פרנסיס פורד קופולה – אתם יודעים, האבא של סופיה – עוד חי, ולראשונה מזה שמונה שנים, הוא גם עושה סרט: משהו קטן תקציב שנקרא 'נעורים ללא נעורים', עם טים רות'. ואחר כך – חזרה ל'מגלופוליס', התסריט שעליו הוא עובד 20 שנה. |
24.09.2005
|
יומית
פרנסיס פורד קופולה – אתם יודעים, האבא של סופיה – עוד חי, ולראשונה מזה שמונה שנים, הוא גם עושה סרט: משהו קטן תקציב שנקרא 'נעורים ללא נעורים', עם טים רות'. ואחר כך – חזרה ל'מגלופוליס', התסריט שעליו הוא עובד 20 שנה.
פרנסיס פורד קופולה – אתם יודעים, האבא של סופיה – עוד חי, ולראשונה מזה שמונה שנים, הוא גם עושה סרט: משהו קטן תקציב שנקרא 'נעורים ללא נעורים', עם טים רות'. ואחר כך – חזרה ל'מגלופוליס', התסריט שעליו הוא עובד 20 שנה.
נשמע ממש ''ראסטי ג'יימס''י כזה
וזה טוב, כי זה הסרט היחיד (טוב, חוץ מ"הסנדק 2") של קופולה שאהבתי, ואת כל השאר, באופן מוזר מאוד, ממש לא.("מועדון הכותנה" שיעמם אותי, "אקפוליפסה עכשיו" עיצבן אותי וסרטו האחרון, "מוריד הגשם", הוא אחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי בחיי, הספר המשעמם ביותר של ג'ון גרישם וסתם סרט מחפיר).
משהו יודע על מה הסרט הזה מגלופוליס ויכול להביא קישור שאפשר לקרוא עליו או משהו בסגנון
גוגל, בן אדם?
http://movies.yahoo.com/shop?d=hp&cf=prev&id=1808405106
עודכן לאחרונה ב-2001.
תאריך ההפצה המשוער: 2004. קצת לא עדכני.
השאלה היתה על מה הסרט.
לא סביר שזה השתנה באופן דרסטי, נכון?
לא אמרתי שהשתנה.
זאת היתה רק הערה בקשר לאיכות ותדירות העדכון של האתר של גרג.
אליאדה?
מעניין. לא ידעתי שאליאדה היה גם סופר. הוא נחשב חוקר מדע הדתות החשוב ביותר במאה ה-20, וכנראה יש גם סיפור די אפל בעברו של שיתוף פעולה עם הנאצים והלשנה על חבריו המדענים היהודים ברומניה.
''ממש לא נראה כמו סרט של קופולה''
סתם מתוך סקרנות: איך נראה סרט של קופולה לדעתך? אולי מאחר ו"ראסטי ג'יימס" היה הסרט הראשון שלו שראיתי, הוא מבחינתי דוגמא לאיך נראה סרט של קופולה (דווקא טרילוגיית "הסנדק" היא לדעתי חריגה חלקית מהסגנון המקורי שלו).
ולמרות זאת
גם בעשור המינורי לכאורה עבור קופולה של שנות השמונים, דגדג לו לעשות את מועדון הכותנה הגרנדיוזי.
הסיגנון של קופולה הוא בסופו של דבר גרנדיוזי הרבה יותר ממינורי. לדעתי לפחות.
את הדברים שכתבתי בזמנו על ראסטי ג'יימס, כתבתי כאן:
כתבה מספר 904
אבל כשחושבים על זה,
הסרטים המינוריים של קופולה, "ראסטי ג'יימס","נערי הכרך","השיחה" (סרט מבריק, מדהים. ראיתי אותו אתמול והוא תפס את מקומו של ראסטי גיימס בתור סרטו הטוב ביותר של קופולה) ו"הסנדק 2" ברגעיו היותר חזקים, היו גם הסרטים הטובים היחידים שלו.
הסרטים הגרנדיוזים שלו (מבין אלו שראיתי) נעו אצלי בין משעממים (הסנדק, מועדון הכותנה) לבין ומגעילים, מקוממים ואקסנטריים בטירוף (פאטון ואכפוליפסה עכשיו, ברגעיו היותר חלשים).
ולמרות שבסך הכל, קופולה לא במאי גאון ומבריק במיוחד כמו שעשו ממנו, הוא עדיין נחשב אצלי כבמאי חשוב, מבחינתי, החשוב ביותר מכל במאיי הדור שלו.
אכופליפסה זה משהו חדש נגד אפילפסיה?
בהנחה וב''פאטון'' התכוונת ל''פלאטון'',
הרי ש"פלאטון" נעשה ע"י אוליבר סטון. המילים "מגעילים, מקוממים ואקסנטריים" אכן מתאימות לסטון, אבל נשמעות לי מוזר בהקשר של קופולה.
לא, התכוונתי ל''פאטון''
סרט בכיכובו של ג'ורג' סי, סקוט מ-1970, לו קפופלה כתב את התסריט. ראיתי את הסרט לפני המון זמן, והוא זכור לי כסרט משעמם וטרחני לחלוטין. יכול להיות שהוא התיישן (כנראה, בימדב הוא נמצא במקום131, והוא גם זכה באוסקר), אבל אני סבלתי בו מאוד.http://www.imdb.com/title/tt0066206/
ואגב, גם "פלאטון" איום ונורא, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
לא, התכוונתי ל''פאטון''
זהו דווקא סרט שיש לי ממנו הרבה זכרונות טובים. ראשית ההתחלה הקלאסית, שזכתה למאות ציטוטים, בה הגנרל פאטון נושא נאום מופתי ומעוטר בכינוי המתחילים באות ז' לחייליו על קרע דגל הפסים והכוכבים, ההמשך בו עומד על הגיבעה וצועק ליריבו הגרמני: "Rommel, you magnificent bastard. I read your book!" (מי היה במאי טקס האוסקר שציטט את המשפט הזה כל הזמן בסרט התיעודי הישראלי שנעשה על הטקס? הזיכרון שלי מכזיב שוב) והסצנה לקראת הסוף שבה הקולונל מפלס דרכו דרך ערימת גופות.
כן, הסרט ארוך מדי, נסחב לעיתים ולא אחיד, אבל יש שם כמה סצנות אדירות מהסוג שנחרט בזיכרון להרבה זמן והמשחק של ג'ורג' סי סקוט מרטיט ממש. בין ההופעות הגדולות ביותר אי פעם. אל פצ'ינו יכול להסתכל וללמוד.
נכון,
ג'ורג סי סקוט באמת היה מצויין (זה רק אני או שניסו לגרום לו להיראות קצת כמו הנשיא רייגן בזמנו), אבל איפה הוא ואיפה פצ'ינו, אי אפשר להשוות בכלל.
מהסצינה הראשונה לא התלהבתי, לטעמי, היא הייתה ארוכה מדיי ומוזרה לאללה (הזכיר לי קצת את "מילכוד 22 המופתי).
אבל לעומת זאת, הסצינה עם הגופות הייתה לטעמי קצת בוסרית יותר מדי, אבל היא הייתה הסצינה הכי טובה בסרט. מצמררת וחזקה, ששוב הזכירה לי שקופולה במאי מצויין, וגם ששוב, עד כמה שהסרט עצמו מחורבן לגמרי.
