כנראה שלפני כמה שנים אפילו לא הייתם נכנסים לכתבה הזאת. "5 עקרונות ליצירת סרטים תיעודיים טובים"? למה? למי אכפת מסרטים תיעודיים? תנו לי סרט אקשן טוב, אולי איזה דרמה, פעם בכמה זמן איזה סרט "זר" ושלום על ישראל.
ובכל זאת, אתם פה. וזה כי סרטים דוקומנטרים מעולם לא היו במצב טוב יותר. בשנים האחרונות הם זוכים לבאזז בצורה תדירה, וזה "הם" ברבים. בשנה רגילה, אין איזה עלה תאנה דוקומנטרי שמגיע לתודעה הציבורית אלא שלושה-ארבעה סרטים (וזה לפני שמדברים על סדרות) שתוכל לבוא איתם לאוהד הקולנוע הממוצע והוא לכל הפחות ידע על מה אתה מדבר.
נראה בכלליות שאנשים יותר נפתחו לז'אנר בעקבות שינויים בהרגלי הצריכה שלנו. וזה ממש טוב ונפלא ונהדר שאנחנו כחברה מרחיבים את האופקים שלנו.
חוץ מהקטע הזה שיש תחושה שכאשר מדובר בדוקומנטרי, הרבה מהחסמים הביקורתיים של אנשים פשוט נופלים לרצפה ונשכחים.
אחרת קשה להסביר איך בתקופה של פריחה בז'אנר אנחנו עדיין מסתפקים בסרטי תיעודיים בלי ערך מוסף, דלי קלוריות או מחופפים ואיך פעם אחר פעם עולים לכותרות סרטים תיעודיים לא בגלל שהם סרטים טובים אלא בגלל שיש להם "סיפור מעניין" – וזה בכלל לא אותו דבר.
אני מקבל בצער רב שהאוסקרים נופלים לפח הזה פעם אחר פעם ומעדיפים "סרטים עם סיפור חשוב" על פני "סרטים טובים", אבל זה כי אני מקבל בצער רב כמעט כל דבר שקשור לאוסקר. אבל למה מבקרים מוערכים שבסרטים עלילתיים יודעים בקלות להבדיל בין הסיפור לבימוי, להגיד למה הבימוי חונק את הסיפור, ולהסביר שלמרות שמדובר בסיפור חשוב בכל זאת מדובר בסרט בינוני, לא מחילים את אותם סטנדרטים על סרטים תיעודיים ומשבחים סרטים תיעודיים שנראים כמו דף ויקיפדיה מוקרא בקול רם?
כי סרטים תיעודיים הם לא רק דרך נוחה יותר להשיג אינפורמציה מאשר לקרוא ספר. הם סרטים. וכסרטים יש ערכים בידוריים ואומנותיים שצריך לדרוש מהם, ופעם אחר פעם נדמה שהסטנדרט שמוצב לסרטים תיעודיים הוא נמוך יותר.
אז למרות שאני לא במאי תיעודי בעצמי, ועל כן כדאי ורצוי לקחת את כל מה שאכתוב בהמשך בערבון מוגבל, אני רוצה להסביר על מה אני מדבר כשאני מדבר על בימוי תיעודי טוב, ומה אני רוצה ומצפה מסרט תיעודי. אתם יכולים לקרוא לזה "חמשת העקרונות לבימוי סרט תיעודי". אתם יכולים גם לקרוא לזה "אקוף-בננה-צווינגי-דדה". זה לא משנה.
בימוי משתתפים
סרטים תיעודיים מחולקים לשלוש, בגדול: אלה שמלווים מסע כלשהו כמו זבוב על הקיר, אלה שמשתמשים רק בחומרי ארכיון ובקריינות ואלה שמראיינים אנשים בנוגע לסיפור כלשהו. הזן השלישי נקרא "ראשים מדברים" ויוצרים רבים, וגם צופים, יודעים על הסכנה שלו: לשים מישהו מדבר בפריים ועוד מישהו ואז עוד מישהו יכול לשעמם לצופים את החיים.
לכן, במאים שרוצים שהצופים שלהם יהיו עירניים יודעים לגוון קצת ויזואלית: לשים כל מרואיין בתנוחה או בצילום מספיק שונה אחד מהשני כדי לתת לנו רושם שונה מכל אחד. וזה חשוב ונכון ולא זוכה לסעיף משלו כי "לא לשעמם את העיניים של הצופים" צריך להיות בסיס לכל במאי מתחיל. אבל מה שיותר חשוב מליצור מגוון ויזואלי והדרך האמיתית להרים סרט של ראשים מדברים מעל התחרות זה לבחור משתתפים מעניינים, ולדעת איך להוציא מהם תובנות מעניינות.
