האסונות של נינה

מאת
קיפוד
– פורסם ב 24 בספטמבר 2003Posted in: ביקורות

תסריט ובימוי: שבי גביזון
שחקנים: אביב אלקבץ, איילת
זורר, דב נבון, ענת וקסמן,
יורם חטב, אלון אבוטבול

בעוד ימים ספורים, יערך ברוב
הדר טקס המוישה (או, בשמו
הרשמי, "האוסקר הישראלי"). על פי מרבית התחזיות, סרט ושמו 'האסונות של נינה' יזכה במרבית הפרסים. אם כך הוא, יוצרי הסרט יכולים להודות על שני דברים: ראשית, השנה לא היתה שנה מלהיבה בקולנוע הישראלי. נכון, מספר נכבד של סרטים עלה למסכים, אך הכמות לבדה אינה מספקת בכדי לחגוג. מבין הסרטים שראיתי, 'האסונות של נינה' הוא בהחלט הסרט הטוב ביותר, ועל פי הדעות ששמעתי על סרטים אחרים, מרביתם לא היו ראויים ביותר לצפייה. שנית, אנשי השיווק של הסרט ביצעו מלאכתם נאמנה, וכולם יודעים ש'האסונות של נינה' הוא הסרט הטוב ביותר. כולם גם יודעים שהוא יזכה במרבית הפרסים. עוד לפני שנערך הטקס. הייפ במיטבו.

וזה לא שלא מגיע לו.
'האסונות של נינה' הוא סרט מהנה ביותר, ועשוי היטב. הוא לא "מעולה", או "מפואר", אלא סרט קטן וחביב המצליח לרוב לשלוח יד אל קורקבני הנפש, ובאמת לגעת. ולפיכך, קשה לי להאמין שהסרט יצליח להעפיל אל דובדבניות הקצפת של כל יוצר מקומי, ולייצג את ישראל בטקס האוסקר האמריקאי (או בשמו הרשמי, "פרס האקדמיה לקולנוע"). אבל זה בסדר. האוסקר אינו מהווה ערובה לאיכות של סרטים, ומותר לצפות וליהנות גם בסרטים קטנים ומינוריים.

'האסונות של נינה' הוא בראש ובראשונה סיפורם של שניים, נינה ונדב.
נדב (אביב אלקבץ) הוא ילד לבנבן ובלתי מקובל בחברה (או במינוח הרשמי, "חנון"). הוא גם מספר הסיפור, בקריינות הנמשכת על פני כל הסרט, ומצליחה לעתים להטריד. לא פעם פיללתי לכך שישתוק כבר, ופשוט ייתן לראות את הסרט. אבל זה בסדר, אני מניח. אין לו חברים כמעט, אז הוא נאלץ לדבר אלינו, ולכתוב את סיפור חייו וחיי הסובבים אותו ביומן ענק שהוא נושא ממקום למקום. גם בבית לא טוב לו. הוריו נפרדו לאחר שאביו (שמיל בן ארי) חזר בתשובה, ואימו (ענת וקסמן) מנהלת רומנים ארוכים יותר או פחות עם גברים מזדמנים יותר ופחות. ועם אבא הוא לא מדבר.

נקודת האור היחידה בחייו של נדב היא דודתו נינה, שאותה הוא אוהב מאוד. לא אהבת אחיין לדודתו, אלא אהבה בלתי מתפשרת של ילד מתבגר לאיילת זורר. קשה לא להבין אותו. נינה, אישה מבוגרת, לא שמה לב כלל לרומן הנרקם ביניהם, בעיניו של נדב בלבד, כמובן. ולנינה לא טוב. בעלה אינו איתה כבר, אבל היא ממשיכה לראות אותו – מסתובב ערום ברחוב, למשל.

עוד צרות ועוד צרות ניחתות על נינה, וגם הרומנון שלה עם אבינועם (אלון אבוטבול), אינו עולה בטוב. גם בגלל שהיא ממשיכה לראות את פניו של בעלה המת, וגם מאחר והוא בעצם די קשור לחברתו האומנית הבוהמית, אבל ממשיך להיות בטוח שהוא טיפוס רומנטי ורגיש (או במינוח הרשמי, "גזר"). אבל באמצע, יש המון רגעים הומוריסטיים עד סאטיריים, מהשימוש במבוכה של טקס ניחום האבלים המוכר טוב מדי במחוזותינו, עם המוסכמות הרגילות והמקובלות שלו, ועד לזוגות הנעליים המתחלפים ליד חדר מיטתה של האם בכל פעם שהיא מחליפה בן זוג. הסרט מצליח לנוע בין האסונות הצובטים בלב (ונינה באמת כל כך יפה, שזה צובט בלב שלך לראות אותה בוכה. אבל כשהיא בוכה היא גם יפה). לבין הגיחוך וההומור. נקודת המבט שהסרט מציג על אירועים שונים מוכרים כביכול מאירה אותם באור חדש, ולרוב משעשע ביותר. סצינת מריבה קלאסית בין בני זוג למשל, אחרי שאמרו את הכל, ולא רוצים וכן רוצים להישאר לבד, וכן רוצים ולא רוצים להיפרד.

אבל כוחו האמיתי של הסרט הוא דווקא בדמויות הזעירות, המפציעות לרגעים בודדים. מפקד היחידה של אבינועם, הכותב ספרי שירה, או הערס-צעצוע שלא מפסיק לשדר את האירועים מסביבו דרך מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, תוך שהוא מספק עצות בדבר טיפוח אישי, ועוד רבים אחרים. לעומת זאת, דווקא הדמויות הראשיות סובלות מהיעדר פיתוח, ומובילה אותן דמותו של דב נבון, המגלם את חברו היחיד (והמבוגר) של נדב. דב נבון נראה ומתנהג בדיוק כמו כל תפקיד אחר בו ראיתי אותו קודם לכן. פעם זה היה מצחיק, אבל פעם היה מזמן. גם אביב אלקבץ אנמי לרוב, אבל שאר השחקנים הראשיים עושים מלאכתם נאמנה, למרות הפלקטיות שדמויותיהם מאופיינות בה.

סך הכל, למרות אי השלמות, 'האסונות של נינה' הוא סרט מענג למדי, ומצליח לשלב היטב בין רגעים טרגיים, ורגעים קומיים (או במינוח הרשמי, "בעסות וצחוקיה"). בדיוק כפי שטוענת כרזת הסרט – קומדיה עצובה מאוד.

תגיות: