הסרטים הכי טובים ש(כנראה) לא ראיתם השנה

רגע לפני סיכומי השנה הרשמיים: חמישה סרטים מצוינים שחלפו השנה מתחת לרדאר, וחבל שכך

מכיוון שלא יצא שום דבר מאוד מעניין בקולנוע השבוע, ומצד שני 2010 הולכת ואוזלת בקצב מסחרר, אנחנו נכנסים עכשיו – כמו שאר העולם – למצב סיכומים. רוב השבוע הקרוב יוקדש לסיכומי השנה.

קצת מוזר לסכם את 2010 משום שבמהלך רובה לא ממש הייתי כאן, והרבה מהסרטים שעליהם ידובר יוזכרו כאן בפעם הראשונה. אני בטוח שרובכם כבר שמעתם על "הרשת החברתית", "התחלה", "צעצוע של סיפור 3" ושאר הסרטים המובנים מאליהם. אבל יש גם לא מעט סרטים שמאוד אהבתי, אבל לא היה לי עם מי לחלוק את זה – משום שרק מעטים בכלל ראו אותם. אם לא עקבתם לאורך כל השנה באופן פעיל אחרי לוחות ההקרנה, אלה סרטים שיש סיכוי טוב שלא שמעתם עליהם וסיכוי מצוין שלא ראיתם אותם. וחבל. אם אתם רוצים להשלים את החומר לפני סוף השנה – אז קדימה, יש לכם עוד כמה ימים.

פובידיליה

כולם מדברים עכשיו על "כלבת", חלוץ הז'אנר הישראלי עם עפר שכטר. אף אחד לא מדבר על "פובידיליה", שגם הוא יצא השנה, וגם הוא חלוץ ז'אנר ישראלי עם עפר שכטר. למה? עיקר ההבדל הוא השיווק, לדעתי. "כלבת" קיבל שיווק מעולה, בשלטי חוצות, ביחצי ציבור, בטלויזיה ובאינטרנט. לגבי "פובידיליה" – אפשר לסלוח לכם בקלות אם לא ידעתם שהוא בכלל יצא.

עוד בעיה היא שאת "כלבת" אפשר לתאר בקלות במשפט "סרט האימה הישראלי הראשון", ולגבי "פובידיליה", קצת יותר קשה להגדיר את הז'אנר שהוא מביא לארץ, אלא אם כן "סרט מגניב" זה ז'אנר. והוא סרט מגניב. ממש. זה הסרט הראשון של יואב ודורון פז, שלהם יש המון ניסיון בבימוי קליפים ופרומואים, ושלא במפתיע, "פובידיליה" נראה כמו קליפ. וזה לא נאמר לרעתו, להיפך: מבחינה ויזואלית זה אחד הסרטים הכי מעניינים שנעשו בארץ. הסרט מתרחש כמעט כולו בדירה תל-אביבית אחת, שממנה הגיבור האגורפוב מסרב לצאת. אבל הצילום המצוין של ניתאי נצר (עשה עבודה יפה גם ב"שבע דקות בגן עדן") הופך את הדירה למאורה מעוררת קלאוסטרופוביה ברגע אחד, ולנוף רחב ידיים ברגע הבא, לפי הצורך. סצינות הדמיון משולבות באנימציה יפה, והעריכה למדה הרבה מ"רקוויאם לחלום".

נכון, כל הקישוטים וההתחכמויות הויזואליות עוטפים עלילה פשטנית ולא מפתיעה. עוד בעיה היא שהסרט לא מעודכן: הספר של יזהר הר-לב עליו הוא מבוסס יצא בשנת 2002, והיום זה נראה מופרך לראות איש מחשבים שחי ועובד מהבית, אבל אף פעם לא נכנס לפייסבוק, לא מנהל שיחות וידאו עם אף אחד מלבד החשפנית החביבה עליו, לא משחק ב-World of Warcraft, ושהטלויזיה שלו נראית כאילו הגיעה משנות השבעים. ולמרות כל זה, מבחינתי זה הסרט הישראלי הכי טוב של השנה שאף אחד לא ראה.

