דיסני זה לא הכל: האנימצייה האמריקאית של שנות התשעים (חלק א')

אחרי שעסקנו באנימציה יפנית בלי ג'יבלי, הגיע הזמן לעסוק באנימציה אמריקאית בלי דיסני. גם בלי ג'יבלי, אם זה משנה לכם.

בשנת 1989 חברת דיסני שינתה – שוב – את תעשיית האנימציה. ההצלחה המסחררת של "בת הים הקטנה" הייתה הסרט הראשון במה שהפך להיות "הרנסנס של דיסני", שורה של הצלחות כלכליות וביקורתיות אחרי לא מעט שנות דשדוש. לאורך שנות התשעים דיסני שלטו ביד רמה בתעשיית האנימציה האמריקאית, עם להיטים שהפכו מיד לקלאסיקות, קלטות וידיאו שנכנסו לכל בית-אב שמכבד את עצמו ואפילו מועמדות היסטורית לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. 

אבל אנחנו לא פה כדי לדבר על שנות התשעים של דיסני (כי כבר עשינו את זה), אלא על מה שקרה מסביבה. לכל אולפן ויוצר אנימציה מערביים היה סוג של קשר איתם – השראה, שיתוף פעולה או סכסוך. ובכל זאת, המטרה היא להבין איך השתנה התעשייה בעשור הדרמטי הזה, שבו כל אולפן גדול רצה מחלקת אנימציה משלו, מרצ'נדייז וחסויות הפכו לחלק מהותי בהשקת סרט והטכנולוגיה פתחה אפשרויות חדשות ומדהימות. נסקור את מה שקרה בתעשייה בין 1990 ל-1995 – וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים להתחיל הרבה קודם, ב-1979. 

ההתרסקות של דון בלות' 

דון בלות' עבד כאנימטור בדיסני למשך כמה שנים, אך התאכזב שוב ושוב מסביבת העבודה ומאיכות התוצרים. ב-1979, בשיא העבודה על "השועל והכלבלב", בלות' הרגיש שהגיעו מים עד נפש ועזב את החברה בסערה. הוא לקח איתו 14 עובדים נוספים שחלקו איתו את החלום לייסד אולפן אנימציה חדש ולהחזיר עטרה ליושנה.

בלות' היה המתחרה המוביל של דיסני לאורך שנות השמונים, עם הסרטים "סודה של נים", "פייבל והחלום האמריקאי" ובעיקר "המסע לעמק החלומות", שיצא באותו סוף שבוע יחד עם "אוליבר וחבורתו" של דיסני, והביס אותו ביקורתית וקופתית. זה היה סיפור דוד וגוליית מושלם – האמן המתוסכל הפך ליוצר מוערך של סרטים חדשניים ומקוריים, בזמן שהתאגיד ביזבז הון קטן על ניסיון ליצור קולנוע אפל ומורכב כמו שלו ("הקדרה השחורה") ונכשל בענק. 

כל זה לא אומר שלבלות' היו חיים קלים – האולפן שהקים הסתבך שוב ושוב כלכלית, החליף שמות, עבר בעלים ומפיצים והיה בסכנת קריסה תמידית. "גן עדן לכלבים" (1989) של בלות' חלק תאריך יציאה עם "בת הים הקטנה", שהרוויח פי שלושה יותר ממנו. הוא גם הצליח פחות משני הסרטים הקודמים של בלות', אבל מכירות הווידיאו פיצו על הכישלון היחסי הזה – "גן עדן לכלבים" הפך לאחת הקלטות הנמכרות ביותר אי פעם, לפחות עד אותה נקודה. האולפן היה זקוק ללהיט של ממש כדי להראות לדיסני מה זה. 

אם אתם לא זוכרים את הסרט "תרנגול הרוקנרול" מ-1992 אתם ממש לא לבד. מאמצים כבירים הושקעו בסחיטת כל טיפת פוטנציאל מסחרי מהסרט, אבל "תרנגול" לא הפך ללהיט, אפילו לא קרוב. הוא הרוויח 11 מיליון דולר מסכנים בקופות וביאס את המבקרים על הדרך. לשם ההשוואה, אפילו "סודה של נים", הסרט הראשון של אולפני בלות' שיצא עשור קודם, הרוויח יותר – והוא עלה הרבה, הרבה פחות. עוד באותה השנה האולפן הכריז על פשיטת רגל.