ולמרות שזה נשמע פשוט, זה לא. להושיב מישהו בחדר ולהוציא ממנו את הרגש הנחוץ לסרט שלכם זאת משימה קשה, ולכן קורה שבמאים בחוסר ברירה מסתפקים במועט, בשטחי ולא מצליחים לחדור ממש אל לב המשתתפים שלהם, ומשאירים אותנו עם תיאור סיפורי קר או רגש שטחי, במקום סצנה חזקה ועוצמתית.
אפשר לזהות את זה בכל מיני מקומות: למשל, כשהיוצרים מקבלים את מה שהמרואיין שלהם אומר על פי מילתו, ולא מנסים לאתגר אותו רגשית או שכלית כדי להוציא ממנו תובנה או רגש טעון ומעניין.
כי הקולנוע הוא רגש, ואנשים שנזכרים באירוע שקרה להם ומתארים אותו בלקוניות או לחלופין, מספרים על איזה סטטיסטיקה מאוד חשובה, תמיד יהיו פחות מעניינים ממישהו שנקרע מצחוק מסיפור שהוא מספר או שזועם ומתרגש בזמן שהוא מתאר את אותה הסטטיסטיקה.
אבל זה קשה להיכנס מתחת לעור של המרואיינים שלכם. זה תהליך שלוקח זמן וכיוון שימי צילום עולים כסף, אין דבר שיוצרים (בעיקר מפיקים, יש להודות) שונאים יותר מדברים שלוקחים זמן. מה שמזכיר לי:
קחו את הזמן
במאי דוקומנטרי טוב הוא במאי נינוח. ככלל אצבע, אם מהרגע שהתחלתם לעשות את התחקיר ועד שהסרט הסתיים עברו פחות משנתיים – תעשו לי טובה ותחזרו לעבוד על הסרט. אם עברה פחות משנה, אל תדברו איתי בכלל.
כי סיפורים שמתרחשים במציאות לוקחים יותר זמן משנה. ואם אתם עוקבים, למשל, אחרי גיבור הסרט שלכם שנאבק בגמילה מסמים ומסיים את הסרט אחרי חצי שנה כשהוא נקי, אבל אז חודשיים אחר כך הוא נפל שוב לסם – אתם מפסידים כאן חלק חשוב של הסיפור בגלל חוסר סבלנות לא מוצדק. והרי אף אחד לא רוצה לסיים את הסרט שלו, לגלות שקרתה תפנית עצומה מאז שצילם שהוא לא יספיק להכניס, ולהסתפק בכתובית שחותרת תחת כל מה שהוצג עד כה.
מכל הסעיפים כאן, ככל הנראה לקיחת הזמן היא הקשה ביותר. לא רק בגלל ש"בימינו הכל מהיר ועכשיו" אלא בגלל שלרוב, חברות הפקה לא רוצות שדברים יקחו זמן בגלל אילוצים תקציביים. ובכל זאת, זה אחד מהדברים שיכולים להעלות סרט מ"סיפור עם פוטנציאל" ל"הולי שיט". תארו לכם ש"זכארי היקר" היה יוצא שנה לאחר האירוע שמתחיל אותו. ש"חלומות כדורסל" (Hoop Dreams) היה עוקב אחרי שנה מהחיים של הגיבורים שלו בסך הכל במקום חמש. ש"שואה" היה עומד ביעדים הראשוניים שהציבו לו מבחינת לוחות הזמנים ויוצא לעולם אחרי שנה וחצי ולא אחרי 11 שנים. רוב הסרטים התיעודיים הגדולים הם עבודת תחקיר של כמה שנים, ולא סתם. עבודת התחקיר הארוכה נותנת נפח, רצינות ועומק שפשוט אי אפשר לחפף או לזייף.
לא צריך פירוטכניקה
הגבול בין איזה טריקים של הבמאי משרתים את הסיפור ואיזה מרגישים כמו התלהבות יתרה הוא דק. למה שחזורים מסוימים נראים כה חשובים למהות הסיפור ואילו אחרים נראים כמו התלהבות לא נחוצה? למה עבודת העריכה בסרט אחד מעלה אותו מעלה ובשני נראית מיותרת? קשה להגיד. ומן הסתם, לכל סרט ולכל צופה יש תשובה אחרת לשאלה כמה ניפנופי ידיים בימויים הוא צריך.
ובכל זאת, אם יורשה לי: כיוצרים, התפקיד שלכם הוא לדעת לקחת צעד אחורה ולתת לסיפור להוביל את הטון. אנשים רואים את הסרט בשביל לשמוע סיפור, לא בשביל לראות כמה השקעתם באפקטים שלו, כמה שעות שרפתם על מחקר של נתונים או איזה מגניבים אתם. כי גרפים זה נחמד, אנימציה זה מדליק ושחזורים זה מגניב, אבל הכי חשוב זה סיפור. ואם הסיפור שלכם מספיק חזק בלי הפירוטכניקה הזאת, לא צריך להשתמש בה. ואם הוא לא – למה אתם מספרים אותו?