אגורא

סרטים דתיים יש עשרה בשקל. יש כל כך הרבה סרטים שמסבירים לנו שאם רק נשים את מבטחנו בג'יזס, או באיזה כח עליון אחר, הכל יהיה בסדר. אבל סרטים לאתאיסטים? אני לא ממש מכיר כאלה. לכן "אגורא" של אלחנדרו אמנבאר המעולה (האיש עשה את "הים שבפנים" ואת "האחרים". תנו כבוד) הוא סרט שהיה צריך להפוך להמנון לאתאיסטים. זה אפוס היסטורי גדול, מרהיב, ומאוד ביקורתי כלפי הדת – דת באשר היא, אבל הנצרות בפרט מקבלת על הראש. וכנראה זאת הסיבה שהוא בקושי הוקרן בארה"ב, וגם לארץ הגיע באיחור גדול (הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן של 2009) ונעלם די מהר. כל זה מוביל למסקנה שהמצב שהסרט מתאר לא השתנה הרבה ב-1,600 השנים האחרונות. דכאון.

גם הסרט, צריך להבהיר, די מדכא. רייצ'ל וייז מגלמת את הפילוסופית היפאטיה, שחיה באלכסנדריה של המאה הרביעית לספירה. זה לא מקום גרוע לחיות בו, ולא פרימיטיבי כפי שאולי גרמו לכם לחשוב. תחילת הסרט מבהירה שאנשי אלכסנדריה יודעים טוב מאוד שהעולם עגול, ואיך מודדים את השטח של מעגל בעזרת סרגל ומחוגה. אלכסנדריה היא גם מקום שבו חיים אנשים בני שלוש דתות שונות – פאגאנים, יהודים ונוצרים. מתברר שמצב כזה מזמין חיכוכים (מי היה מאמין?), ושחיכוכים כאלה עשויים להיות הרסניים, והקורבנות הראשונים הם הגיון ומחשבה בהירה. אני לא מסווג הרבה סרטים כ"חשובים", אבל בתוך כל התעמולה הדתית שאנחנו מוצפים בה כל הזמן, חבל מאוד שאין עוד סרטים כמו "אגורא". אם כל עותק של "בן חור", "האושפיזין" ו"הפסיון של ישו" בעולם היה הופך בדרך נס אלוהי לעותק של "אגורא", העולם היה מקום יפה יותר.

איפה אליס?

התשובה הברורה לשאלה הזאת היא כמובן שאליס בארץ הפלאות, אבל לא על הזוועה הזאת רצינו לדבר. "איפה אליס" ("The Disappearance of Alice Creed") הוא אחד הסרטים שצריכים לשמש השראה לסטודנטים לקולנוע בכל העולם: זאת הדגמה איך אפשר להוציא את המקסימום מהמינימום. הוא אמנם סרט בריטי, אבל הוא היה יכול בדיוק באותה המידה להיעשות בפתח-תקוה. יש בו בדיוק שלושה שחקנים ושניים וחצי לוקיישנים (בדיוק כמו "פובידיליה", רוב הסרט מתרחש בתוך דירה קטנה אחת), והוא אחד המותחנים הכי טובים שראיתי השנה.

בדרך כלל הטוויסטים המפתיעים שאסור לגלות בשום אופן מגיע בסוף הסרט; כאן הם מגיעים דווקא בהתחלה. הסרט מתחיל בשני גברים שחוטפים אישה, וזה באמת כל מה שאני יכול להגיד על העלילה בלי ספוילרים חמורים. האישה, אגב, היא ג'מה ארטרטון, עד לא מזמן אלמונית לחלוטין, שמסיבה נשגבת מבינתי הופיעה השנה באיזה שישים סרטים. וברובם היא מעצבנת לאללה ("הנסיך הפרסי: חולות הזמן", "התנגשות הטיטאנים", "תמרה דרו"). אבל לא כאן.

מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס

לטרי גיליאם יצא בצדק שם של במאי מופרע. הסרטים שלו מרהיבים, מטורפים ומפוצצים ברעיונות, ולפעמים מתפרקים מרוב עומס והופכים לקשקוש ("טיידלנד"). ואם הנטיה הטבעית שלו לביזאריות לא הספיקה, "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס" סבל גם מטרגדיה: זהו סרטו האחרון של הית' לדגר, שנפטר באמצע הצילומים. כדי להשלים את הסרט, גיליאם גייס שלושה כוכבים אחרים – ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל – שמגלמים כולם את אותה הדמות (וזה דווקא עובד נהדר, רוב הזמן).