משקיע חדש איפשר לאולפן להשלים שלושה סרטים שכבר היו בתהליכי הפקה. שניים מהם יצאו לאקרנים ב-1994: "אצבעונית", שכשל בקופות, ו"הטרול בפארק הקסום" שלהגיד שהוא כשל בקופות יהיה לשון המעטה. וורנר הפיצו את הסרט אבל נראה שהם בעיקר רצו לצאת ידי חובה, כי הם לא שיווקו אותו כמעט בכלל. בלי פרסום בטלוויזיה והקרנות מקדימות שיעוררו באזז, הסרט התרסק על הפרצוף והרוויח בבתי הקולנוע סכום עלוב ממש – 71 אלף דולר. 

סרט נוסף שהיה בשלבי הפקה כשהאולפן פשט רגל, "The Pebble and the Penguin", הפך להפקה מהגיהנום עם שינויים עד הרגע האחרון שהובילו לניסיונות נואשים להשלים את הסרט עד הדד ליין. בניגוד לכל התחזיות, הסרט הפך להצלחה מסחררת כשיצא לבתי הקולנוע ב-1995 וזכה באהבת המבקרים. סתם, לא באמת: הוא נכשל בקופות והצליח מעט יותר במכירות בווידיאו. 

התוצר הסופי היה כל כך רחוק מהסטנדרט שהבמאים דון בלות' וגארי גולדמן ביקשו להסיר את השמות שלהם ממנו. אנימטורים שעבדו על הסרט סיפרו שבלות' אמר להם "אני לא יכול ללעוס עם פה של מישהו אחר". האולפן נסגר ב-1995 עם היציאה של "The Pebble and the Penguin", אבל בלות' וגולדמן עזבו עוד קודם לטובת פרויקט חדש ומלהיב – הקמת אולפן האנימציה החדש של פוקס המאה ה-20.

"פרנגלי" מעלה לדיסני את סעיף

"פרנגלי: היער הקסום" הגיע מרקע צנוע אפילו יותר מזה של בלות' ושות'. אלן יאנג האוסטרלי חלם במשך שנים להפוך את הסיפורים שהמציאה אשתו לסרט אנימציה עם מסר סביבתי. בסוף האייטיז התנאים להגשמת החלום הזה הבשילו, כשסלבס התחילו להתעניין בכדור הארץ ובזכות "בת הים הקטנה" שאר העולם התחיל להתעניין שוב באנימציה. עכשיו היה רק צריך למצוא אולפן שיוציא את החלום לפועל.

כאן נכנס לתמונה האנימטור ביל קרוייר. קרוייר עבד בדיסני בימי "השועל והכלבלב" אבל כשהתחילה העבודה על "הקדרה השחורה" הוא ראה לאן הרוח נושבת ועזב. הוא השתלב כאנימטור בהפקה של "טרון" וגילה שאנימציית מחשב זה ממש מגניב, אז אחרי עוד קצת השתפשפות בתחום הוא ואשתו סוזן הקימו אולפן משלהם שנשא את שם משפחתם. הפרויקט הראשון שלהם, סרט קצר בשם "Technological Threat", היה מועמד לאוסקר ב-1988. 

בתקופת פעילותם הקצרה אולפני קרוייר בעיקר סיפקו אנימציה ואפקטים לגורמים אחרים. כדי ליצור את "פרנגלי", הסרט היחיד באורך מלא שהאולפן הפיק בעצמו, מצבת כוח האדם שלו יותר מהוכפלה. ביל קרוייר ניצל את ההזדמנות כדי להתנסות בשילוב של אנימציה קלאסית דו מימדית עם אנימציית מחשב, התנסות שאיפשרה לו לקצר משמעותית את אורך ההפקה. 

שלל פליטים מדיסני גויסו לפרויקט, ביניהם התסריטאי ג'ים קוקס שעבד על התסריטים הראשוניים של "היפה והחיה", קאת'י זילינסקי, שהובילה את האנימציה של אורסולה ב"בת הים הקטנה", וכמה וכמה אנימטורים. ג'פרי קצנברג, שניהל אז את האולפנים בדיסני ולא היה ידוע בנועם דרכיו, התעצבן. אבל מה שבאמת הביא לו את החפפה היה הליהוק של רובין וויליאמס, שהסכים לדבב דמות ב"פרנגלי" לפני שגויס ל"אלאדין", וברוב חוצפתו סירב לוותר על הסרט שהחתים אותו קודם.

