לוכד החלומות

במקור: Dreamcatcher
במאי: לורנס קסדאן
תסריט: ווילאם גולדמן,
לורנס קסדאן

עפ"י ספרו של: סטיבן קינג
שחקנים: מורגן פרימן, דמיאן
לואיס, תומאס ג'יין, ג'ייסון

לי, טימוטי אוליפנט, טום סייזמור

ל'לוכד החלומות' הגעתי בעקבות שני תחביבים שאימצתי בזמן האחרון: צפייה בסרטי אימה ומיתולוגיה מצרית (בערך). היוצרים העומדים מאחורי הסרט, ובראשם סטיבן קינג, הידוע כגלולת העירנות האמריקנית האולטימטיבית, הטעו אותי לחשוב, שאחרי הצפייה הפעם אוכל לפרסם ב'עין הדג' הודעה בסגנון "לא נרדמתי במשך שבוע שלם והפסקתי לצאת לצייד ביערות מושלגים" או לחלופין: "הפסקתי לבקר בחדרי שירותים".

עלילתו הראשית של 'לוכד החלומות' היא קינגית באופן טיפוסי: ארבעה חברים טובים, ג'ונזי, הנרי, ביבר ופיט, יוצאים למסע צייד ביער מושלג יפהפה באמצע השום מקום, ליד העיירה דרי, שפלא שעוד קיימים בה תושבים בהתחשב בכל מה שקינג עולל לה במהלך השנים. הארבעה מתגלים כבעלי כוחות מיוחדים, הכוללים יכולת לשוחח טלפתית (חסכון ענק בהוצאות הפלאפון), כישרון לאתר חפצים אבודים ואפילו GPS מובנה בקצה הזרת (איפה לעזאזל הוא היה כשהייתי בבה"ד 1?). את הכוחות הנ"ל הם קיבלו לאחר שבילדותם פגשו בילד מאותגר מנטלית בשם דאדיטס, המספק לקינג את מכסת פגמי הדיבור המקובלת אצלו.

ארבעת הרעים אינם מספיקים לבלות זמן רב בקטילת חיות תמימות, שכן אירועים מוזרים מתרחשים באזור, כדוגמת בריחה המונית של חיות המאופרות בסומק אדום, והגעתם של אנשים פלצניים במיוחד (והכוונה לכך במובן המילולי ביותר). אירועים אלה מבשרים את תחילתו של חלק האימה של הסרט, שמילות המפתח בו הן "פלישת חייזרים", "דרכים יצירתיות ומגעילות להפגיש אנשים עם בוראם" ו"איך להציל את העולם". זו גם הזדמנות מצוינת עבור הסרט לקשר את כוחותיהם המיוחדים של הגיבורים ואת האירוע המסתורי בעברם למאבק ההישרדות עם החייזרים.

אלא שכאן מתחילה הבעיה הגדולה של הסרט: פיצול אישיות. העלילה הבסיסית של 'לוכד החלומות' היא של סרט אימה מסוג "חייזר פוגש אדם, חייזר מתאהב באדם, חייזר רוצה שאדם יילד את ילדיו, אדם מעדיף לוותר על הורות ולהישאר חי". אחד הדברים החשובים ביותר לשם כך הוא יצירת אווירה מתאימה בקרב הצופים, שתקל על מלאכת האידיוטומט ("אבל איך חייזר בגודל *כזה* היה יכול לצאת דרך פתח כל כך קטן?") ותוודא שקטעי ההפחדה והגועל אכן אפקטיביים. אולם מה שאמור היה ליצור אווירה כזו, נראה כמו קטע שנלקח מקומדיה אמריקקית וולגרית ממוצעת, ומשיג את התוצאה ההפוכה לגמרי. לכן כאשר התחיל החלק המגעיל של הסרט, אף אחד בקהל הצופים לא הצליח לקחת אותו ברצינות. יוצרי הסרט השקיעו בעיצוב החייזרים ו"תכונותיהם" המיוחדות, כמו גם בתיאור ה"מפגש" בינם לבין גיבורי הסרט, והכניסו מספיק קטעי גועל – וכל ההשקעה הזו ירדה לטמיון כיוון שבהעדר אווירת פחד, לא ממש היה אכפת לי מה יקרה לגיבורים. העדפתי לשקוע בהתערבות שערכתי ביני לבין עצמי באשר לגורלו של כל אחד מהם.