יותר מזה – בסרט משתתף גם אנדרו גארפילד, שהפך בדיעבד לכוכב לא קטן ("הרשת החברתית", ובעתיד – תפקיד פיטר פארקר בריבוט של "ספיידרמן"), שלא להזכיר את טום ווייטס בתפקיד השטן (טום ווייטס! בתפקיד השטן!) כך ש"דוקטור פרנסוס" הפך לאחד הסרטים הכי עמוסי הכוכבים אי פעם. ובכל זאת הוא לא זכה להרבה תשומת לב. טוב, נו, הסרט הזה הוא בלגאן. דבר אחד אי אפשר לקחת מגיליאם: הוא בלתי צפוי. אי אפשר לדעת איך ייראה השוט הבא שלו, ואי אפשר לדעת מה עומד לקרות בסצינה הבאה. האנימציה הדיגיטלית מאפשרת לגיליאם לעשות כאן מה שבא לו, וכצפוי, זה סוריאליסטי ומרהיב. אבל הסרט מוזר גם מבחינות אחרות, והסיום שלו כל כך מתסכל וחסר הגיון סיפורי, שנראה כאילו גיליאם מנסה בכוונה תחילה לחבל בתסריט של עצמו, שלא ייצא לו חלילה סרט קומוניקטיבי או מצליח מדי. זה לא "ברזיל" או "12 קופים", אבל שווה לראות את הסרט, ולו בשביל הטירוף והויזואליה בלבד.

אני אוהב אותך, פיליפ מוריס

הסרט הזה פתח את פסטיבל הקולנוע הגאה בארץ, וכן, זה סרט מאוד גיי. מאוד מאוד גיי. גיי גיי גיי גיי גיי (ציטוט מתוך הסרט). הוא גם מאוד מאוד מצחיק, וזאת למרות שמככב בו ג'ים קארי.

משום מה זה תמיד מפתיע מחדש לגלות שג'ים קארי עדיין מצחיק לפעמים. בעשור האחרון נדמה שהסרטים בהשתתפותו מחולקים לאלה שבהם הוא מנסה להצחיק, ולטובים. אבל ב"אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" הוא מוצא דמות שיושבת על האישיות המופרעת שלו בול. והכי מדהים שלמרות שהעלילה של הסרט נראית כמו עלילה של סרט עם ג'ים קארי (כלומר טפשית לחלוטין), היא מבוססת על סיפור אמיתי. ולא "מבוססת" במובן של "התסריטאי ראה כותרת בעתון, הוציא אותה מהקשרה והמציא עליה סיפור", אלא מבוססת במובן של "פאק, זה באמת קרה!". הסרט הזה שלח אותי ישר לויקיפדיה לקרוא על סטיבן ראסל, האיש שעל חייו הסרט מבוסס (לא, אל תקראו! בחייכם, זה מלא ספוילרים), והתברר שככל שאפשר לסמוך על ויקיפדיה – התסריט הוא די מדויק.

ראסל (קארי) הוא נוכל מקצועי (וגיי), בסגנון שמזכיר את לאונרדו דיקפריו ב"תפוס אותי אם תוכל" – רק יותר. הוא לא איזה נוכל מקסים עם לב זהב: הוא מנסה להוציא מהעולם כסף כי הוא אגואיסט. עד שהוא פוגש בכלא את פיליפ מוריס (יואן מקגרגור, אין קשר לחברת הסיגריות) ומתאהב בו. מבחינתם, הם יכולים להיות נעולים באותו תא לנצח. האהבה שלהם מוקצנת, מוחצנת, מגוחכת וכנה לחלוטין. כמו בסרטי דיסני, רק אתם יודעים, בבית כלא. אבל הגורל מתאכזר לזוג הנאהבים ומפריד אותם זה מזה, ואז הסיפור מתחיל להיות מדהים. זאת בלי ספק הקומדיה הרומנטית הכי טובה שראיתי השנה.