 |
||
| המפיצים (למעשה, לא כולם) מממשים את האיום: מבקרים שלא יסכימו לדחות את הביקורות בשבוע לא יוזמנו יותר להקרנות. באינטרנט לא מתרגשים: שמוליק דובדבני מחרים אותם חזרה, יאיר רוה צוחק, ורותם דנון ב'וואלה' מכריז על עסקים כרגיל. |
30.05.2006
|
|
יומית
המפיצים (למעשה, לא כולם) מממשים את האיום: מבקרים שלא יסכימו לדחות את הביקורות בשבוע לא יוזמנו יותר להקרנות. באינטרנט לא מתרגשים: שמוליק דובדבני מחרים אותם חזרה, יאיר רוה צוחק, ורותם דנון ב'וואלה' מכריז על עסקים כרגיל.
המפיצים (למעשה, לא כולם) מממשים את האיום: מבקרים שלא יסכימו לדחות את הביקורות בשבוע לא יוזמנו יותר להקרנות. באינטרנט לא מתרגשים: שמוליק דובדבני מחרים אותם חזרה, יאיר רוה צוחק, ורותם דנון ב'וואלה' מכריז על עסקים כרגיל.
לא הבנתי
האם זה לא זכותם של המפיצים גם לבטל לגמרי הקרנות חינם למבקרי הקולנוע?
אני מנחש שזה מה שקרה: המפיצים חשבו שאם יופיע טור ביקורת על הסרט בעיתון הסופשבוע זה יכול ברוב המקרים לעודד אנשים לבחור את הסרט שנראה להם מתאים ומענין וככה האולמות יהיו מלאים יותר. עכשיו הם הגיעו למסקנה שזה לא משרת את האינטרס הכלכלי שלהם והחליטו לרדת מהסיפור.
מה פה לא בסדר?
הבעיה היא הניסיון של המפיצים למנוע מלקוחות פוטנציאליים מידע.
אם אתה מסתכל על זה בראייה כלכלית, כמו שכתבת בתגובה שלך: זה ניסיון של המוכר בשוק (המפיצים) למנוע מהקונה הפוטנציאלי (הצופים), לקבל מידע שיעזור לו לבצע בחירה רציונלית אם לקנות את המוצר (כלומר ללכת לסרט), או להעדיף על פניו מוצר אחר (למשל, לשכור איזה DVD). לכן, זו פגיעה בתחרות החופשית. בעצם, המצב יותר גרוע מזה – כי המפיצים מנסים למנוע רק ממידע שלילי להגיע אליך. כל הפרסומות, כתבות היחצ"נות על סרטים וכו', ימשיכו כמובן להתפרסם.
זה דומה למצב שהיית רואה פרסומות לתותים, כמה שהם בריאים וטעימים וכו'. ואז היית הולך לשוק, והיו מנסים למכור לך תותים בחבילה, בלי לתת לך להסתכל ולבדוק איזה תותים יפים ואיזה רקובים. היית מסכים לזה?
זה פחות או יותר המצב בזירת התותים גם עכשיו, לא?
תלוי איפה קונים.
האמת שדוגמה טובה יותר
היא הרשימות האלה של דרוג כלי רכב, נו, אלה עם הכוכביות לבטיחות, אתם בטח יודעים למה אני מתכוונת. זה בלתי נתפס שיצרני המכוניות ינסו למנוע את פרסום הדרוגים (או דחיית פרסומם, אותו הדבר, אם כי במקרה הזה פחות רלוונטי), לא?
אמנם כאן זה באמת עניין של חיים ומוות, אבל מלבד זה ההקבלה נכונה: הביקורת נעשית ע"י גוף חיצוני ולא מושפע, כשהמוצר לא נפגע בשום שלב, ולמען רווחת הצורכים. היצרנים מצדם מנסים למנוע את העברת המידע אל הלקוח.
הבעיה (כפי שניסח אותה רני), היא שבמקרה של המפיצים יש להם הכוח לעשות זאת, בעוד שבכל תחום אחר זה לא יעלה על הדעת.
או בקיצור, מה שהוא (הפינגווין) אמר. זכות הציבור לדעת, וכאלה. אני פשוט חושבת שהמשולש הזה (יצרנים-מבקרים-צרכנים) חשוב לעניינו, זה הכול.
לא אמרתי כלום, זה היה העכרור
לא אמרתי כלום, זה היה העכרור
אופסי… סליחה מכל המעורבים.