נכון,
אבל קופולה לא ביים את הסרט הזה.
אופסי...
לגבי רייגן, לא ממש סביר
פאטון יצא ב-1970, עשור לפני שרייגן נבחר לנשיא. רייגן אמנם כבר ניסה לזכות בפריימריז של מפלגתו ב-1968, אבל קשה לי להאמין שיש קשר בין מראם של האנשים.
מה שכן, מעניין שפאטון ופלאטון מתייחסים שניהם למלחמה מעמדות מנוגדות לחלוטין (אני מסיט את הדיון? מה פתאום?). פאטון יצא בעיצומה של מלחמת ויטנם כשיר הלל לצבא האמריקני החזק ומפקדיו האמיצים. ג'ורג' סי. סקוט משחק שם נהדר (אם כי סירובו לקבל את האוסקר די הכניס אותו לרשימה השחורה של האולפנים וגמר לו את הקריירה) דמות שנראית פיקטיבית, גם אם בוססה על אדם אמיתי. בזמנו, הסרט היה נועז עם כל הקללות וגישת הקאובוי שלו ובו זמנית מרהיב מבחינה חזותית עם קטעי קרב המוניים וסטים ענקיים.
פלאטון, לעומת זאת, מציג את המלחמה כגהנום שכל ההתבוססות בו חסרת מטרה ונועדה רק להרוג זמן עד השחרור, או המוות. בניגוד לפאטון, שהיה כנראה סוג של תעמולה בעד המלחמה בויטנם, פלאטון מבקר את חוסר הטעם בקרב נגד צללים וכפריים ומציג את חיילי ארה"ב כמי שאיבדו כל צלם אנוש. מי שעוד זוכר איך להיות מוסרי, יהפוך לקורבן של המושחתים. בעוד פאטון הוא סרט "נקי" לעין, בלי איברים קטועים ואנשים גוססים בבוץ, פלאטון לא חוסך במראות קשים ובהילוכים איטיים, כאילו לשבור בכל כח את מיתוס הצבא הנאור.
בהשוואה בין שני הסרטים, אני חושב שפלאטון טוב יותר, אבל נופל יותר מדי בקלות לדמגוגיה אנטי-מלחמתית. גם פאטון מלא בדמגוגיה, אלא שהיא יותר בסגנון "טוב למות בעד ארצנו" ויותר מילולית מהויזואליות המחרידה בכוונה של פלאטון. נדמה כאילו העובדה ששני הסרטים זכו באוסקר בהפרש של כחצי דור, היא אינדיקציה לשינוי החד שנעשה בתפיסה של האדם ברחוב והאקדמיה אודות נחיצות המלחמה והגדרת הגבורה. כאשר מלחמת ויטנם הייתה בשיאה, גיבור היה זה שסותר לחייל בוכה, יורה מהקרקע על מטוסים באמצע מתקפה ומקלל את האויב הלא אנושי. 16 שנים מאוחר יותר, גיבור הוא הפציפיסט שעוזר לחבריו ומכיר במלחמה כדרך ללא מוצא (אני מניח שזה מוטיב שחוזר ב"נולד בארבעה ביולי" שלא ראיתי, גם הוא של סטון). מעניין מה תהיה ההגדרה לפי "ג'ארהד" של סם מנדז ו"דגלי אבותינו" של קלינט איסטווד.
פשוט תגובה מרתקת.
תודה.
אבחנה קולעת במיוחד.
ו-וייטנאם היא הדוגמה הבולטת, לתהליך שאפשר הרבה פעמים למצוא במדינות שונות: מלחמה שמתחילה טוב ונגמרת רע (מבחינה צבאית), והפנמה איטית ומאוחרת של התוצאות, שמחלחלת אחרי די הרבה זמן לקולנוע. כמו בישראל כלפי מלחמת לבנון.
עכשיו רק נשאר להבין
איזה מסר בעד או נגד המלחמה מסתתר בפרסומות של יס.
עכשיו רק נשאר להבין
המסר הוא שמלחמה מהנה יותר במסך רחב ודולבי סראונד .
מסר חשוב ומכובד בהחלט .
שוב הזכרת לי
למה שנאתי את "פאטון" ו"פלאטון" כל כך.
פאטון ופלאטון הם סרטים גרועים. את זה אני יכול לקבוע בוודאות: בפלאטון זה הגועל, הבלתי הגיוניות של דברים וסתם האופן המשעמם שסטון בוחר להראות את הגרסה שלו למלחמת וויאטנם, בצורה אלימה, ואלימות לטעמי, אם אין לה לפחות עוד ערך מוסף, היא פשוט לא מעניינת (ראה ערך "סין סיטי").
"פאטון" הוא סרט גרוע גם כן. נכון, הוא הרבה פחות אלים מפלטון, הרבה יותר הגיוני והומני ממנו (ובכך הוא מצליח להתעלות על פלאטון ברמות) ובעיקר האופן בו הסרט נמשך הוא הרבה יותר מינורי וידידותי מפלאטון.
אז למה בכל זאת פאטון סרט מחורבן? בגלל שאם המסר בפלטון ("מלחמה זה גיהנום") היה שמאלני קיצוני מאוד, בפאטון המסר עובר לקיצוניות אחרת, ימנית יותר, בה הסרט דווקא קורא לכך ש"טוב למות בעד ארצנו", ושמלחמה זה חשוב וטוב (ראה ערך "גברים בחלל" המזוויע).
פלטון ופאטון, הם סרטים גרועים משום שכל אחד מהם כל כך קיצוני במסר שלו על המלחמה, עד שהוא הופך לדמגוגי ומנותק לחלוטין מהמציאות. אף אחד מהם לא אומר משהו באמת אמיתי וכנה על המלחמה, אלא רק מקצין לכיוו אחד, מבלי באמת להגיד משהו ראלי. וזה רע, רע מאוד, ולא הוגן בכלל.
אני הולך לעשות מעשה שלא יעשה
אבל אין לי מקום אחר לעשות אותו. והת'רד הזה בכל מקרה נמשך על פני קופולות פלאטונים ופאטונים, כך שעוד סרט לא יזיק.
אם מדברים על סרט שהוא באופן די ברור, סרט תעמולה לכיוון כלשהו. אני חייב להזכיר את חופי הכרך, שהוא בערך כמו בצהרי היום, אבל לא מערבון. והוא, בעיקר בסופו, אבל גם לכל אורכו – פוליטי הרבה יותר מדי, חשוף הרבה יותר מדי (כלומר לא מנסה לתחכם את הסאבטקסט ולהסתיר אותו), והוא בעיקרון סרט תעמולה ארוך.
ככל הידוע לי זאת גם הסיבה שאליה קזאן יצר אותו, במין סרט שבא להסביר את ההלשנות שלו עצמו על חבריו. ועם זאת משהו בו הפריע לי.