הסיפור לא יכול להיות רק הסיפור
קשה למצוא סיפור ללא סאבטקסט, ובכל זאת זה נראה שסרטים דוקומנטרים רבים מנסים להוכיח שהדבר אפשרי ורצוי.
ובכן, זה לא רצוי. אם הסיפור שלכם עובד רק כסיפור, אתם עושים משהו לא טוב. אני לא מדבר על להכניס בכוח אמרות כיצד הסיפור האנקדוטלי שלכם הוא בעצם סיפורה של החברה הישראלית. אני מדבר על כך שכל סיפור מהדהד בתוכו תימות ורעיונות, וכבמאים אתם צריכים למצוא אותם, לחלץ אותם מהמרואיינים שלכם (ראו סעיף 1) ולהנכיח אותם בסרט.
יכול להיות שיש לכם את הסיפור הכי מדהים שרק אפשר למצוא (למשל, איש שהלך על חבל דק בין בנייני התאומים בשנות השבעים) אבל אם הסיפור הוא רק הסיפור של "וואו, זה מאוד מרשים שהוא הלך על חבל דק בין בנייני התאומים בשנות השבעים", אתם מפשלים. כי סרט דוקומנטרי הוא לא תחקיר מאוד ארוך, ונראה מדי פעם שהנקודה הזאת מטשטשת. אז אני אחזור עליה עוד פעם: סרט דוקומנטרי הוא לא בעצם תחקיר מאוד ארוך. בשביל תחקירים ארוכים יש לנו תוכניות תחקירים. סרטים צריכים להיות יותר מזה.
הסיפור שאתם מספרים הוא לא האג'נדה שלכם
אוקיי, אז בואו נגיד שעד עכשיו עשיתם כל מה שאמרתי: החלטתם לעשות סרט על תנאי העבודה בתעשיית הסוודרים לכלבים, לקחתם את הזמן, השקעתם במחקר ולמרות שרציתם להראות כמה התעשייה הזאת היא בעצם עבדות מודרנית, גיליתם במהלך הסיפור שזה לא בדיוק ככה. מה עושים?
ובכן, מספרים את הסיפור. מדובר כאן בבעיה שצצה גם בסרטים עלילתיים, אבל יש כאן הבדל. אם בסרטים עלילתיים הבעיה עם הפיכת הסרט לכלי בשירות העמדה שלך היא שזה מרדד את הסרט, כאן מדובר בכך שאם אתם יוצרים את הסרט מנקודת מבט שמנסה רק להוכיח את הנקודה, אתם מועלים בתפקידכם. כי אפילו אם הסיפור מגלה דברים שלא בדיוק רציתם לחקור, וגם אם המסקנה שונה ממה שיצאתם לקדם אתם צריכים לגלות יושרה בסיסית ולהראות בדיוק את זה.
כי אמנם סרטים דוקומנטריים הם לא תחקירים מאוד ארוכים, אבל אין דבר שמוציא מהר יותר את העוקץ מסרטים תיעודיים כמו תחקיר לא מספק. כשאתם צופים בסרט ואז מישהו אומר "זה לא איך שזה קרה" – זה מערער את האמון שלכם בסרט. ובז'אנר שבו אין דבר כזה "השעיית אמון" (או שיש, אבל היא הרבה יותר שברירית), זה מקום מסוכן להיות בו.
זה לא אומר שאי אפשר לנסות להעביר את האמירה שלכם – אבל זה אומר שחלק מהתפקיד שלכם הוא גם להקשיב למה שקורה מסביב, ולתת לו מקום ביצירה.
כמו שאמרתי, הרשימה הזאת באה ממקום של צופה, ולא של יוצר. אפשרי שיש דברים טכניים שאני מתעלם מהם כמו מה הדרך הכי טובה להסתדר עם העורך או איך לדבר עם קרנות, וגם, כמובן – אני יכול לדבר רק בשם עצמי. אני בטוח שיש כמובן דברים שאני שוכח, ועל כן את הנקודה העיקרית שלי אני אפנה לא ליוצרים, אלא לצופים ואבקש: סרטים תיעודיים הם סרטים. ולמרות שאני נהנה לראות את הסרטים הללו זוכים לביקורות מהללות פעם אחר פעם ועולים לתודעה הציבורית – אנחנו צריכים לשפוט אותם כמו סרטים. העריכה הרשלנית של "האחים ספארקס", לדוגמא, לא הייתה מקבלת מאיתנו הנחה אם היא הייתה מוצגת בסרט אחר של אדגר רייט, ורק בגלל שהחבר'ה בספארקס באמת חמודים, בסרט שרצוף כוונות טובות, לא אומר שצריך לשכוח את זה.
אחרת, יגדל פה דור של יוצרים וסרטים דוקומנטריים בינוניים ומטה, ואז כל הרנסנס התיעודי הזה הוא לשווא.
(ואם אנחנו כבר, אז הנה רשימות של אנשים אחרים, שגם להם יש מה לתרום).