הבעיה היא הניסיון של המפיצים למנוע מלקוחות פוטנציאליים מידע.
והנסיון הזה למניעת מידע, הוא אכן מוצדק. באמת אין שום סיבה שגוף מסחרי יספק כלים שיפגעו בו בסופו של דבר. והאמת, אין כאן שום דבר חדש. כבר שנים רבות שזה נהוג בארה"ב של אמריקה – כשידוע שהסרט ממש גרוע, לא נערכות הקרנות מוקדמות לעיתונאים. וכך, בעצם, קרטל הקולנוע הישראלי מצהיר – "כן, הסרטים שלנו מחורבנים לרוב". אין שום פגם מוסרי בצעד שהם נוקטים. מטרתם להרוויח, ותו לא. העיתונים, הם שאמונים על להביא לנו את המידע. עליהם מוטלת החובה לספק מידע אמין. מבתי הקולנוע אני לא מצפה לכלום.
וכן, אני יכול גם לבכות על "למה הם יורים בשליח, במקום לשפר את המוצר". אבל לרוע המזל, כושר התמרון של בתי הקולנוע המקומיים קטן. הם תלויים בתנובת הוליווד, וזאת, מה לעשות, באושה בחלקה המכריע.
רק שיש הבדל בין מה שקורה באמריקה לכאן
כי באמריקה (עד כמה שאני לא אוהב את זה) עושים את זה רק למספר קטן יחסית של סרטים, ואילו כאן הניסיון הוא להחיל את זה באופן גורף.
באמריקה יש הפרדת רשויות: בתי הקולנוע אינם שייכים למפיצים ולאולפנים, וכאן הם כן, והמהמשעות היא שיש פה כבר מעשה קרטלי, וזה כבר ענין לא לכוחות השוק אלא לרגולטור, קרי: הממונה על ההגבלים העסקיים.
תלויים בתנובת הוליווד?
אין ויכוח על זה שבלוקבאסטרים, טובים או לא טובים ככל שיהיו, יוקרנו גם כאן (ומה שיש לביקורת להגיד עליהם הוא כמעט לגמרי לא רלוונטי). אבל חוץ מזה?
"תנובת הוליווד" כוללת את 'כלה להשגה', 'סוף שבוע ארוך' ו'שביל הגיהנום', או איך שלא קראו לסרט האחרון של סטיבן סיגל, אבל לא כוללת את 'סדרה של צרות', 'גריזלי מן' או 'סרניטי'? המפיצים בארץ הם לא לגמרי זרוע חסרת יכולת החלטה של החברות בחו"ל. אם הם בוחרים להביא סרטים מחורבנים מתחתית חבית הישר-לוידאו ולנסות למכור אותם כאן בתור "הלהיט מאמריקה!!" – זאת בחירה שלהם. רוצים ביקורות טובות, שיביאו סרטים טובים. ויש.
''גריזלי מן'' הוא הפקה של ערוץ דיסקאברי
אז מה?
הוא הוקרן בבתי הקולנוע בארה"ב וקיבל שבחים מקיר לקיר, למה שלא יוקרן ככה גם אצלנו?
לא זאת הנקודה
הוא מומן על ידי ערוץ טלוויזיה והופץ על ידי חברה עצמאית שמתמחה בסרטי אימה סוג ב'. הוא היה אהוד על ידי המבקרים אב נדחה על ידי הוליווד עצמה – אפילו לא קיבל מועמדות לאוסקר לסרט הדוקומנטרי, שלא לדבר על זכייה. לקרוא לו "תנובה הוליוודית" זה קצת הגזמה.
מה גם, שהסרט לא היה מצליח בארץ. הוא שניצקלייני מדי.
עושה רושם ש'מחבואים' מצליח בארץ,
ואין שניצקלייני יותר ממנו. ככה שבאמת אי אפשר לדעת.
''מחבואים'' הוא סקסי במידה ש''גריזלי מן'' לא מתקרב אליה
ב"מחבואים" יש במאי אופנתי, שחקנים מפורסמים והוא (לכאורה, כביכול) עוסק בנושא "חשוב" כמו גזענות.
"גריזלי מן" לעומת זאת לא נשמע אטרקטיבי בשום צורה. אין בו שום אלמנט שמושך קהל, האיכות שלו מתבטאת בעשייה ולא בחומרי הגלם. אני לא רואה שום דרך למכור אותו לקהל, וכנראה שהמפיצים גם לא.