קצנברג ניסה לחבל בפרויקט בכל דרך שעלתה על דעתו, אבל "פרנגלי" הושלם והגיע לבתי הקולנוע ב-1992. הוא זכה להצלחה קולנועית סבירה ולהצלחה לא רעה בכלל בווידיאו. היום הוא מחזיק במעמד קאלט מסוים ושמו עולה לפעמים בהקשר של עוולות סביבתיות. 

בהמשך העשור ביל קרוייר היה אמור לביים את "החרב הקסומה – המסע לקמלוט" עבור וורנר (עוד על זה בכתבת ההמשך), אבל הוחלף עקב חילוקי דעות יצירתיים. מאז הוא עבד על אנימציה ממומחשבת ואפקטים ממוחשבים לסרטים ועבר לאקדמיה כדי לחלוק את עשרות שנות הניסיון שלו ביצירה דיגיטלית. בדיעבד, החדשנות של האולפן הקטן שלו זוכה להערכה גדולה בתעשייה.

פיקסאר מכוונים גבוה

אולפן האנימציה שממש עוד רגע יהפוך את תעשיית האנימציה על ראשה הוקם ב-1986, ואחרי כמה סרטים קצרים היה מוכן לפרויקט גדול יותר. האתגר הגדול של פיקסאר לא היה רק יצירתי אלא טכנולוגי, כלומר יקר. הגב הכלכלי של סטיב ג'ובס איפשר להם להתנסות, לטעות וללמוד בלי לקרוס לפני שהספיקו להוציא משהו. 

ב-1988 פיקסאר זכו באוסקר לסרט אנימציה קצר על סרט בשם "Tin Toy", בו צעצוע פח בורח בבהלה מתינוק מלחיץ. לפני הקמת פיקסאר ג'ון לאסטר פוטר מדיסני, אבל מאז הגיעו לדיסני בוסים חדשים – מייקל אייזנר וג'פרי קצנברג – שמאוד רצו לראות אותו חוזר לשורותיהם. כשלאסטר סירב לוותר על פיקסאר, דיסני הציעו פתרון אחר – שיתוף פעולה בהפקת סרט ארוך על פי "Tin Toy". ב-1991 נחתמה עסקה לפיה פיקסאר יפיקו את סרט האנימציה הממוחשבת הראשון באורך מלא, בפיקוח של דיסני, שיפיצו אותו ויישארו עם הזכויות על הסרט והדמויות.

הסיפור המקורי היה שונה לגמרי מזה שאנחנו מכירים, ופיקסאר נעזרו בכותבים כמו ג'וס ווידון וג'ואל כהן (ההוא מ"גארפילד", לא מהאחים) כדי למצוא את הכיוון שלהם. בדיסני חששו שסרט על צעצועים לא ימשוך קהל של בני נוער ומבוגרים והתעקשו להפוך את הסיפור ליותר "אדג'י", עוקצני ובוגר.

ב-1993 התרחשה "תקרית יום שישי השחור", במהלכה צפו בכירי דיסני בגרסה ראשונית של חצי מהסרט ונחרדו. האדג'יות שהם כל כך התעקשו עליה הפכה את הסרט לעגום ולא כיפי. לאסטר אמר על הגרסה הזו: "הם רצו אדג'י וזה מה שניסינו לתת, אבל התוצאה הייתה שוודי ובאז התחילו להיראות מרושעים, או יותר גרוע". 

הסרט ניצל בזכות התערבות של סטיב ג'ובס, ששיכנע את דיסני לא לוותר על הסרט והצטרף בעצמו כמשקיע להפקה. אחרי שלושה חודשים פיקסאר השלימו תסריט חדש, דיסני אישרו וההפקה חודשה בפברואר 1994, עם תגבור משמעותי בגודל הצוות. 

