפים ממנו להיות סרט השנה אלא רק ערב נחמד, שנותן שעתיים של כיף שאחריהן אפשר להמשיך לפטפט עליו עוד שעתיים – הוא נפלא.