אחד מהדברים הבולטים ביותר מהבחינה הזאת בסרט היא בדמותו של ברנדו עצמו בסרט. קזאן ניסה לשחק על יותר מדי אלמנטים בדמות שלו, ולכן, למרות משחק קרוב למופתי של אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים (שהתעצם במיוחד לעומת האנמיות של איווה מארי סיינט), הוא פשוט לא היה יכול להגיע למיצוי היכולות. כי קזאן לא נתן לו את הכלים וכי קזאן יצר סתירות מהותיות באופיו של מאלוי למען האג'נדה החברתית אותה הוא יצר. בקיצור, קזאן עשה משהו שלבמאי אסור לעשות – סירוס השחקן הראשי שלו. ויצירת דמות לא הגיונית באשמתו המלאה שלו עצמו.
וגרוע מכך – כל אחד מהפנים של ברנדו בסרט היה הגיוני וסביר לכשעצמו, או כפי שאמרתי – הוא משחק מופלא. כל אחד מהפנים של ברנדו בסרט היה מנומק להפליא, וניכר כי התסריטאים או קזאן עצמו השקיעו הרבה מחשבה ביצירת דמות שתהווה מטאפורה למשהו הרבה יותר עמוק ממנה עצמה. אך המטאפורה הזאת יצרה דו מימדיות שגזלה כל אפשרות סבירה להבנת הדמות.
דוקא "בצהרי היום" שיצא שנתיים קודם, ומייצג רעיון דומה, אך דרך עלילה הרבה יותר פשוטה וישירה. ובעיקר דרך רעיון קולנועי מבריק (השעון ואמצעים אחרים) מגלה עד כמה הסיפור המורכב לכאורה ברמת הטקסט של "בחופי הכרך" בעייתי. "בצהרי היום" אינו סרט גדול, וכבר כתבתי עליו באתר פעם. גם הוא נראה כמו סרט תעמולה, וגם הוא מכעיס לפעמים. אבל השפה הקולנועית שלו פשוט הרבה יותר קוהרנטית וזורמת מאשר זו של "חופי הכרך".
''בצהרי היום'' סרט תעמולה?
תעמולה למה? ברור שיש בו אידיאולוגיה ומסרים מסוימים מאוד (על מה זה להיות גבר, וכו'). אבל מה הופך אותו לסרט תעמולה?
חשבתי שזה דוקא משהו ידוע
ואני בטוח לא המצאתי את זה. אבל בצהרי היום הוא ככל הידוע לי סרט שנוצר על רקע המקארתיזם, והאיסור לשתוק כנגד מבקשי רעתך (או אם תרצה הקומוניסטים).
ככל שידוע לי "ריו בראבו" נוצר כקונטרה לבצהרי היום, למרות שלא ראיתי אותו. והוא מייצג את הצד השני של המטבע.
דעתי האישית על הסרט נמצאת כאן:
כתבה מספר 920
ולמרות מה שכתבתי שם. אני די בטוח שבצהרי היום מוכר בעולם הרחב בתור סרט מקארתיסטי. לא חידשתי ולא ניסיתי לחדש דבר.
הפוך גוטה, הפוך
מתוך הטריוויה של ימד"ב על "בצהרי היום" (ונזקקתי לזה רק כי הצלחת לערער את זכרוני בנוגע לאיך שאני הכרתי את הסרט):
הפוך גוטה, הפוך
ובאופן כללי – אם ג'ון וויין מנתגד לסרט מסויים, ועושה סרט אחר כמענה אליו, וצריך לחלק את הסרטים לימין ולשמאל – הסרט של וויין יהיה הימני. זה ההימור הבטוח. אנחנו מדברים על יוצר שעשה סרט התומך במלחמת ויאטנם בזמן המלחמה עצמה.
אה..
כמו שאמרתי דעתי היא לא כזאת. הייתי בטוח שזה הקונצנזוס. תודה על שהארת את עיני.
אבל האמת היא שזה מאד מבלבל. כי אם בחופי הכרך הוא סרט מקארתיסטי (ובכך, ולגבי אליה קזאן אני מקווה שאני לא טועה), למרות שגם בו יש תמות דומות לאלו של בצהרי היום, אולי מלבד המסקנה של שני הסרטים – האדם שמנסה לשבור את קוד השתיקה וכל זה. אבל האחד (בחופי הכרך) הוא מקארתיסטי. ואילו השני (בצהרי היום) הוא לא כזה. האם זה אומר ששני הצדדים חושבים על עצמם בדיוק אותו דבר.
והמדהים יותר הוא שאילו הייתי צריך לחשוב על בחופי הכרך ללא ידע מוקדם, הייתי אומר שהוא אנטי מקארתיסטי, כי ההבדל בין החבר'ה הרעים של ג'וני פריינדלי כמייצגי קפטליזם או כמייצגי איגודי עובדים מושחתים הוא דק למדי ולא משמעותי מלבד לתקופתו הוא וכאמירה חברתית. באותה מידה שפריינדלי הוא מייצג איגוד עובדים מושחת הוא היה יכול לייצג ארגון קפטליסטי מושחת. מה גם שהקפטליזם אפילו לא מיוצג בסרט באופן אמיתי.
בקיצור, אם ניתן ללמוד משהו משני הסרטים האלה (וכנראה גם מריו בראבו, ומסרטים אחרים מהתקופה) זה שהכל מאד מאד סובייקטיבי. סרט יכול להיראות בדיוק כמו סרט אחר, ולהציג דעות הפוכות רק בגלל שהוא משנה את שמות הדמויות ואת הדברים אותם הוא מייצג. אין דיסטינקציה מוחלטת וברורה.
לכן, כמו שאמרתי, שני הסרטים האלה בעייתים בקולנוע של היום. הדברים נעשו מורכבים יותר ותעמולניים פחות. השחור והלבן הקיצוניים נשרו כדי לתת דרור לגרעינים האמיתיים של הדעות והרעיונות העומדים במרכזם, ובכך ליצור את אותה הפרדה חשובה.
יותר הגיוני שסרט של איליה קזאן יהיה מקארתיסטי
לפני כמה שנים, נערכה בזמן טקס האוסקר הפגנה מחוץ לאולם במחאה על הענקת פרס על מפעל חיים לקזאן. הנימוק להפגנה היה שבשנות החמישים, איליה קזאן מסר שמות של אנשי תעשיה שנחשדו בקומוניזם לציידי המכשפות של מקארתי ועל כן אינו ראוי לכבוד.
בקרוב, ג'ורג' קלוני יוצא נגד מקארתי ואולי מקבל על זה אוסקר.
לא נראה לי שהוא היה ''מקארתיסטי''
נראה לי יותר סביר, שכמו רוב האנשים ששיתפו פעולה עם הועדה באותה תקופה, קזאן פשוט רצה להציל את עורו (והקריירה שלו). לא שאינטרסנטיות, במקרה הזה, היא טובה יותר מאידיאולוגיה נאלחת, אבל נגדיר את זה ככה: אני ממש לא הייתי רוצה בנעליהם של יוצרי* קולנוע באותה תקופה. אני לא מאחל לאף-אחד את הדילמות שהיו מנת-חלקם.
* בניגוד למנהלי האולפנים השונים, שאליהם דווקא הרבה יותר קל לבוא בטענות – הם ראו את המקארתיזם בתור דרך קלה ויעילה לזרוק את מנהלי האיגודים המקצועיים. הם באמת היו משת"פים מכל הלב.