לדעתי יש לך רק טעות אחת
והיא בפסקת הפתיחה. כי אותו הדין גם לסרטי אוסקרים. אכן יש מהם ציפיה לעמוד באיזה רף בסיסי שהוא קצת יותר נעלה מזה של דוקומנטרים. עדיין סרט כמו ספוטלייט קיבל את האוסקר שלו על הסיפור ולא על הביצוע, שהיה נחמד מאוד וחסר כל יחוד. באוסקרים זו בעיה חוזרת תמיד, ואולי אופי האדם לאפשר לסיפור 'חשוב' להשכיח את כל שאר העקרונות שלשמם התכנסנו.
הייתה לי תגובה ארוכה
שהתפתלה אבל נראה לי שהשורה הסופית היא: טוב, כן, את צודקת.
לגמרי על הנקודה האחרונה.
זה ממש הרגיז אותי בדוקו של HBO שראיתי על וודסטוק 99', שבמקום לתאר אותו אובייקטיבית – וזה אירוע תרבותי מרתק ממיליון בחינות – הפך באמצע שלו לסתם מסמך שנאה נגד סגנון המוזיקה הדומיננטי (לכאורה) בפסטיבל הזה. היה כ"כ ברור שהיוצרים שונאים נו מטאל ומילאו גם את כל רשימת המרואיינים בקולות ששונאים אותה גם, וזה הפך את כל הסרט שהתחיל מצויין למעין "חחח אמרנו לכם שלימפ ביזקיט גרועים כבר אז" (וזה בלי קשר גם למיתוג הלא נכון שלה כ"מוזיקה לילדים לבנים כועסים", משהו שכבר דסקסתי בו באתר בעבר).
זו הסדרה החדשה או אחת אחרת?
כי את החדשה חוויתי אחרת ממך, היא היתה רחוקה משלמות אבל ממש אהבתי שנתנו להנהלה לדבר ולהסביר את הצד שלהם, בעוד שברור שהם טועים.
וכן, להקות מטאל של הניינטיז היו מאוד אגרסיביות, אבל לא הלהקות הובילו למה שקרה שם, אלא המארגנים. וזה מסר מאוד מאוד ברור בעיני מהאופן שבו נתנו לסיפור להתגלגל.
מה חשבת על ה"ריקוד האחרון"? (לא סרט, אבל כן בז'אנר)
שלא ראיתי אותו
בכלליות, אם החשדנות שלי עם סרטי תעודה היא גבוהה, בסדרות תעודה היא בלתי אפשרית. יום אחד אשבר ואראה שם משהו, אבל היום הזה רחוק.
אפשרי להפיק משהו מהסדרה הזאת למישהו עם אפס ידע בכדורסל?
הבעיה בהרבה דוקו היא שהם לפעמים ממוקדים בתחומי עניין מסויימים ולכן יפנו רק למי שגם ככה מצעניין בהם. יש דוקו ספורט , דוקו מוזיקה, קולנוע, מדע וכו. האם מישהו שמסוגל למפות בסרט ספורט בהכרח יוכל לסבול דוקו ספורט . כמובן שיש גם דוקו ״סיפורים״ שפונים לקהל רחב.
ובנושא אחר לא מזמן ראיתי את הדוקו על אליזבת הולמס ובמקרה הזה אני חייב לציין שהסדרה הייתה טובה יותר מהדוקו . לא חשתי שהושמט יותר מדי מידע ממנה (להפך) ולעומת זאת בדוקו נתנו ליותר מדי פרשנים לבטא את המשמעויות שעולות מהסיפור על אף שהן עולות באופן מאד טבעי מהסיפור עצמו. לפעמים עיבוד עלילתי של סיפור טוב, גם אם טיפה פחות מדויק, מצליח להביע אותו באופן יותר מיטבי.
קשה לי לענות על זה כאחד שחי את התקופה, ושבר את השינים כדי לקרוא את המאמר בן 500 המילה שהתפרסם בהראלד טריביון הבינלאומי בבוקר למחרת הזריקה האחרונה של ג'ורדן בבולז. אני יכול לומר שמייקל ג'ורדן היה אייקון הרבה מעבר לספורט, כנראה אחד מגדולי האייקונים של המחצית השניה של המאה עשרים. הסיפור מעניין, ובעיני, הסידרה היתה עשוייה היטב. אבל צריך לשמוע ממישהו שבאמת פחות מתעניין בצד הספורטיבי ולשמוע רשמים ממנו. אני כן יכול לומר שכתופעה תרבותית, הבולז של שנות התשעים חרגו מהספורט בהרבה.
אני ראיתי בלי ידע בכדורסל
לא הכל, אבל משהו כמו 3 פרקים, והיה לי מעניין. זה באמת סיפור מעניין, ולמייקל ג'ורדן יש כל כך הרבה כריזמה וכשרון שלראות אותו משחק באמת ריגש אותי.
פרופגנדה ג'ורדנית
אבל אחת עשויה טוב
העולם הוא פרופוגנדה ג'ורדנית.