כאילו לא די בכך, בשלב הזה מציג הסרט קו עלילה נוסף, המעורר שאלות מוסריות שברומו של עולם. בעוד שבסרט אימה טיפוסי לרוב הגיבורים נמצאים ברשות עצמם בלי שיש גורם חיצוני היכול לסייע להם, 'לוכד החלומות' הוא יוצא דופן. לא רק שהצבא האמריקני יודע על הפלישה, אלא הוא אף שולח למקום יחידת עילית בעלת ניסיון של שנים רבות בלחימה באותם חייזרים. מפקדי יחידת "ילד כחול", קולונל אייברהם קרטיס, העומד לפרוש, ויורשו המיועד, קפטן אוון אנדרהיל, נאלצים להתמודד עם השאלה מה לעשות עם האוכלוסייה המקומית אשר נגועה על ידי החייזרים ועומדת להפוך להורים – האם לנסות לרפא אותה או שמא מוטב להקריבה כדי לא לסכן את כלל האנושות. גם ארבעת הגיבורים שלנו (אלה מההתחלה, שמספקים לקינג את מוטיב חברי הילדות שמאפיין אותו) מצויים על הכוונת הצבאית בשל מגעם עם החייזרים, מה שרק מקשה עליהם להציל את העולם. אבל דווקא בקו עלילה זה התגלו סצינות האימה האמיתיות – נאומים מלאי פאתוס וחסרי הצדקה עלילתית על טובת הכלל לעומת טובת הפרט, המשמעות של הקרבה ומהי אמריקניות אמיתית. אמאל'ה!

שילובם של שני קווי העלילה רק מחמיר את פיצול האישיות של הסרט, ולא ברור מה הוא רוצה להיות: סרט אימה, פנטזיה, קומדיה או דרמה מוסרית. הבעיה אינה עם עירוב הז'אנרים, אלא עם העובדה שבמקום להציע סינתיזה שלהם הסרט פשוט מזפזפ בין הז'אנרים השונים. למרות אורכו של הסרט (כשעתיים וחצי) לא ניצלו היוצרים את הזמן כדי ליצור אחידות, וכל סצינה שייכת לז'אנר שונה.

השרוך האחרון בחליפת המשוגעים של 'לוכד החלומות' הוא שאין בו שום דבר חדש. אם כבר ראיתם בחייכם חייזר בוקע מגופו של בן אדם תוך ייסורים קשים (של האדם, כמובן, לא של החייזר) תרגישו תחושת דז'ה וו יותר מפעם אחת במהלך הסרט, ויקל עליכם לצפות את ההתפתחויות והתפניות בעלילה. רעיונות שהיו אולי מקוריים בעבר, הינם קלישאתיים להחריד כיום.

גם צוות השחקנים, שברובו מורכב מאלמונים, אינו מתרומם מעל רמת המשחק הבינונית הנהוגה בסרטים כאלה, וקטעים מסוימים הינם פשוט מביכים. בהקשר זה אני חייב לתמוה, מדוע חייזר הלובש דמות אדם יבחר לדבר במבטא בריטי מגוחך (אולי קינג מנסה לרמוז לנו משהו לגבי זהותם האמיתית של האומה הבריטית?), ומה בדיוק הפטיש שיש לקינג עם פגמים בדיבור.
גם כוכבי הסרט, מורגן 'היה לי תפקיד ב'התפרצות' ולא אכפת לי לחזור על עצמי' פרימן (קולונל קרטיס) וטום 'יצאתי להציל את טוראי רייאן וכל מה שקיבלתי זה this lousy T-shirt' סייזמור (קפטן אנדרהיל), נותנים הופעה פושרת למדי. ג'ייסון 'שיחקתי כמעט בכל סרט של קווין סמית', במה אני זוכה?' לי (ביבר) נותן הופעה משעשעת למדי, אך התפקיד שלו הוא פשוט לא מספיק גדול.

עם זאת נחמה אחת יש לצופים שרכשו כרטיסים ל'לוכד החלומות': 'הטיסה האחרונה של אוסיריס', סרטון מסדרת האנימטריקס. כל חסרונותיו האמורים של 'לוכד החלומות' הופכים לחדים עוד יותר בהשוואה למיני-סרט המוקרן לפניו. הסרטון מתאר את משימתה האחרונה של הרחפת "אוזיריס", משימה שיש לה קשר ישיר לנקודת הפתיחה של הסרט הבא בסדרה, 'מטריקס Reloaded'.

הציפיות שהיו לי מ'הטיסה' היו גבוהות בשל השמועות ברשת והעובדה שעל הגרפיקה ממוחשבת שלו אחראית חברת סקוור-סופט, המפיקה של 'פיינל פנטזי' המרהיב ויזואלית. ואכן, 'הטיסה' בהחלט מספק את הסחורה עם 9 דקות של שכרון חושים ואנימציה ממוחשבת שנראית פשוט נפלא. הסרטון נפתח בקרב חרבות, המדגים את המרחק הקטן שבין
Swordplay ל-Foreplay, ומוכיח עד כמה השתפרה הטכנולוגיה בכל הקשור לתיאור הגוף האנושי. בהמשך הסרטון חושף צוות ה"אוזיריס" גילוי מפתיע, האחראי לשם הסרטון. 'הטיסה' מצליח לייצר יותר אדרנלין מכל סרטי האקשן שראיתי עד כה השנה יחדיו, הישג מכובד ביותר בהתחשב בקוצרו. 'מעופה' בהחלט משאיר טעם של עוד ומשאיר את הצופים במתח עד ליציאת 'מטריקס Reloaded'.