סליחה, טעות שלי.
בפעם הבאה אני צריך לבדוק לפני שאני מאשים אנשים באינטרסנטיות סתם. קזאן, מתברר, היה קומוניסט-בעברו שהתפכח (הרבה יותר מהר מעמיתיו, יש לציין), לאחר שנודע על מה שהתבצע בתקופתו של סטאלין, ובאמת האמין שהעדות שלו מול הקונגרס עוזרת להציל את הוליווד.
וכאן עולה שאלה עוד יותר מסובכת: האם ניתן לשפוט אדם שזרק את חבריו לכלבים, אם הוא האמין שעשה זאת ממניעים נאצלים (גם אם אלה התבררו בדיעבד כמוטעים)?
אבל אם מקארתי נטפל אליו,
ואם קאזאן הכיר שמות של אנשים שמקארתי חיפש, האין זה אומר שמקארתי וקאזאן היו משני עברי המתרס?
כפי שרז כתב, ההפגנה נגד קאזאן לא נערכה מאחר והוא היה במחנה של מקארתי. להפך. המחאה נערכה מאחר והוא נרדף ע"י מקארתי, ובגד במחנה שלו כדי להציל את עורו.
ואני תמה,
איך אפשר עדיין להציג תמיכה בסטאלין כמעשה נערץ, ולו בהוליווד, ולהניח שיש מחוייבות ל'מחנה' של תומכי סטאלין.
(זה בלי לומר את דעתי על האידיוט המנוול הזה מקארתי. הנה, אמרתי).
קומוזניזם זה לא בהכרח סטאלין
עד שנות החמישים המוקדמות?
הבה נאמר, למצוא באותה תקופה קומוניסט בעל סימפטיה לבריה"מ ש*לא* היה סטאליניסט, זה קשה.
אהמ. מה עם כל הטרוצקיסטים?
אין שחור ולבן בדברים האלה. כמו שלהרבה יהודים בעולם יש ביקורת חריפה על המדיניות של ישראל בכל מיני תחומים – למשל, שאלת "מיהו יהודי" – ובכל זאת הם קשורים אליה מאוד.
בכלל, מאוד לא הוגן לקחת את סטלין ולהכתים באמצעותו כל מי שהיה בעל דיעות סוציאליסטיות או פרו-קומוניסטיות. במיוחד בתחילת שנות החמישים, לפני הקונגרס ה-20 וחשיפת הפשעים של סטלין.
יכולת להיות אדם טוב שהאמין בכך שישנם פגמים רבים בקפיטליזם נוסח אמריקה, ודגל בקומוניזם, ולהיות מוקע ע"י מקארתי כבוגד נתעב, למרות שלא היית כזה. ואם קאזאן היה זה שהביא לכך, והרס לך את הקריירה כדי להציל את עורו, הוא היה הרע בסיפור.
הטרוצקיסטים היו אוייבי האומה.
היום נורא נחמד לקחת את תקופת מקארת'י ולהפוך אותה לסמל. רק מה? לועדה נגד פעולות אנטי-אמריקאיות מ-1947 באו (מיוזמתם!) 41 אנשי הוליווד, והעידו נגד 19 איש, מהם אחד שחקן. אחד מהמעידים, ברכט, היה בהחלט קומוניסט מהסוג הלא-במיוחד סימפטי, אם תבדוק את המחזה שבו החברים הורגים את הגיבור למען האידיאל (עברו כמה שנים, לא זוכר בדיוק) או את עלילותיו במזרח גרמניה.
התקופה היותר משמעותית של המק'ארתיזם נמשכה כשנתיים, חלקן חופפות למלחמת קוריאה, עד שהוא התנכל לצבא ארה"ב והנ"ל החזיר מלחמה שערה וגרם לסילוקו. בתקופה הזו, זה נכון שהוועדה הציקה לעובדים פדרליים, לעובדי הוליווד, ולעוד כמה וכמה אנשים. אבל כתופעה, זו הייתה תופעה די מבוטלת בהיקפה. בוא נאמר, הקג"ב היה עוצר יותר אנשים ביום אחד באותה תקופה, ולא מחזיר.
הנקודה היא, שהייתה תמיכה של אינטלקטואלים בברית המועצות, עד נכונות לא לראות שום עיוות של המשטר – ראה למשל את ג.ב. שאו, או את הזוג הבריטי הידוע לשמצה ווב) שכתב את הספר המהלל על בריה"מ בשיא הטרור הגדול. זה לא כאילו שישבו עם ההגדרות שלנו ל'קומוניזם' וישבו ופתחו מילון. מדובר בהתעלמות ברורה של חלק ניכר מהאליטות האינטלקטואליות המערביות מעוולות סטאלין (סארטר, למשל, תמך בהתעלמות מהעניין המביך של הגולאגים, כדי לא לדכא את רוחו של הפרולטריון הצרפתי), כולל שבחים מביכים ממש. בעברית אפשר פשוט לקרוא את ההקדמה של הקיבוץ המאוחד לכל דבר שהם הוציאו פה שקשור בסטאלין, וזה מביך. מאוד מביך.
האם זה מצדיק את מקארת'י, אפילו בהתחשב בתחושת המלחמה הקרה, שהסובייטים עשו כמיטב יכולתם לתרום לה?
לא.
אבל זה מכניס לפרופורציה את הסיפור עם קאזאן. כי, אם נרחיק לאיזה במאי שערורייתי אחר, רומן פולנסקי – שאני חושב שרוב האנשים יסכימו שהוא עשה משהו לא פחות מתועב מקזאן, אם לא יותר – הוא מעולם לא זכה ליחס כזה בתעשיית הסרטים, ולפני כמה שנים גם התאגדו כל מיני לקרוא לאפשר לו לשוב לארה"ב (נו, טוב, היא כבר לא קטינה. עברו מאז 25 שנה).
קאזאן מוקע לא משיקולים מוסריים אלא משיקולי עלבון אגואיסטי גרידא: הוא היה "משלנו", והוא לא היה צריך לעשות 'לנו' את זה.
ולעזאזל כל השאר.
תופעות מסוימות מקבלות נפח גדול יותר,
ומשקל רב יותר בהיסטוריה, כי הן קרו לאנשים שיש להם השפעה גדולה יותר על הזיכרון הקולקטיבי. ולכן ייתכן מאוד שתקופת המקארתיזם זכתה להד גדול, חסר פרופורציה למימדיה – וקאזאן, שאולי חטא חטא קל מאחרים, כפולנסקי, נענש בצורה כבדה יותר. מזלו הרע של קאזאן, בדיוק כמו מזלו הרע של גנב קטן שנתפש, בהשוואה לשודד גדול שחמק.
עדיין, העובדה הבסיסית היא שיש שני צדדים – בצד אחד קאזאן, שבחר להציל את עצמו, ושיתף פעולה עם מדיניות של רדיפת אנשים על סמך דעותיהם, ולא על סמך פעולה כלשהי שביצעו; ובצד השני, אותם אנשים, שהקריירה שלהם נפגעה או נהרסה. גם אי אפשר לומר שבגלל שהיו במערב אינטלקטואלים שהאמינו בעיוורון בקומוניזם, הגיע לאינטלקטואלים פרו-קומונסטים בהוליווד לסבול בגלל דעותיהם. אפילו לאלה שבאמת תמכו בסטאלין זה לא הגיע, כל זמן שלא ביצעו כל פשע.