צחוק בצד, זה בהחלט קיבל את אישורו של ג'ורדן, אבל זה יכל להיות הרבה יותר גרוע באגף הפרופוגנדה
לגבי המשפט השני
כן, אבל גם בגלל שג'ורדן ידע בחוכמה להפוך את התדמית של ה"חרא" לתוך תדמית של "חרא שעושה הכל בשביל לנצח" וככה חלק גדול מהביקורת כנגדו פועלת מחדש כהאדרה שלו.
בעיני פשוט הייתה להם עבודה די קלה (יחסית)
מהבחינה הזו שהמרואיינים שמחים לדבר, יש אין ספור שעות ארכיון, לא צריך "לחשוף" שום דבר בשביל לקבל סיפור טוב, וקהל היעד כבר מכיר הרבה מהסיפור ונלהב מראש. העבודה שנעשתה כאן היא עדיין טובה, אבל שום רגע לא הפתיע אותי בשום צורה (אם כבר, הדוקו על או ג'יי סימפסון היה מעניין בהרבה, בעיקר כיוון שהוא נגע בנושאים עמוקים שחורגים בהרבה מספורט).
ממש אהבתי את הדוקו על או.ג'יי.סימפסון
ידעתי שקרה שם איזה משהו אבל לא הכרתי את הסיפור (קרה כשהייתי בת 4) וזה היה סוחף ומותח כמו סדרה בלשית\משפטית טובה. ועצם העובדה שזה סיפור אמיתי הוסיפה למטען הרגשי.
הזדמנות טובה להמליץ שוב
'הבלתי חשובים'. נדמה לי שעונה על רוב ככל הנקודות שהעלית כאן.
חושבת שהיה אפשר למסגר את זה גם כ"איך לשפוט דוקואים כצופים"
כי רובנו לא במאים, אבל כולנו צופים – ואלה כלים שמאד יכולים לעזור למי שלא ראה הרבה דוקואים לא להסתפק בבינוניים אלא לדרוש יותר.
כך או כך, זה הסוג של הכתבות שתמיד הייתי רוצה לראות עוד מהן באתר.
המלצות לסרטי דוקו ממש ממש טובים?
בתור אחד שכמעט ולא רואה דוקואים, הכתבה הייתה ממש מעניינת וסקרנה אותי לדעת איך ייראה דוקו מושלם שעונה על כל ההגדרות האלה. כי, בניגוד לסרטים עלילתיים, מכל הדוקואים שראיתי בחיי (שכאמור, זה לא כזה הרבה), מעולם לא יצאתי בתחושה של "וואו, איזה סרט מטורף". אתה יודע, סוג הסרטים האלה שנשארים איתך גם אחרי הצפייה, או שהדמויות נחרטות לך בראש ושבסופו של דבר קורה המצב שבשנתיים שאחרי שראית את הסרט בפעם הראשונה אתה רואה אותו עוד עשר פעמים נוספות. אז בעוד שהדברים האלה קרו לי עם מספר מכובד של סרטים עלילתיים, זה ממש לא המקרה כשזה מגיע לסרטים תיעודיים. אחרי שאני צופה בסרט דוקומנטרי, התחושות שיש לי לאחר הצפייה נעות בין "אוקיי, נחמד, זה היה נושא מעניין!" לבין "מה זה השעמום הזה למי אכפת".
אז אם תיאורטית יכולת להמליץ על סרטים תיעודיים שממש יפוצצו לי (או לכל אדם אחר מן השורה) את הראש, מה הם היו?
המממ לדעתי ליהונתן יהיו המלצות טובות בהרבה משלי
שני סרטים ישראלים שנשארו איתי הרבה אחרי (וראיתי פעמיים) הם הסרט המאוד מאוד ישן שלא ראיתי שנים: ׳ערוצים של זעם׳, שהצליח להעביר נרטיב ממש טוב כשעקב אחרי תאמר נפר וסאבלימינל בעשר השנים הראשונות שלהם כראפרים מתחילים. לא בטוחה איך/מה אחשוב על הסרט הזה היום.
ו׳משולם׳, סרט יחסית קצר שיצא לפני כמה שנים וחשבתי עליו הרבה בגלל הסדרה הפחות טובה בערוץ 1.
בשניהם יש עיסוק מאוד פוליטי ושימוש בעיקר בחומרי מקור עם אנשי המפתח, שניהם עיצבו או שינו את דעותי במידה רבה ולדעתי זו הסיבה ששניהם השאירו עלי חותם.
רשימתי הבלתי מלומדת
אז כן גם אני לא בקיאה בז׳אנר, אבל יצא לי לראות כמה סרטים שאני מרגישה ששווה להזכיר ללא סדר מסויים, וכן אפשר מאוד בקלות להבין מהם תחומי העניין שלי:
Foo Fighters: Back and Forth
Won’t You Be My Neighbor?
