 |
||
| אם תתקשרו בקרוב לפיטר ג'קסון, אלמדובר, דייויד מאמט או צ'ארלי קאופמן (ועוד רבים), הם יגידו לכם שהם לא יכולים לדבר, כי הם באמצע מרתון סרטי גמר של בית הספר הירושלמי לקולנוע סם שפיגל. לפחות ביחצ"נות, אנחנו מה זה על המפה. |
05.05.2004
|
|
יומית
אם תתקשרו בקרוב לפיטר ג'קסון, אלמדובר, דייויד מאמט או צ'ארלי קאופמן (ועוד רבים), הם יגידו לכם שהם לא יכולים לדבר, כי הם באמצע מרתון סרטי גמר של בית הספר הירושלמי לקולנוע סם שפיגל. לפחות ביחצ"נות, אנחנו מה זה על המפה.
אם תתקשרו בקרוב לפיטר ג'קסון, אלמדובר, דייויד מאמט או צ'ארלי קאופמן (ועוד רבים), הם יגידו לכם שהם לא יכולים לדבר, כי הם באמצע מרתון סרטי גמר של בית הספר הירושלמי לקולנוע סם שפיגל. לפחות ביחצ"נות, אנחנו מה זה על המפה.
אני התגובה האינטליגנטית הראשונה וכולי
(אהתאר"וכ)
ראשית, אין ספק שעצם ההיכללות ברשימת המועמדים היא פוש אדיר לקולנוענים הצעירים, משהו שכל יוצר סרטים בארץ היה מת להשיג. כל האשנים האלו הם בעלי השפעה אדירה, ומספיק שמישהו מהם התרשם מהסרט שלך, ויש לך סיכוי להגיד יפה שלום לישראל הקטנה וללכת להצליח בחו"ל. ההיכללות בדיסק הסופי הרבה פחות חשובה, והיא רק בבחינת בונוס נחמד.
שנית, אין לי הרבה מה להגיד על הסרטים המעורבים, כי לא צפיתי בגרסא המלאה של אף אחד מהם. ובכל זאת, כמה הערות:
ניר ברגמן ("סוסי ים") הוא אולי המפורסם ברשימה, בזכות הפיצ'ר שלו "כנפיים שבורות", שאהבתי מאוד. אומרים שהפיצ'ר הוא הרחבה של הרעיון מ"סוסי ים".
על אוהב פלנץ ("חשבון טלפון") שמעתי לא מעט, אבל הרבה מזה היה הייפ ברנז'אי ולא בהכרח דעות טובות על הסרט.
לזלדה חוחא ("הריקוד של אימא") יש בנוסף לשם הייחודי גם כמה יתרונות חשובים: ראשית, היא גרוזינית, מה שתמיד מוכר בקולנוע הישראלית; שנית, הסרט שלה עוסק בבחורה הכותבת שירים, שזה כבר מעניין אותי; ושלישית, מקורות יודעי דבר מוסרים שהסרט מצוין.
את ערן מירב ("אנדרדוג") אני מכיר אישית מחיפה, אי-שם בעבר, ומההכרות הזו אני יכול להבטיח לכם שהסרט שלו יוצא-דופן. באיזשהו מובן, לפחות.
ולסיום, ב"מבצע YY" של עודד לוטן, הייתי אפילו שותף באופן מינורי (ליטוש ועריכה של טקסט לוויס-אוברים) ואף צפיתי בקטעים ממנו בשלב הטרום-עריכה. סרט חביב ביותר, אבל ההימור שלי הוא שהוא לא יהיה בעשירייה הפותחת.
על השאר אין לי מה להגיד – למישהו יש?
כן,
"פלוס מינוס" הוא סרט מוצלח, אפילו מוצלח מאד, על מסטול אחד שנמאס לו לשלם חשבון חשמל לשלטון המנוכר והוא מארגן אלטרנטיבה. אגב, שאר הסרטים המועמדים שלא השתחלו לרשימה יכולים לצאת לרחובות במחאה על שחיטות בתהליך השיפוט, כיוון שאחד השופטים המרכזיים מככב בסרט. לא, לא אלמודובר, אלא נחמן אינגבר הגדול שמלוהק בטייפ קאסטינג עצבני כפקיד חברת החשמל קר הלב.