לכן, קאזאן ביצע מעשים לא מוסריים, והגיע לו להיות מוקע. ואם אתה מקבל את זה שכמעט לא קיים צדק מוחלט, גם העובדה שבין מתנגדיו של קאזאן *אולי* היו אנשים שהאמינו בסטליניזם, לא מונעת מהצד שלהם להיות הצד הצודק בענין.
כשיש לך שטינקר קטן בצד אחד,
ותומכים – כולל מוצהרים – של רוצח המונים בצד שני, כולל גם כאלה שאטמו את עיניהם לגמרי, כולל כאלה שעשו שירותים למכונת התעמולה הסובייטית, הייתי נזהר מלקרוא להם "הצד הצודק".
אגב, בכל מדינה – גם בישראל, היום – בני אדם סובלים בעוון דעותיהם גם אם לא עשו כלום. קורה.
אל תיזהר לקרוא להם ''הצד הצודק''
העקרון הבסיסי של חופש הביטוי בדמוקרטיה קובע שדעות אינן יכולות להיות פשע, ושאי אפשר להעניש עליהן בנימוק שהן אינן צודקות. יש לזה יוצאים מן הכלל, כמובן, אבל הם לא רלוונטיים למקרה הזה (אלא אם כן מישהו יבוא ויטען שאותם אנשים שהואשמו בהוליווד, וגם במקומות אחרים, זממו הפיכה, או משהו בסגנון. ושהדבר גם הוכח לגביהם אחד אחד בצורה משפטית תקינה).
לעומת זאת, אפליה של אדם בגלל דעותיו – למשל, פיטוריו ממקום עבודתו – *כן* נחשבים בדמוקרטיה לדבר בלתי צודק.
לכן אם יש בצד אחד אנשים שנרדפו וסבלו נזקים ממשיים בגלל דיעות *שלכאורה* היו להם (ושגם אם היו להם באמת, הם לא עשו דבר כדי לממש אותן בצורה בלתי חוקית) – הם הצודקים בטענה שנעשה להם עוול.
ואם בצד השני יש מישהו שסייע לגרום להם את אותו עוול – הוא שייך לצד הלא צודק.
אה, וברור שבכל מדינה קורה שאנשים סובלים על דיעותיהם, גם אם לא עשו כלום. אבל אם זה נראה לך בסדר, על מה כל הויכוח? ארה"ב היתה יכולה וצריכה להיות כמו ברה"מ. לירות על המקום בכל מי שמראה נטיה קלה לעבר קומוניזם, לנפנף את כל השטויות האלה של חופש ביטוי שעליהן דיברתי, להפסיק להיות דמוקרטיה, ולפתור את הבעיה בדרך המהירה.
ממני לא תשמע מילה לטובת סטאלין.
ובאמת, כמי שסבא שלה ישב כמה שנים בסיביר, אי אפשר לטעון שיש בי איזושהי אהבה לקומוניזם. ובכל זאת, יש כמה רעיונות מקסימים שטבועים בו – שוויון, ונתינה, והתעלמות מרעיון הרכוש… אז לא, אני *ממש* לא קוראת ליישומם באיזור מגורי, אבל אני כן מבינה למה אנשים בארץ מאוד קפיטליסטית יימשכו אליהם, בטח אם הם לא ידעו על התוצאות הנוראיות שהנסיון ליישם אותם גורם במקומות בהם עושים אותו. לפעמים גם אופטימיזם יכול לעוור אנשים.
פולנסקי
לא רק שהיא כבר לא קטינה, ולא רק שהוא לא ידע שהיא קטינה בעת המעשה, ולא רק שהכל נעשה (ככל הנראה) מרצון, ולא רק שעברו אינספור שנים (הרבה מעבר למה שדורש חוק ההתיישנות), ולא רק שהיא סלחה לו (בסמיכות מפתיעה להעשרת חשבון הבנק שלה, כך אומרים) – בנוסף הוא סבל מנידוי, איבד את חבריו ונאסר עליו להיכנס לארה"ב. מבחינות רבות, הוא שילם את חובו בעיני הציבור.
וגם קאזאן.
ואגב, "סלחה לו" זה לא רלבנטי, מבחינת החוק, וגם לא רצונה של בת 13.
לא ידע שהיא קטינה? בת 13?
נו טוב.
דבר שני, למיטב ידיעתי מעולם לא נאסר על פולנסקי להיכנס לארה"ב. הוא מוזמן בכל עת להיכנס לשם ולרצות את עונש המאסר שלו. הסיבה שהוא לא נכנס לארה"ב היא שהוא *התחמק* מלשלם את חובו לחברה.
אם הוא היה מרצה את עונשו, מסתבר שהיה ראוי שלא לזכור לו לנצח את מה שעבר כבר מזמן, מכיון שבכל זאת זה היה בהסכמה וכו' – מה שממעיט את החומרה המוסרית של המעשה, אף שלעניין האשמה זה לא רלוונטי.
אבל הוא מעולם לא הסכים לשלם, ועל כן אין סיבה לסלוח.
רגע, הוא לא היה באוסקר לפני כמה שנים?
פולנסקי לא הגיע לטקס וימד''ב מנמק:
בסופו של דבר, החליטו שאם פולנסקי לא בא אל האוסקר, האוסקר יבוא אל פולנסקי והפסלון הוענק לו באירופה כעבור מספר חודשים.
מ.ש.ל.
אמת
לא הצגתי כתב הגנה על פולנסקי, אלא רק הסבר מדוע בעיני הציבור (ולא בעיני החוק) פשעו נסלח לו.
הטרוצקיסטים היו אוייבי האומה.
אתה חושב שאלו שהיו בעד הקומוניסטים בשנות החמישים ובעד סטאלין ידעו על כל הרציחות שלו, על כך שהוא אחד מרוצחי ההמונים הגדולים בהיסטוריה? או אולי הם האמינו באידיאולוגיה וברעיונות שכבר לא היו קיימים בפועל?
בשנות החמישים, די הרבה כבר דלף על מעשי סטאלין.
ותומכיו העדיפו לבטל את הכל כתעמולה זולה, גם כשהיו ראיות טובות למדי (וזה בלי להזכיר כאלה, כמו סארטר שכבר הזכרתי, שהאמינו בכך אבל חשבו שלמען הפרולטריון יש לטייח), או, כדברי לנין, "כשחוטבים עצים עפים שבבים". זה כבר לא היה יכול להחזיק מעמד אחרי שדלף הנאום של חרושצ'ב בועידה העשרים. אבל כן – יכול היה מישהו להיות תמים ועיוור עד כדי כך שיחשוב שהכל בסדר.