גריזלי מן
תגיד לי, מה זה היה הסרט הזה? לקחתי אותו מהאוזן כי היה נדמה לי שמסתתרת נימה של אהדה בדבריך האמורים, אבל זה סרט שהביטוי over-rated הומצא במיוחד בשבילו. אז בסדר, האיש ההוא היה קצת פסיכי ומאוד אהב דובים. בשביל זה שעה וחצי של ורנר הרצוג שופך קלישאות על הקיום האנושי?
אז שניצקלייני או לא שניצקלייני? לראות או לא לראות?
שניצקליניי או לא,
הדמות של איש הדובים מרתקת – תמימה ומניפולטיבית, אלטרואיסטית ואגוצנטרית, נחבאת אל הכלים ואקזיביציוניסטית. היא לבדה מחזיקה את הסרט, ובכול פעם שהרצוג מתחיל לקשקש אפשר לאטום את האוזניים, או להריץ קדימה.
זאת ועוד:
כתבה מספר 3244
הדמות שלו אכן מרתקת
רק שהיא לא מקבלת מספיק זמן מסך, עד כמה שזה אבסורדי. חוץ מזה, הרצוג לא הצליח להוציא כלום, אבל כלום, מכל שעות הצילום שלו עצמו. כל מה שלמדנו על איש הדובים – למדנו מהסרטים של איש הדובים עצמו.
אבל עברתי לקישור שלך.
לא שניצקלייני, לא לראות.
הסרט לא יומרני ומורכב במיוחד, אבל הוא בוודאי לא מעניין במיוחד.
הבעיה היא הניסיון של המפיצים למנוע מלקוחות פוטנציאליים מידע.
מוצדק מבחינתם? ודאי.
אבל גם העלאת מחירים גורפת של עשרה ש"ח לכל המבורגר בשוק היא 'מוצדקת' מצד הגוף המסחרי שרוצה לעשות כסף. אנחנו, כצרכנים, והמבקרים (כגוף בודק) צריכים לעשות – בתגובה – את מה שמוצדק עבורם: המבקרים צריכים לעשות כל מאמץ לפרסם בכל זאת ביקורות מוקדם, ואנחנו צריכים להימנע מללכת לסרטים שלא פורסמו עליהם ביקורת בגלל המהלך הזה.
כמובן וכמובן.
אבל איך זה קשור לסוגיות הערכיות שנדונו קודם?
קשור גם קשור
המפיצים יכולים לנסות ולבצע את המהלך הלגטימי/לא לגטימי (מחק את המיותר על פי השקפתך) – ממש כשם שמשווקי העגבניות (דוגמא טובה יותר מתותים, נראה לי) יכולים לנסות ולהסוות את טיב העגבניות שהם מוכרים לצרכנים. הצרכנים, מצדם, והמבקרים, לא חייבים לשתף פעולה – ולמעשה זו חובתם של המבקרים שלא לשתף פעולה עם הנסיון הזה. למזלנו, אנו חיים בתקופה שבה קל למדי לעקוף את האיסור הזה.
ובעצם, זו מלחמת ערכים: זכותו של בעל ההון למנוע מידע וחובתו של העיתונאי לחשוף את המידע הזה בזמן שנראה לו ולא עפ"י הכתבות כלשהן.
למה יש לבעל ההון זכות מוסרית למנוע מידע?
אם כבר, בדיוק בגלל שאין לו זכות כזאת מבחינה מוסרית, "חובה" (או לפחות כדאי) להילחם בזה.
מצד שני, המקרה לא נראה לי דומה להסתרת מידע על טיב העגבניות. זו לא חובתם של בעלי בתי קולנוע לספק לאף אחד כרטיסים חינם, אלא זה משהו שהם עשו עד עכשיו לצרכי יחסי ציבור. אם הם מחליטים שזו פעילות יחסי ציבור לא מוצלחת, בעייתם. צרכן נבון יחכה עד שימצא מידע על הסרט בדרך אחרת.
אין לנו ויכוח. אני לגמרי מסכים אתך.
רציתי רק לשקף את הדעה הנגדית באור אובייקטיווי משהו. מן הסתם לא הצליח לי הפעם.