"ל"ג בעומר" אף הוא סרט טוב, אם כי שונה ביותר. סיפורו של מפגר שמתכונן בהתלהבות לחתונת אחיו (בל"ג בעומר), שמצדו קצת מתבייש שיזהו אותו עם איש הגשם שאיתו במשפחה. הסרט הזה עצוב בזכות המשחק המפתיע ברגישותו של יעקב כהן ובעיקר בגלל שרואים אותו ונזכרים שהבמאי נהרג וטבע לפני כמה שנים והפספוס רב.
ראיתי כנראה עוד סרטים מהרשימה אבל אני לא סגור לגביהם. יש לא מעט כישרון שמסתובב בביה"ס הזה, אך גם די הרבה קלישאות, קיבעון שכלי, סמליות מופרזת ומוקצנת ומעט מדי תעוזה.
''אנדרדוג''
יוצא דופן מאוד לפחות מבחינה אחת: משחק בו חבר קהילה בעין הדג (ששנא כל רגע של צילומים. טוב, בעיקר את הרגעים בין הצילומים.)
יש עוד כמה סרטים
שמעניין לצפות בהם
"חשבון טלפון" של אוהב פלנץ, "בידיים טובות" של עודד דוידוף, "החברה של קורבי" של אבי מוסל, "בית" של דוד אופק, ", "חול" של עומרי לוי, " "ל"ג בעומר" של שרון עמרני ז"ל ו"קרב תרנגולים" של סיגלית ליפשיץ,
לי יש
בעניין "היוצרים הצעירים" שרנן שור כל כך שמח לקדם.
חלק ניכר מאותם יוצרים צעירים, כמו אבי מוסל (שסרטו "מכתוב" עם איילת זורר הוקרן לא מכבר בכבלים), עודד דוידוף (שסרטו "מרס תורכי" זכור לטוב), דפנה לוין (שסרט הטלוויזיה שלה "שלוש אצבעות" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בשנים האחרונות), אוהב פלנץ, רן כרמלי ועוד, כבר לא כל כך צעירים. רובם כבר מדגדגים את הארבעים. וכולם גם במאיי פרסומות במשרה מלאה, ואולי זו התרומה הגדולה ביותר של שפיגל לתעשייה המקומית.
לגבי הסרטים עצמם: "ידיים טובות" של דוידוף זכור לי כמצוין. "גול עצמי" של כרמלי הוא סרט יפה בכיכובו של איבגי, גם אם קצת "שפיגלי קלאסי" באופיו. "צ'סטר ג'ונס ואני" הוא סרט שלא כל כך הבנתי. את "מבצע YY" ממש לא סבלתי.
על מה אתה מדבר?
אני לא ממש הסתדרתי עם רנן בעצמי אבל השם הרע שיצא לו מחוץ לביה"ס מוגזם וגם הוא לא מוריד מרשימת ההישגים וכמות הבוגרים שעובדים ועבדו בתעשיה ולא בפרסומות!
לגבי הגילאים, בית הספר כבר כאן כמה זמן וחלק מהאנשים מגיעים לא בני שמונה עשרה.
במחזור שלי הגילאים נעו בין תשע עשרה וחמישים ושתיים.
אז הנה רשימה קצרה, מהראש ולא מלאה, של העובדים בתעשיה:
עודד דוידוף(מרס תורכי) ,יוסי מדמוני ודוד אופק(המנגליסטים, טייקאווי,בת ים ניו יורק),אוהב פלנץ (שוטטות) ,רענן אלכסנדרוביץ(הטיול הפנימי, מרטין,מסעות ג'ימס),גלעד טוקטלי(עובדה ועוד המון סרטי תעודה לטלויזיה),רן כרמלי(בנות בראון, האולימפידה הראשונה של אמא),יורם זק (החרצופים),אריק רוטשטיין(פלורנטין,הפוך,דקות של תהילה,שבתות וחגים)),אמנון וינר (ברונו), עמרי לוי (מיס אנטבה, הסודות של כנרת)איתן ענר (זבנג,ריקי ריקי,פרצוף של פוקר,שאול, הצל של החיוך שלך,בני ילד רע),רותי וולק (החלום של פנחס,תל רומיידה) חגי לפיד(אגדת דשא, אדוני ראש המועצה,החרצופים), ניר ברגמן (כנפיים שבורות, לתפוס את השמיים),שחר רוזן (אמא ו' ופרלה יקירתי) סיון ארבל (גרגר על הריס).