מה שכן, מי ש*היום* מצטרף להפגנה במחאה על מי ש*אז* השטנקר על קומוניסטים, מעיד על עצמו משהו מאוד לא נעים. אני לא רוצה לגייס את חוק גודווין, אבל במקרה הזה ההשוואה מדוייקת: לו הייתה הממשלה הבריטית פותחת במצוד מק'ארתיסטי אחרי תומכיו של מוסלי, מנהיג המפלגה הפאשיסטית האנגלית, בשנות השלושים, כשעוד לא ידעו מה באמת זה אומר, והיטלר היה סתם עוד שם:
מי שהיה מוכן להזדהות היום כתומך של מוסלי, ולמחות נגד מי שהשטנקר (ולמה לקאזאן אתה לא נותן את הגנת האידיאלים? אולי הוא הבין מי היה סטאלין ומה סכנת הקומוניסטים למערב?), היה מצהיר על עצמו כפאשיסט דה-פקטו. והיום, כשאנחנו יודעים מה זה אומר, זה לא כבוד כזה גדול.
ואם לשפוט
על פי "בחופי הכרך", אז לפחות היה לקזאן מושג כלשהו על העוולות של הקומוניזם.
בשנות החמישים, די הרבה כבר דלף על מעשי סטאלין.
כדבריך, תומכי הקומוניזם ביטלו את הדיבורים על מעשי סטאלין כשקרים. הם טעו, הם עצמו עיניים מול המציאות בטפשות די רבה, ועל כך מגיעה הביקורת עליהם, אבל הם לא תמכו ברציחות ובטבח המוני. יש הבדל. אלו שהאמינו בקומוניזם האמינו בעקרונות, שלא ממש היו קשורים לשיטת המשטר שהנהיג סטאלין, שהייתה דיקטטורה מוחלטת. מסע הציד של מקארת'י היה מוגזם ויוצא דופן בחריפותו,עם או בלי קשר למעשי סטאלין. ההשוואה היא לכך שכדי ללכוד את תומכי בן לאדן בארה"ב, יחקרו את כל מי שמתנגד לשהות ארה"ב באפגניסטן וינהלו עליהם רשימות שחורות.
אתה מתעלם מכמה דברים:
1. לא מעטים האמינו שכשחוטבים עצים עפים שבבים. הרקורד של ימי מלחמת ויאטנאם וקמבודיה, כשהו-צ'י-מין הולל פה ושם למרות שהיה ידוע שמעשי האמריקאים לא עושים אותו צדיק, או אפילו חולצות צ'ה גווארה היום, מעידות שבקלות אפשר להתעלם גם כשכל המידע זמין, ואפילו להפוך לגיבורי תרבות כשיודעים בדיוק מיהו מה.
2. מסע הצייד של מק'ארתי הקיף כמה אנשים? מוגזם אכן, אבל ממש לא דומה להשוואה שלך, ובייחוד בהתחשב באוירה באותו זמן, ובמאמצים הנרחבים שהשקיעו המעצמות כדי לשתול מרגלים זו אצל זו. ולרוסים היו לא מעט מרגלים בארה"ב, כידוע.
3. אנחנו מדברים על התגובה *כיום*. ו*כיום* לצאת להפגנה הזו, זה אומר על המפגינים שהם כנראה לא שכחו ולא למדו כלום מזה חמישים שנה. *היום* לא הייתי מצפה מהם להתגאות בזה ש*פעם* הם היו סטליניסטים, גם אם בתום לב (כן, אני יודע, הוא עשה הרבה דברים טובים ובנה אוטובאנים, וכאלה. ובכל זאת).
אתה מתעלם מכמה דברים:
ההשוואה שלי הייתה מוגזמת, כמובן, אך היא בהחלט הייתה בכיוון. אני חושב שמקרה מקארת'י מראה כמה קל לעבור את הקו בין דמוקרטיה לדיקטטורה. אלא אם כן אתה באמת חושב שנגד כל, או אפילו רוב אלו שנחקרו היו ראיות על לריגול עבור ברה"מ.
לגבי סעיף 3 – לא סטליניסטים אלא קומוניסטים. יש הבדל עצום.
לגבי הסעיף הראשון, למרבה ההפתעה אני מסכים לגמרי. ההשקפה המתעלמת מפשעים עבור אידיאולוגיה היא שגויה (ומוצרי צ'ה גווארה בזויים). הדבר נכון גם לגבי סנטור מקארת'י.
ואתה, לדעתי, שב ומתעלם ממה שנראה לי העיקר:
מי שכיום תומך באנשים שנרדפו על ידי מק'ארתי, או מפגין מתוך הזדהות איתם, לא עושה את זה, סביר להניח, כדי לתמוך בסטאלין בפרט, או אפילו ברעיונות קומוניסטיים בכלל.
סביר בהרבה שהם עושים את זה כדי להביע התנגדות למקארתיזם. תופעה שבמסגרתה אנשים הוקעו ונחקרו על דיעותיהם (וגרוע מזה, דיעותיהם-לכאורה), קריירות חוסלו, ושכנים נתבקשו להלשין זה על זה כעל אלמנטים "חתרניים" – וזה, במדינה שמבקשת להיות סמל לזכויות אזרח ולחירות.
(וההקשר הפוליטי האקטואלי הוא, כמובן, הסמכויות הרחבות המוקנות לסוכנויות לבטחון פנים בארה"ב, מאז פיגועי 11.9).
לא. ההפגנה היא נגד *קאזאן*.
בהנחה, שמה שהוא דיווח עליו לא יכול להידון לכף זכות כמו כל המעשים שאתה דן פה לכף זכות. כמו שבאמת תומכיו אומרים.
ההפגנה גם התקיימה ב-1999, בלי שום קשר לבין-לאדן ולעיראק, ובלי שום רלבנטיות נראית לעין למה שהתרחש 50 שנה קודם לכן.
וכמו שהזכרתי פשעים יותר מתועבים לא זכו לאותה תגובה. זה פשוט, כמו שאמרתי בהתחלה, תגובה אינטרסנטית, בלי שום קשר לאידיאלים ולחופש ביטוי.
טוב, דעתך מעניינת, אבל לא מקובלת עליי.
ונראה לי שאני חוזר על עצמי, כך שמבחינתי הדיון הזה הגיע לסופו הראוי (קיפאון של אי הסכמה).
הטענה איננה בזכות מחנה של ''תומכי סטאלין''
אלא בזכות המחנה של אנשים שנחשדו בבוגדנות, וחייהם נהרסו ללא צורך בהוכחה, בגלל דעות שמאלניות-פרו-קומוניסטיות (שהיו סבירות הרבה יותר בשנות החמישים מאשר היום). לא אותו דבר.
יש בזה משהו
מעניין איך אפשר להציג שתי עמדות מנוגדות באותם אמצעים (דבר שמתחבר גם ל"לוחמים בחלל" שמושפע מתעמולה נאצית ואמריקאית גם יחד). למשל זכור לי סרט תיעודי שהציג את החייזרים של "פלישת חוטפי הגופות" כמייצגים את המקארתיזם שהשתלטו על מוחות האמריקאים, בעוד הפרשנות הרווחת היא שמדובר ביצוג של האיום הקומוניסטי.
מה שמייחד את "חופי הכרך" עבור קאזאן זו העובדה שהגיבור יוצא נגד כולם כדי להלשין (בניגוד ל"צהרי היום" שם הוא נלחם בניגוד לכל השאר שמשתפנים).
