ביקורת: 1917

'1917' הוא יותר מסתם הישג קולנועי מרשים של שוט אחד רציף, אבל גם אם הוא לא היה, ההישג מספיק מרשים כדי להצדיק צפייה במסך הכי גדול שאפשר.

מעולם לא היה שימוש מוצדק יותר בוואן-שוט – צילום רציף נטול קאטים – כמו בסרט "1917". המטרה הכי בסיסית של הטכניקה הקולנועית הזו היא לגרום לנו להיות עם הדמויות בזמן אמת וכך להתחבר לדרמה בה הן שרויות. במאי הסרט סם מנדס, ורוג'ר דיקינס שצילם אותו, החליטו שהם יעשו את המאמץ הפסיכי הכרוך ביצירת סרט שנראה כשוט בודד – אבל כשהטכניקה הזו שלובה באופן הדוק בעלילה. היצירה המוגמרת היא אחד הדברים המדהימים שראיתי אי פעם על מסך גדול.

העלילה רזה למדי – צמד חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה (תנחשו לבד באיזה שנה) נשלחים להעביר מסר דחוף לגדוד אחר שנמצא במרחק קילומטרים ספורים בלבד, אבל באמצע עובר קו החזית שאמנם כנראה התרוקן מגרמניו אבל לא בוודאות. וזהו, אין הרבה מה להוסיף בענין, וגם אין צורך כי המסע הזה של שני הלוחמים הוא-הוא הסרט, והוא מקור העוצמה שלו.

הסרט כמעט ולא מרחם על הצופים. לא בקטע של מראות קשים, פצועים והרוגים – יש כאלה, אבל צריך להודות שהם די סטריליים. האכזריות נובעת מהעובדה שאחרי חמש דקות בשוחות תגלו שאתם משוועים לקאט למקום אחר שייתן לכם מנוחה מהלחץ המבעבע הזה. ולא תקבלו. כמו החיילים, אתם תהיו בחוסר ודאות לגבי המיקום, המשימה והחיים. אתם לא תקבלו לפני הדמויות שום רמז, שום כיוון עלילה, כלום. וזה לופת, אינטנסיבי ולא מניח לרגע.

"1917" מבהיר כמה עריכה סטנדרטית תורמת לניתוק של הצופה ממה שהוא רואה. אם אנחנו כל הזמן קופצים למקום אליו רוצה הגיבור להגיע, אפשר לביים שם סצינות אפקטיביות של החמרת המצב וספירה לאחור כדי להגביר את המתח, אבל בדלת האחורית מתגנבת התחושה שהצופה הוא כל יודע ולא באמת נמצא עם הדמויות. ב-"1917" אין לנו את הפריבילגיה הזאת. אנחנו נרוץ ונשתופף וניפול ונקום בלי לנוח, כי אין זמן, ולסרט לא אכפת מהלחץ שלכם והוא לא ייתן לכם פתאום שוט רחב ממעוף הציפור כדי שתבינו איפה הדמויות ביחס לסביבה שלהן. לא. אתם תקבלו את השוט, אם בכלל, רק אחרי שהחיילים עצמם יקבלו אותו.

בקיצור, הסרט הזה אפקטיבי ברמות על, וזה לבד מצדיק צפיה בקולנוע. 

מה שמרחיב את ההמלצה מ"צפיה בקולנוע" ל"צפיה על המסך הכי גדול שאתם מוצאים" היא עבודת הצילום של דיקינס. בעבודה שלו כאן, דיקינס מסתכל לעמנואל לובצקי ומה שהוא עשה ב"איש שנולד מחדש" בלבן של העיניים ואז משווה ומעלה. זה יפהפה, זה מדהים, זה סופרלטיבים שאין מקום לפרט את כולם, ואם דיקינס לא לוקח את האוסקר על מה שהוא עשה כאן, אז האקדמיה מטומטמת אפילו יותר ממה שחשבתי. ואני חושב שהיא מאד מטומטמת.

צריך גם לזכור שהקרדיט ליצירה המדהימה הזו מגיע גם לבמאי, סם מנדס. כי הצילום של דיקינס אכן מעיף את הראש, אבל מישהו הכין לו את הקרקע לעבוד איתה. מישהו דאג לכל התזמון המטורף של כל פיפס מהסטים העצומים ומהמוני הניצבים. מישהו פיקד על אנשי התפאורה והאפקטים וחישב איך וכיצד לעשות משהו שהייתי בטוח שהוא בלתי אפשרי – סרט מלחמה שלם בשוט אחד. 