הרשימה מתיחסת רק לדברים ששודרו והוקרנו יש עשרות פרוייקטים שהופקו ונכתבו ועדיין לא עלו לשידור או לאקרנים.
במדינה בה סדרות עולות שנתיים ויותר לאחר הפקתן וסרטים מוקפאים בקרנות( כן, אני מדבר מתסכול אישי) זה רקורד לא רע בכלל.
לא הובנתי?
לא מתחתי ביקורת על תרומתו האדירה של שור לקידום הקולנוע הישראלי ויוצריו. על כך אין עוררין, ואפשר אומנם להיכנס לפתיל על הצדדים האפלים של סם שפיגל, אבל ביום חג שכזה לא ממש בא לי.
בסך הכל הצחיקה אותי ההצגה של אנשים בסוף שנות ה-30 כ"יוצרים צעירים". דארן ארונופסקי, ספייק ג'ונז וטים ברטון כבר היו עם סרט אחד באורך מלא מאחוריהם בגיל 30. בישראל זה נדיר אם אתה מצליח להרים סרט לפני גיל 40. ועל פי רוב, הגיל, הנסיון והמקצועיות באים לא פעם על חשבון הרפתקנות ומקוריות, שני אלמנטים שמאוד חסרים לי בקולנוע הישראלי (שאני בסך הכל מאוד אוהב שלו).
אגב, שמועה קצת מבאסת הגיעה לאוזניי, לפיה הייתה פאדיחה רצינית ובכל עותקי ה-DVD שנשלחו לבמאים הסרטים נקטעים באמצע. לא נעים.
יוצרים ''צעירים''
לא נראה לי שהגיל מרכזי כאן, אלא השאלה כמה שנים נמצאים הנ"ל במקצוע וכמה קרדיט וכוח יש להם. אמנם ברור שיש הבדל בין מי שגמר את סם שפיגל לפני שנתיים לזה שגמר לפני 15 שנה, אבל יש עדיין פער ביניהם לבין בכירי הקולנוע הישראלי.
אבל הנקודה היא שהצגה כזו בפני כל המי ומי של הקולנוע העולמי היא מתנה חלומית לא רק ליוצר ישראלי צעיר, אלא ליוצר ישראלי *כלשהו*. אם בכלל, רנן שור עושה כאן הרבה לחיזוק מעמדו בעולם של הקולנוע הישראלי בכלל .
"בית" של דוד אופק הוא סרט מבריק, אבל חוץ מזה אני לא מכיר.
חוץ מזה זה לא פייר שדווקא סם שפיגל מקבלים את כל תשומת הלב (מה עם סטודנטים לקולנוע בתל-אבי, כמוני?) p;
אני מבין אותך
גם אני סטודנט לקולנוע תל אביבי. זה הכול עניין של קשרים:)
דבר אחד אי אפשר לקחת מסם שפיגל
כבוגר ביה"ס, אני יכול לומר שלמרות מכבש הלחצים והאווירה המאד תחרותית, זה בית הספר שמצמיח הכי הרבה עובדים בתעשיה.
כאוהד הפועל ירושלים כדורסל, תמיד השוויתי את סם שפיגל למכבי,קשה להתמודד עם הרצון המטורף הזה להגיע לתוצאות אבל מי שיוצא משם זוכה להתחלה הרבה יותר טובה והכלים שבית הספר הזה מעניק הם נהדרים.
מה שכן, יש קו מאד מסורתי שבית הספר מכתיב. אבל מי שלומד לעבוד במסגרת המגבלות (ומינוס פלוס הוא יופי של דוגמא) יכול להעזר בו כמקפצה נהדרת.
בקיצור, כל הכבוד לסם, אנחנו על המפה. או משהו כזה.