אגב, אם מסתכלים על הגיבור הראשי, אז לא בטוח שדווקא סרט שבו מככב ג'ון ויין הוא הימני ביותר. גארי קופר היה אחד הראשונים שיצאו מהוליווד לוועדות הידועות לשימצה של מקארתי כדי להתקיף את הקומוניסטים ההוליוודים. אולם, כיוון ש"צהרי היום" נעשה על ידי יוצרים שמאלנים, אז הליהוק שלו לתפקיד הראשי מהווה בדיחה מוצלחת במיוחד.
מה שאני אומר
הוא שלא הוגן לשפוט אנשים בודדים כאינבדואלים כאשר הם מצטרפים לקונפורמיות.
ניתן למתוח עליהם ביקורת. ניתן לומר עליהם שהם לא בסדר. אך הקונפורמיות הזאת היא בכל זאת כלי חזק מספיק בשביל להבין אותם, להסביר אותם, אולי אפילו להצדיק אותם במידה מסוימת. במיוחד כאשר הנפגע הוא הקונפורמיסט עצמו (בין השאר), משום שזכותו להיפגע אם הוא מעדיף להצטרף לקונפורמיות.
הרבה יותר קל לדבר על מאבק ברע, מאשר לעשות. והרבה יותר קל להציג בסרט את גרי קופר כמייצג הטוב הבלעדי באופן די דיכוטומי כאשר ברור שהעולם הרבה יותר מורכב. ובסופו של דבר אדם שבוחר להצטרף לקונפורמיות על חשבון הפגיעה בו עצמו כנראה שקל (במודע או שלא) והחליט שכך עדיף לו.
מתיחת ביקורת כל כך החלטית במקרה כזה היא מעשה לא הוגן. כי, מה לעשות, העולם לא מורכב מאבירים על סוס לבן.
שני דברים:
הראשון – באופן כללי, לא רק שאפשר לשפוט אנשים כאינדיבידואלים כשהם נכנעים לעמדה לא מוסרית של הרוב, גם חייבים לעשות זאת. העובדה שפועל על אנשים לחץ "ללכת עם הזרם", לא פוטרת אותם מאחריות למעשים שלהם.
השני – וזה מתקשר לעניין הדיכוטומיות – יש הרבה סיטואציות שאפשר בהחלט להבין אנשים שנכנעו לרצון הרוב, ולא לשפוט אותם באותה מידה של חומרה (למרות שהם עדיין צריכים לשאת באחריות לבחירות שלהם).
אבל דווקא הסיטואציה שהסרט מעלה היא סיטואציה קיצונית, מהסוג שנדיר בחיים, אבל עדיין מתרחש. במצב מהסוג הזה, הבחירה שאנשים צריכים לבחור היא חדה הרבה יותר מהרגיל, והתלונה שלך שהסרט דיכוטומי נראית לי לא במקום. במצב של "בצהרי יום", הכניעה לקונפורמיות היא בבירור רעה ולא מוסרית – כמו במצבים קיצוניים בחיים האמיתיים. ובמקרה כזה, הטענה "בסך הכול עשיתי מה שכולם עשו" לא צריכה לספק יותר מדי הגנה למי שמנסה להסתתר מאחוריה.
אבל הזכרתי הבדל נוסף
זה לא שהם *עשו* את מה שכולם עשו. זה שבדיוק כמו כולם הם *לא עשו* כלום.
ברור שאקטיביות קונפורמיסטית קלה יותר לשפיטה. אבל מה לגבי פאסיביות קונפורמיסטית?
יש בזה משהו.
אם כי זה תלוי בנסיבות – לפעמים הימנעות מפעולה מוסרית גרועה בדיוק כמו פעולה בלתי מוסרית. זה אחד הויכוחים הכי עתיקים בפילוסופיה.
בכל אופן, בתגובה הקודמת שלך אמרת ש"בצהרי יום" שופט דמויות בצורה לא הוגנת, מעצם זה שהוא מציג את אי-עשיית הדבר הנכון, כמשהו שלילי. ועם זה אני לא מסכים.
לא רק שהמסר הוא הפוך, כפי שהעירו לפני.
גם אחת התלונות העיקריות של יוצרי הסרט היא שהסרט אמנם הצליח אבל הצופים בזמנו לא הבינו את המסר שלו – כלומר אם הוא סרט תעמולה הוא סרט תעמולה כושל מאוד, כי המסר שלו אובד בעלילה.
תור מישהו אחר להגיב
למישהו שטועה לחשוב ש"גברים בחלל" מהלל את המלחמה ברצינות.
פתילי ורהובן, וגו', ולא בפעם הראשונה:
כתבה מספר 2272
כתבה מספר 1820
כתבה מספר 955
באמת קשה להתייחס לסרט המחפיר הזה
ברצינות יתרה, ועם הבנתי שיכול להיות שהייתה בו איזו סאטירה חולנית או משהו. אבל אם כבר הייתה, אז היא נכשלה, כי בזמן שצפיתי בסרט לא שמתי לב לסאטירה, בעיקר השתדלתי שלא להקיא את נשמתי.
ואני דווקא מחבב את וורהובן,"רומן הדמים" שלו היה מעניין למדי ו"זיכרון גורלי" היה לא רע בכלל. אבל הסרט הזה היה מחפיר בכל קנה מידה.
שוב הזכרת לי
אז אני מציע לך לראות את "פאטון" שוב. הסרט יצא כאמור ב-1970, ואז התמיכה של דעת הקהל האמריקאית לא הייתה בעד מלחמת ויאטנם, בטח לא של יוצרי הקולנוע השמאלנים כדוגמת קופולה (מאש למשל יצא כמה שנים קודם לכן). הסרט ביקורתי מאד לכל אורכו כלפי הגיבור שלו וכלפי ראיית החיים הניצית שלו.
אלא מה, בניגוד לפלאטון ולסרטים אנטי מלחמתיים אחרים, "פאטון" מעביר גם את הקסם המסוכן של המלחמה ושל תחושת הכוח. הוא דומה בכך לסרטו האחרון של ארול מוריס "ערפל המלחמה" שבו הוא מפגין גישה דומה כלפי מי שהיה שר ההגנה האמריקאי בזמן מלחמת ויאטנם בשנות השישים (ושם מוצגת גם הביקורת הרבה שהופנתה נגד המלחמה בזמן אמת). בקיצור, אם הטענה נגד הסרט היא שהוא קיצוני בעד המלחמה, אז כדאי לצפות בו פעם נוספת.
השאלה היא לא מה הייתה העמדה של קופולה באותו הזמן
(גם הוא אגב, לא הגיע לקבל את הפסלון שלו על פאטון). מה שקבע וקובע לסרטים בעלי פרופיל גבוה שכזה הוא עמדתם של המפיקים. גם אם לא נגעו בכלל בתסריט של קופולה, מפיק מיומן יכול בקלות לדאוג שהסרט לא יציג עמדה פוליטית מסוימת ע"י הפעלת לחץ על הבמאי. ממבט על הפילמוגרפיה של אדמונד נורת', השותף לכתיבת פאטון, נוצר רושם של כותב שמאלני שמתמחה דווקא בסרטים היסטוריים על דמויות של אנטי-גיבורים. עדיין, אם פאטון מכיל מסר אנטי-מלחמתי, הוא מסתיר אותו טוב מאוד באופן שאינו גלוי לצופה הממוצע מהרחוב, מה שאי אפשר לומר על פלאטון שמתקרב לשטיפת מח מצדו של אוליבר סטון.