עניין החינם לא רלוונטי במיוחד
חברות ההפצה יכלו לוותר על מתן כרטיסי חינם והעיתונים לא היו ממצמצים. העניין הוא שה*נוהג* הוא להקרין למבקרים *מראש*.
עגבניות רקובות יכולות להרוג אותך.
או סתם לגרום לך להרגיש ממש לא טוב.
ומה עם אתה סם רוצה לקנות עגבניות יפות יותר?
לא כל דבר זה ענין של חיים ומוות. מותר לי כצרכן לבחון את העגבניות לפני שאני שם אותן בשקית סתם כי בא לי על עגבניות אדומות יותר, גדולות יותר וכו, וכו.
קשור גם קשור
אגב, האם הכלל הזה תקף לדעתך רק למשווקי סרטים ועגבניות? מה בדבר, נניח, הוצאות ספרים? האם הוצאה •מחוייבת• לשלוח עותקים לביקורת לעיתונים ולגופי תקשורת? ואם, נניח, יש מבקר שידוע באי חיבתו לסופר מסויים (או לז'אנר מסויים, או לצבע כריכה מסויים), האם על ההוצאה עדיין לשלוח לו את העותק לביקורת?
ובכלל, הרי בוודאי לא תטען שההוצאה חייבת לשלוח את הספר לכל עיתון רענן. לפי מה תחליט ההוצאה למי לשלוח, ולמי לא? האם יתכן שיתערבו בשיקולים כאלו אינטרסים מסחריים?
התשובה היא כן, ללא ספק
הוצאות ספרים, על פי השקפתי, מחויבות לשלוח עותקי ביקורת ולו כדי לתרום לשיח התרבותי שהן אמונות עליו.
וכמו שאתה יודע (ומן הסתם בגלל זה העלית דווקא את הדוגמא הזו) אני בהחלט שם את הכסף שלי בפה שלי, או משהו כזה :-)
''מחויבות'' זה חזק מדי
אף אחד לא חייב כלום. אלא שהוצאה שלא תשלח את הספרים לביקורת לא תזכה גם ליחסי-ציבור – וזה השוט שהעיתונים צריכים להחזיק מול המפיצים.
כלומר, לגוף מסחרי שמנצל את כוחו כדי לעכב ביקורת על המוצר שלו
אין שום אחריות על התוצאה (צרכנים שאינם מקבלים מידע שלם על המוצר, ועלולים לרכוש אותו למרות שהוא איננו טוב). להפך, הגוף המסחרי איננו צריך לשקול שום שיקול מלבד רווח, ואם כתוצאה מכך שהוא מנצל את כוחו כקרטל, נגרמת פגיעה בצרכנים – האחריות כלל איננה על הגוף המסחרי, אלא על אלה שלא עצרו אותו.
או בפחות מילים – כל זמן שאתה לא פוגע פיסית באנשים, זה מוסרי להיות אגואיסט. אני לא מסכים.
למען האמת, על היצרנים (או במקרה הנדון, המפיצים) לא חלה חובה
מוסרית לידע את הציבור על איכות המוצרים שלהם. כלומר, יש בהחלט מקרים שבהם חלה עליהם חובה כזאת, אבל סרטי קולנוע לא נופלים בקטגוריה – הם לא מהווים סיכון לבריאותו או חייו של הצופה, גם אם הם גרועים (אפשר להתעלם מהאזהרות המשעשעות בנוסח "לא מומלץ לחולי לב ונשים בהריון" שנהגו להדביק פה לסרטי פרדי קרוגר לפני שני עשורים).
גם הביטוי "למנוע מהצופים לקבל מידע" הוא לא מדויק – הם מנסים לעקב ביקורות בשבוע, לא לנצח-נצחים.
בגדול, א"ב של צרכנות בסיסית הוא לחכות לביקורת על המוצר (כל מוצר) ויותר חשוב – לשאול אנשים אחרים מה דעתם לפני שקונים. על רוב המוצרים בשוק לא תמצא ביקורת ביום שהם יוצאים, על חלקם (הגדול מאוד) לא תמצא ביקורת בכלל (בעיתונות המודפסת. באינטרנט אפשר למצוא הכל, וכבר נאמר פה שהחרם הזה לא ממש רלבנטי עבור האינטרנט).
כן, ההחלטה הזאת של המפיצים היא מעצבנת, אבל היא לא *כזו* שערוריה מוסרית כמו שעושים ממנה – לחבר'ה האלה יש קופת שרצים גדולה בהרבה שהם סוחבים על גבם מזה כמה שנים.