They Shall Not Grow Old
Frank and Ollie
Free Solo
Howard
Boys State
Six by Sondheim
Elvis: That’s the Way It Is
Jagged
Love, Antosha
נספחים:
סדרת הסרטים 7 up (שעוד לא ראיתי את כולה אז ממליצה בערבון מוגבל)
סדרת The Imagineering Story בדיסני פלוס
סדרת Making a Murderer בנטפליקס (בעיקר העונה הראשונה אבל)
העונה הראשונה במאחרי הקלעים של המנדולוראין (דיסני פלוס)
הו
They Shall Not Grow Old
וואו. איזה סרט. פשוט וואו
טוב, "יפוצצו את הראש" זה מושג קצת חמקמק ששולח אותי יותר לאזור הטוויסטים והנשען על סיפור, אבל אני אתרחק לרשימת סרטים תיעודיים שאני מאוד מעריך וחושב שיש בהם באמת דרגה של אומנות. אשתדל לסכם אותה בחמש עשרה, מה שנראה לי מספר סביר.
1. ראשית כל – "בת האמן" מהביקורת ליד. תת-ז'אנר: אני והמשפחה שלי. למה: כתבתי על זה ביקורת, נו.
2. "קולקטיב". תת-ז'אנר: "הולי שיט מה". למה: כתבתי גם על זה ביקורת, אאל"ט, אבל בקצרה – סרט שמגולל סיפור שתמיד מצליח להפתיע אותך: לטובה, לרעה, ל"אני לא מאמין שהעיניים שלי ראו את זה". העשייה בו יחסית "פשוטה" (זבוב על הקיר שכזה), אבל כמו שאמרתי – כשיש לך סיפור טוב, לא צריך להתאמץ יותר מדי.
3. Stop Making Sense. תת-ז'אנר: הופעה. למה: הופעות הן בגדול קצת האח החורג במשפחת הדוקו שלא מדברים עליו, אבל בין אם אתה בענייני "הראשים המדברים" (Talking Heads) ובין אם אף פעם לא שמעת מישהו מזמזם "סייקו קילר קוסקוס-אה", קשה להכחיש את הכוח הקולנועי שיש להופעה הזאת. גם פה, דמי (ובירן) בחרו בחוכמה לא לחתוך ללהקה מאחורי הקלעים והמעיטו בתגובות הקהל כדי להתמקד ביצירת האומנות שהיא ההופעה הזאת.
4. מגדל (Tower). תת-ז'אנר: שיחזור של מאורע. למה: קודם כל, כדי אולי לראות את אחד הניצנים הכי חשובים לתופעת הירי בבתי ספר. אבל בעיקר כי הסרט הזה פשוט לופת אותך ולא עוזב. האנימציה עוזרת, ולא הכל עובד בו – אבל כשהדברים עובדים הם מגיעים לדרגה מסוימת של אומנות.
5. סינמה סאלאאם (Cinema Salaam). תת-ז'אנר: תכלס? אודישנים של ריאליטי. למה: הקולנוע האיראני התהדר בשנות התשעים בשלל סרטים ששיחקו עם הגבולות בין מציאות לקולנוע, ואני לא אציין את כולם, בעיקר כי סינמה סאלאאם התעלה (בעיניי) על כל אלה. בסופו של דבר, זה בעיקר שורות של אנשים שמדברים על החלומות שלהם, על הרעיונות שלהם ועוד באודישן – מעין פרק לקט מאוד אפקטיבי של ריאליטי, בימינו – אבל החום והאהבה שמוקדש לדוברים הופך אותו ליצירת אומנות לכל דבר.
6. איש הגריזלי. תת-ז'אנר: חומרי ארכיון וקריינות. למה: כי כשוורנר הרצוג מדבר, אתה מקשיב. פשוט קשה שלא. ומכיוון שלמרות זאת, לא כל סרט תיעודי שלו הוא יצירת מופת, צריך ללכת לאחד במדף הכי גבוה – והסיפור על האיש חובב דובי הגריזלי שניסה להגן עליהם, והתובנות שהרצוג מוציא מהן – הן אפילו מעל אותו מדף.
7. Cameraperson. תת-ז'אנר: אקראי. למה: צלמת דוקו לוקחת שלל קטעים שלה משלל סרטים שונים שצילמה ומחברת אותם יחד. מדי פעם זה מתחבר, מדי פעם זה לא. אבל החיבור עצמו לבדו יוצר משהו שלא היה שם קודם – דיוקן של מי שבילתה את חייה בתיעוד.
8. Pick It Up!: Ska in the ’90s. תת-ז'אנר: תחביבים. למה: אוקיי, אני לא בטוח שיש סיבה שמישהו שאינו מעריץ סקא של שנות התשעים באמת יצפה בסרט הזה – אבל אני שם אותו כדי להבהיר שכשסרט שעושה את המחקר שלו כמו שצריך, משקיע בהצגת המידע באופן מגניב, עורך את זה באופן שלא משעמם – הוא יכול להפוך לקרוב מאוד ללב שלך, גם אם כמעט ואין בו שום דבר "חדש" שווה ערך.