השאלה היא לא מה הייתה העמדה של קופולה באותו הזמן
אני אכן טוען ש"פאטון" הוא סרט עם עמדות ביקורתיות כנגד המלחמה ונגד הראייה הצרה לפיה הדרך היחידה לחיות היא דרך החרב, אם או בלי קשר לעמדותיו של קופולה (אבל עם קשר לביקורת הרווחת והפופולארית באותה תקופה נגד ויאטנם).
הייתי מביא דוגמאות, אך נראה שאת חלקם לפחות לקחת משום מה לצד שבעד מלחמה. למשל, הסטירה ממנחית פאטון על פרצופו של חייל מפוחד שסובל מהלם קרב – סטירה שמזכירה את הצעקות שמרעיף קצין על חייל ב"שבילי התהילה" – אינה מוצגת כצודקת וכנכונה, אלא כאקט כוחני וברוטלי. הקללות וגישת הקבואוי של פאטון, שהם אכן חלק מהמשיכה אליו, הם גם חלק מהרתיעה ממנו. הקביעה שלך כאילו פאטון אינו מראה את אימת המלחמה מתעלמת מהסצנה לקראת הסוף, פאטון עומד בלב שדה זרוי גופות. גם "האוייב הלא אנושי" לא ממש נמצא בסרט. להפך, פאטון מלא כבוד ליריבו הנאצי ועל פי ראיית עולמו העולם אינו מקום שבו נלחמים על ערכים שונים, אלא מקום בו נלחמים והמטרה להרוג את הבן זונה שמולך לפני שהוא יהרוג אותך. אתה והוא שווים. השאלה אם נראה לך שראיית עולם כזו – נולדנו להילחם ולמות במלחמה לשם המלחמה, כאשר אין מקום לאינדיוידואליזם, לרגשות, לחיים אחרים – היא ראיית עולם שתתקבל ללא ביקורתיות בארה"ב שלאחר 8 שנים עקובות מדם בויאטנם?
אני יוצא מנקודת הנחה
שבלי קשר לכוונת היוצרים, לאדם הפשוט מהרחוב זה נראה כאילו מהללים את המלחמה וכאילו מלחמה זה כיף. פאטון הוא הגיבור של הסרט, על כן נראה לצופה שאינו צייד סאבטקסטים מיומן שהסרט תומך בעמדותיו. הסטירה לחייל מסבכת אותו, אבל התרגלנו כבר שבסרטים תבוא איזו תסבוכת שתקשה על הגיבור בדרכו הצודקת. הדבר מזכיר סרט בו הבלש מורד מהקייס כי פעל בצורה לא מקובלת, אף על פי שמתברר כי דרך פעולה זו תעזור בפתרון התעלומה.
אני לא זוכר עד כמה בדיוק פאטון גרפי, עברו לפחות שנתיים מאז ראיתיו. מה שכן, אני זוכר שהיו בו לא מעט דיבורים על אהבת המולדת ובניגוד לפלאטון, אאל"ט, פאטון אינו מרבה להראות את פני האויב, אלא פשוט טנקים ומסוקים שתוקפים את האדם הפשוט (קצת מזכיר תעמולה אנטי-ישראלית מהשנים האחרונות). בסצנה עם השדה זרוע הגופות (אותה אני מתקשה לזכור כרגע), האם הצופה הפשוט יחשוב "המלחמה היא דבר איום. ראו איזה נזק מיותר היא גורמת", או "יש להקריב קורבן גדול למען המטרה הנעלה, קרי הנצחון"? בעיני, אם הסרט מנסה להיות ביקורתי כלפי המלחמה, הוא מפשל ואף יוצר מסר מנוגד.
אני יוצא מנקודת הנחה
אמרתי כבר שאחד מיתרונותיו של הסרט הוא שהוא נותן מסר מנוגד. הדואליות הזאת מרתקת, והבאתי גם את "ערפל הקרב" של ארול מוריס כדוגמא, שם קורה תהליך דומה. אין טעם לנסות לסגור את הסרט בקופסה אחת. הוא מהלך בין האהבה למלחמה ולכוח הזרוע לרטייה ממנה והכרה באיום שלה ובמוגבלות שלה.
''ממש לא נראה כמו סרט של קופולה''
מה לעשות בסופו של דבר קופולה הכי מזוהה בגלל הסנדק. וזה סרט שהבמיוי בו הוא נורא לא מתערב, סרט גרנדיוזי עם בימוי מינימלי( לא שזה רע) יש כמובן גם את אפוקליפסה עכשיו סרט גרדניזי עם בימוי מאד מעורב ויחודי. ורקאסטי ג'יימס הוא סרט מינורי עם במיוי ממש יחודי ושונה לחלוטין מהסגנון של קופולה בשנות ה70, ככה שכן זה לא נראה כמו סרט של קופולה.
נקודה מעניינת
(התגובה היא גם לנורטון)
כשאני חושב על קופולה, אני חושב על מה שהגדרת כ"בימוי מעורב ויחודי", בין אם הוא מולבש על סרט גרנדיוזי כמו "אפוקליפסה" או על דרמה מינורית וצנועה כמו "ראסטי". משום מה, מעולם הוא לא נתפס אצלי כבמאי עם נטייה לגרנדיוזיות או מינוריות דווקא.
מעניין לשמוע שאצלך (וכנראה אצל עוד רבים) הדימוי שלו מתמקד קודם כל בקנה המידה של הסרטים שלו.
ורק לחשוב שהוא בכלל לא רצה לעשות את "הסנדק"…
וזה על במאי
שהפרוייקט הבא שלו במשך העשור האחרון הוא סרט בשם "מגלופוליס".
נקודה מעניינת
אותי מעניין דווקא העובדה שמתייחסים ל"ראסטי ג'יימס" כדרמה מינורית וצנועה, וזה על סרט שהבמאי שלו הצהיר שהוא עשה אותו כדי ללמד את הצעירים על הכוח והאפשרויות שגלומות בקולנוע, זה על סרט שכולו מלא בזוויות בלתי שגרתיות, בעיצוב מוגזם, בשילוב שחור ולבן עם צבע, במשחקים עם הפרספקטיבה והסאונד ובמשחק שנוטה להיות גדול מהחיים.
למה ''דווקא''?
אולי לא התנסחתי בבהירות, אך התכוונתי בדיוק למה שאתה כתבת. ההבדל ברוחב היריעה העלילתי בין "ראסטי" ל"אפוקליפסה" הוא אומנם גדול, אך הפוקוס שלי תמיד הלך למה שבתוך הקנקן, שנראה לי מאוד דומה בשניהם.
למה ''דווקא''?
אוקיי. בוא נסכם זאת כך. קופולה הוא במאי יומרני, או שהוא במיטבו כאשר הפרוייקטים שלו יומרניים (זה מגיע מאחד שאהב את "מועדון הכותנה").
מה כל כך יומרני ב''מועדון הכותנה''???
הממ. התיאוריה הזו נופלת בגלל שתי מילים:
"אחד מהלב".
למה נופל?
אחלה סרט,