השאלה "איך לעזאזל הם עשו את זה" מעולם לא היתה תקפה יותר, ובניגוד לסרטים דומים אחרים – "בירדמן" הוא דוגמה טובה – כאן היא חלק אינטגרלי מהיצירה. עשיית הקולנוע הגאונית שיש כאן לא באה לנקר עיניים, אלא לשרת באפקטיביות שאין כמוה את הסרט עצמו.

כאן המקום להגיד שבתוך האינטנסיביות, היוצרים כן מצאו את הדרך לתת לנו לנשום. יש כמה סצנות בהן הסרט נעצר קצת ונותן לגיבורים ולצופים לנוח מעט לפני מרוץ המכשולים הבא. בפני עצמן, הסצנות האלו נעות בין 'בסדר כזה' ל'מצויינות': מול סצנה חלשה יחסית בבית צרפתי נטוש, בולטת לטובה סצנת טרום-קרב בה חייל אחד שר את Wayfaring Stranger, שיר עממי יפהפה ונוגע ללב, והאופטימיות שלה, בתזמון הזה, היא כמים קרים על נפש עייפה.

ואם כבר מוזיקה, אי אפשר שלא לציין לשבח גם את העבודה של תומאס ניומן שהלחין את הסרט. בסרט שמצולם בצורה כזו, היכולת לקבוע את הקצב בחדר העריכה פוחתת משמעותית. במקום זה, הדרך בה נותן לנו מנדס את הקצב והאווירה הרצויים נשענת יותר מהרגיל על הפסקול, וניומן פורח כאן. כך למשל הסתערות של כינורות נכנסת בשניה הנכונה כדי להתחיל מרדף מלחיץ בעיירה צרפתית חשוכה, והמוזיקה הזו מתכתבת באופן מרהיב עם משחקי האור והצל של הסצינה.

האם הכל מושלם? לא. יש רגעים שבהם אבין את מי שיגלגל עיניים באנחה, למרות שאני דווקא חושב שאם כבר לבצע קלישאת מלחמה כמו המכתב לאמא הדואגת בבית, אז בסרט כזה זה נסלח: אתם כל כך עם הדמויות שלא הייתם עושים שום דבר אחרת, גם אם זה קלישאתי. יש סיבה לקלישאה הזאת – לחיילים באמת יש אמא בבית. 

אבל כאמור, אבין את מי שיתלונן. אני גם חייב להודות שבזמן אמת הרגשתי חצוי – רציתי עוד מהלפיתה חסרת הרחמים, אבל אם היא באמת היתה ממשיכה שעתיים ברצף ייתכן שהייתי עכשיו בחדר טראומה.

בסופו של דבר, כשמחליטים לעשות סרט בצורה כזו, אז בלתי נמנע שזה יבוא על חשבון דברים אחרים. החוויה היא העיקר, ולמרות שסיום מלוטש יותר היה אולי מוסיף לסרט וכתיבה משופשפת יותר היתה נמנעת מכמה סצנות קלישאתיות או "פיוטיות בכוח", אני לא בטוח שהסרט צריך יותר (או פחות) ממה שיש בו.

עם זאת, יש סיכוי טוב שמתחת להשתאות שומטת הלסתות שהסרט מזמין, כן מתחבא לו עוד משהו. העלילה אולי דלת משקל ונראית כאילו היא שם רק כדי שנוכל לעבור את החוויה המבוקשת, אבל ייתכן מאד שיש כאן רובד נוסף שיכול אפילו לעורר דיון מעבר לפנומינליות הקולנועית של הסרט: אמירה על המוטיבציה האנושית בזמן מלחמה. ניתן בהחלט להגדיר את הסרט כסרט מסע אותו עוברים שני הגיבורים הראשיים, ואם ננסה להעמיק ולהבין מה בין תחילת המסע לסופו, נגלה כי אולי הסרט כן יותר עמוק ממה שחשבנו.

אם לסכם, "1917" נכנס מבחינתי ישר להיכל התהילה של סרטי המלחמה הגדולים של כל הזמנים. הוא משלב קונספט מדהים עם ביצוע משובח, ובימוי מצוין עם צילום שלא מהעולם הזה; הוא נותן חווית זמן אמת שלא קיבלתי בשום סרט עד היום; והוא גורם לי לשקול לתת לסרט שיצא בתחילת ינואר את התואר "סרט השנה".