בנובמבר 1995 "צעצוע של סיפור" הושק חגיגית וקודם בכל הכוח על ידי דיסני, עם הסכמי מסחור, פרסומות בקלטות, קידום בערוץ דיסני ובפארקים וכל היתר. ההצלחה הייתה כבירה: הביקורות היללו, הקהל נהר לאולמות, פרסים נערמו. קטגוריית סרט האנימציה באורך מלא של האוסקר עוד לא הייתה קיימת, אבל לאסטר קיבל פרס אוסקר מיוחד על הישגים יוצאי דופן. הסרט היה מועמד לשלושה אוסקרים נוספים, כולל מועמדת לפרס התסריט המקורי, והיה סרט האנימציה הראשון שעשה זאת. הגיע הזמן לעבוד על הסרט הבא, רק שלפיקסאר ולדיסני היו תוכניות קצת שונות לעתיד.

עוד דברים ראויים לציון

-"הגנב והסנדלר" (1995) יותר מסתם מזכיר את "אלאדין", אבל לא מדובר בריפ אוף אלא באחד הסיפורים הטרגיים בתולדות הקולנוע. האנימטור ריצ'ארד וויליאמס מחזיק בשיא גינס להפקת הקולנוע הארוכה ביותר – הוא התחיל לעבוד על "הגנב והסנדלר" כבר ב-1964. וויליאמס היה פרפקציוניסט ולא מאוד טוב בניהול זמנים ועמידה בדד ליינים, אבל היה נחוש לסיים – מתישהו – את יצירת המופת פורצת הדרך שלו. בשנות השמונים סצנות מתוך הסרט העדיין-לא-גמור הגיעו לסטיבן ספילברג והוא התרשם מאוד וגייס את וויליאמס ל"מי הפליל את רוג'ר ראביט". הקטעים שיצר עבור "רוג'ר ראביט" זיכו אותו בשני אוסקרים – וחשוב לא פחות, בתקציב להמשך ההפקה של "הגנב והסנדלר", באדיבות אולפני וורנר. 

מהר מאוד וורנר הבינו שיש להם בעיה – דיסני "שאבו השראה" מהדמויות של וויליאמס כשעבדו על "אלאדין" ועכשיו הסרט שלו נראה כמו חיקוי שלהם. וורנר לקחו את הסרט מידיו של הבמאי הנאמן והעבירו אותו לחברה אחרת שתסיים אותו כבר, אבל טוב לא יצא מזה – הסרט הסופי יצא לאקרנים בקול ענות חלושה, נכשל ונשכח. היום "הגנב והסנדלר" נחשב לסרט האנימציה הטוב ביותר שלא הושלם מעולם.

אגב ספילברג – אמבלין, חברת ההפקות שלו, שיתפה פעולה באייטיז עם דון בלות' ביצירת "פייבל" ו"עמק החלומות". ב-1989 השותפות פורקה ואמבלין הקימו מחלקת אנימציה משלהם, שנקראה אמבלימיישן. המחלקה הפיקה שלושה סרטים – "פייבל במערב הפרוע" (1991), "אנחנו חוזרים! סיפור דינוזאורים" (1993) ו"בלטו" (1995). כשהאולפן נסגר ב-1997 כל צוות האנימטורים של החברה עבר למיזם החדש של ספילברג, דרימוורקס. 

-ריצ'ארד ריץ' (לא מקולי קאלקין), במאי-שותף של הסרטים "השועל והכלבלב" ו"הקדרה השחורה" מבית דיסני, הוא עוד חבר ברשימת פליטי דיסני שהקימו אולפן משלהם. הוא עיבד את "אגם הברבורים" למחזמר מצויר ובינוני למדי בשם "סוד הממלכה הקסומה" (1994) – וכמקובל בניינטיז, הסרט דישדש בקופות אבל הצליח מאוד בווידיאו. עד היום יצאו לו תשעה המשכונים, וריץ' ביים כל אחד ואחד מהם. 

-כשחיפשתי סרטים שפספסתי מהשנים הרלוונטיות נתקלתי בשני אולפני אנימציה – גולדן פילמז וג'טלג פרודקשנס – שתיקתקו סרטים על פי אגדות וסיפורים מוכרים ישר לווידיאו. לא התכוונתי להתייחס אליהם עד שקלטתי שאחד הסרטים של ג'טלג, "היידי" (1995) הוא אותו עיבוד קצת-זול להיידי שאשכרה אהבתי בילדות. מישהו זוכר את הדבר הזה חוץ ממני? 

בפרק הבא: דון בלות' מוציא סרט שאשכרה עושה כסף! דיסני שוב מתכסחים עם אולפנים מתחרים! נקמתו של קצנברג! וכמובן, האחים וורנר עושים בושות!