9. הקו הכחול הדק. תת-ז'אנר: אב ה"פשע האמיתי". למה: קודם כל, כדי לעשות את שיעורי הבית שלך. כמות התעשיות – הסכתים, סדרות, סרטים – שאפשר לקשר קו ישיר ביניהן ובין הסרט הזה הוא מרשים, כאשר כולם מנסים לתפוס את אותו ברק שהוא הצליח ורובם כושלים (די בדיוק מאותן סיבות שאני ציינתי בכתבה). האם הוא קצת התיישן? יכול להיות. השיחזורים שלו הם מאוד מאוד שנות השמונים. ובכל זאת – צפייה מומלצת מאוד בעיניי. (בונוס: לצפות אחר כך בפארודיה עליו בסדרה "דוקומנטרי עכשיו!"). סרט אחר של ארול מוריס שפחות התיישן אבל קצת פחות משפיע אבל לא פחות נהדר: מר מוות (Mr. Death: The Rise and Fall of Fred A. Leuchter, Jr.).
10. The Sorrow and the Pity. תת-ז'אנר: שואה. למה: כי למרות שהסרט הזה הוא 4 שעות, הוא עדיין קצר יותר מ"שואה", והוא מעניין לא פחות, והוא לא מצלק כמו "לילה וערפל", אז אני יכול להמליץ עליו בלב שלם.
11. בלאקפיש (Blackfish). תת-ז'אנר: אל תאכלו את החיות. למה: בימוי המשתתפים, בסופו של דבר. הסרט הזה מספר סיפור "חשוב", אבל הרגש של כל המעורבים בדבר הוא זה שהופך אותו למשהו גדול יותר מתשדיר נגד אקווריומים לשעשועים. גם המעבר הבלתי נראה שלו מסיפורו המרתק של לוויתן אחד לתעשייה שלמה נעשה באופן כמעט בלתי מורגש.
12. [[[אני רוצה לכתוב כאן את סרטיה של אמא שלי ("טהורה" ו"מקודשת" כהתחלה), אבל אני לא בטוח שזה לעניין. במקום זה, אציין סרט ישראלי אחר – "מראה", שמצליח לדעתי לפרק חלקים משמעותיים בשיח הפוליטי ובציפיות שלנו ממנו באופן פשוט מופתי]]].
13. מות הנשיא (Death of a President)/ C.S.A . תת-ז'אנר: מוקומנטרי. למה: האם הם צריכים להיות ברשימה הזאת? אולי לא. אבל מדובר בשני סרטים שבהחלט משתייכים לסוגה התיעודית ובניגוד לסרטי כריסטופר גסט או לחיקויי "המשרד" הם לא עושים את זה בשביל הצחוקים – יש להם ניסיון להגיד משהו דרך תרחיש בדיוני, אותו הם רוצים להגיש באופן הכי פחות "עלילתי" שאפשר. אבין הרמת אף על ההכנסה שלהם ואשים כאן במקום זה כפיצוי את "High School" של פרדריק וייזמן. אחד הסרטים היחידים של הבמאי שממש התלהבתי מהם. אולי כי בשנות השישים הוא עוד עשה סרטים שקצרים יותר מנצח.
14. ביצים! (Nuts!) תת-ז'אנר: אנימציה תיעודית פינת "מהההההההה". למה: כי זה סרט מצחיק, מגניב, יפה ומטורף. מה עוד צריך?
15. ובקצרה: The Queen of Basketball, Life Overtakes Me, The Speedcubers, In The Absence – תת-ז'אנר: תיעודי קצר. למה: טוב, כל אחד מהסרטים האלה שונה מאוד מחברו, אבל לכולם יתרון משותף: הם קצרים. "מלכת הכדורסל" עולה בעיקר בגלל הכריזמה של הדמות הראשית שלו. "החיים משתלטים עליי" הוא מזעזע בתופעה שהוא מציג שכמעט באופן אוטומטי גוררת אותך פנימה, "ספיד-קיוברים" הוא פשוט אחד הדברים הכי חמודים שנטפליקס עשתה, ו"בהיעדרותם" הוא סיפור חשיפת שחיתות/עוולות ממשלתיות מהטובות שראיתי.
גם אתם מאוד טובים אבל אמרתי 15 וגם בזה רימיתי: חדר 237/ הסיוט (בכלליות אני מאוד אוהב את רודני אשר), Rewind (מ-2019), חמשת המכשולים (אולי הסרט האהוב עליי של לארס פון טרייר), שואה (אבל למי יש זמן), Close Up (האיראנים האלה באמת יודעים מה הם עושים), Minding the Gap, המתחזה, Jesus Camp, דיוקן של ג'ייסון, מבט השתיקה, סיפורים שאנחנו מספרים, אנשים ומקומות, Abacus: Small Enough to Jail.
אם יש שאלות וכו', תגיד.
אין לי הרבה ידע בנוגע לתוכן תיעודי (למעט סרטי טבע, אבל זה בדרך כלל נחשב לקטגוריה נפרדת)
אבל מהמעט שראיתי, אציין שלושה שהרגישו לי מעניינים ומיוחדים:
פעלים למתחילים (Être et avoir)
דמעות של גמל (Die Geschichte vom weinenden Kamel)
והסיפור של פיקסאר (The Pixar Story).
פריז בוערת, המתחזה (שמוזכר קלות בכתבה וגם יונתן הזכיר בתגובה שלו),
בית האילמת, הטוקבקיסטים, המדריך למהפכה, באולינג לקולומביין בעייתי במיליון רמות אבל אפקטיבי מאוד ואני אהבתי, מחפשים את שוגרמן, זכארי היקר
מחפשים את שוגרמן סרט טוב
במיוחד הפסקול :)
אני חושב שאחרי הכתבה הזאת מתבקש לעשות תמונה קבוצתית על סרטי דוקו
(ל"ת)
מורתי התמנונה
יש אותו בנטפליקס והוא באמת מיוחד, מעניין, מרגש ופותח את המוח לגמרי.
מצחיק, חשבתי שהוא גרוע
מרגש מאוד כי עוסק ביצור חמוד מאוד, אבל חלק מהחטאים הגדולים שיהונתן מנה נמצאים בו. בראש ובראשונה הנסיון לכפות על הסרט איזשהו מסר מטה שלא באמת מתחבר (עם הילד שלו שעל הספקטרום ועם איזושהי אמירה מאוד סתומה על איך שהוא חיפש את עצמו, בלי שנאמר כלום על מה שהוא מצא).
וואי, ממש לא הרגשתי ככה
הרגשתי שהסיפור מאד אורגני ואינטימי ושהוא פשוט מספר מה קרה לו ואנחנו נשאבים יחד איתו לעולם התת מימי הזה ולמערכת יחסים המיוחדת הזאת.
בכלל לא הרגשתי שיש שם מסר כפוי (ואם כן מהו?)
"ועם איזושהי אמירה מאוד סתומה על איך שהוא חיפש את עצמו, בלי שנאמר כלום על מה שהוא מצא"
כל הסרט זה מה שהוא מצא… רק שזה לא מוגדר תחת איזושהי מילה כמו "כסף" "כח" "אהבה עצמית" "שלוות נפש" או טייטל כזה או אחר.
זה מה שאני אוהבת בסרט – שהוא כל כך לא מילולי. הוא חוויתי.
וגם לא זכור לי שהבן שלו על הספקטרום או שיש איזושהי התייחסות לזה. בכלל הבן מופיע ממש בחלק הסוגר של הסרט.
האם ״חזרה גנרלית״ הגאוני של נייתן פילדר נחשב דוקו?
אני חושב שיש לא מעט יצירות שמתחו את ההגדרות המסורתיות של דוקו, כך שאולי כן. סך הכל זה סוג של ניסוי מתועד.
תראה, אם מדברים על טלוויזיה ועל "יצירות שמתחו את ההגדרות המסורתיות של דוקו" ועל "ניסוי מתועד"
אז, כלומר, כבר המצאנו לזה שם. קוראים לזה "ריאילטי".
(לא ראיתי את הסדרה, אין לי מושג כמה היא קרובה או רחוקה משם. פשוט ספציפית איך שניסחת את זה מאוד הקפיץ לי את הסוגה לראש)
כן חשבתי על זה שנייה אחרי ששלחתי את התגובה.
שמעתי גם אנשים קוראים לרפאליס סדרת דוקו ואני אפילו לא יודע אם הם טועים. למי שלא ראה את הסדרה של פילדר, הוא עושה מניפולציות על המציאות, בהתחלה נראה שקצת כמו בבוראט אבל אז הוא נכנס עמוק באטרף למחילת הארנב ואני באמת כבר לא יודע איך לאכול את הסדרה הזאת. אני חושב שהיא יותר קרוהב לדוקו מעלילתית אבל כנראה אפשר גם לקרוא לה ריאליטי. אני כמעט לא ראיתי סדרות ריאליטי בחיי כך שאני לא בדיוק יכול להגיד לך על ההבדלים. משער שההבדל המשמעותי הוא שבריאליטי מהנדסים סיטואציות ומשפיעים עליהן ואילו בדוקו בעיקר מתעדים מציאות ולכן חזרה גנרלית כנראה נחשבת ריאליטי.
לדעתי לחלוטין לא
מהסיבה שאין שם מציאות שמתקיימת ללא הקיום של התוכנית. בדיוק כפי שלא היית מגדיר את התוכנית ב"המופע של טרומן" כדוקו.
אז כן, נחשבת ריאליטי.
(ל"ת)
תודה
תודה על המידע