להערכתי? החרם הזה לא יחזיק הרבה, גם כי בעידן האינטרנט, כאמור, הוא לא רלבנטי וגם כי יש מקרים שבהם המפיצים צריכים את הביקורת לא פחות מהצופים (בכל הסרטים שאינם בלוקבסטרים, למשל).
על המפיצים לא חלה חובה ליידע בעצמם, אבל מה שהם עושים חמור יותר.
לדעתי הבעיה היא לא הגבלת המבקרים מלהיכנס להקרנות מוקדמות. זכותם של המפיצים לא להזמין מבקרים להקרנות חינמיות. אני לא חושב שהם חייבים משהו למישהו.
הבעיה היא שהם לא רוצים לחסוך כסף, אלא למנוע מהביקורות לצאת. הם דווקא רוצים שהמבקרים *כן* יגיעו להקרנות מוקדמות, ובתמורה *יתחייבו* לא לפרסם ביקורת. וזה כבר סוג (אמנם די מעודן) של סתימת פיות.
מעבר לנכונות דבריכם (המפיצים לא חייבים לנו כלום ולמרות זאת, הם לא רלבנטיים בעידן האינטרנט בו ביקורת עולה ביום הפתיחה*) אני מסכים בעיקר עם מה שהקיפוד אמר: מה שהם אומרים, למי שקורא בין השורות, הוא 'הסרטים שלנו מחורבנים'.
* מאוד משעשע שזיו קיטרו הספיק כבר לרדת על אקס-מן 3 בתוכנית שלו, מופע השוליים, ביום ראשון שעבר והביקורת עלתה ל-ISF רק השבוע.
החובה שחלה עליהם היא - לא לנסות להגביל מידע על איכות המוצר שלהם,
אבל זה מה שהם מנסים לעשות. העובדה שברוב המוצרים האחרים, לא תמצא ביקורות על המוצר ביום שהוא יוצא, היא לא רלונטית – סרט זה לא עוגיה.
שמע, אני מסכים שזה לא עניין של חיים ומוות. יש שערורייות מוסריות הרבה יותר גדולות מזה שמפיצים לא רוצים שיפרסמו ביקורות בשבוע הראשון. רק מה? הרבה פעמים מי שמנצל את הכוח שלו כדי להרוויח בצורה לא הוגנת, שולף את הנימוק הזה – "יש דברים יותר גרועים".
זה הרבה יותר נוח מאשר לענות לעניין.
א. תודה על המחמאה (לא ידעתי שיש לי כ''כ הרבה כח) אבל אני סבור
שעניתי לעניין.
ב. אי-עריכת הקרנה למבקרים (שהיא בבחנת אקט של צ'ופר או יחסי-ציבור) זו לא "הגבלת מידע". אף אחד לא מונע מהמבקרים לראות את הסרט בכוחות עצמם.
הקרנת מבקרים היא לא צ'ופר
הקרנות מבקרים – שבמידה רבה צריכים לפרסם רשימה על הסרט ביום יציאתו – היא כבר כמעט כורח, כורח שהמפיצים עצמם ביססו לאורך שנים ארוכות וסייעו על ידי כך לבנות מערכת מסוימת שהיתה מאד נוחה גם להם.
אין שום בעיה שהמפיצים יחייבו את העיתונים בעלות מחיר כרטיס למבקר בהקרנות האלה (אבל לא זו הבעיה). כמובן שהיום, בעידן בו ביקורות מקצועיות מתפרסמות באתרי רשת רבי תהודה כל ענין החרם הזה הוא הרבה פחות אפקטיווי משהיה פעם, ובכל זאת.
המפיצים, בל נשכח, דואגים לפמפם כתבות יחצניות על כל סרט חדש ושם דווקא לא ראיתי כל התנגדות שהכתבות האלה יתפרסמו עם יציאת הסרט.
לו אני מו"ל של עיתון הייתי עושה את הדבר הבא: כותב חזרה למפיצים ומודיע להם שכתבות יחצנות על הסרט יתפרסמו רק במקביל או לאחר העלאת הביקורת משום שזו חובתי העיתונאית.
נראה את המפיצים מסתדרים עם כך שכל כתבות הצבע על כל סרט חדש יתפרסמו גם הן באיחור של שבוע.
בנוגע לכתבות יחצ''נות אין לי ויכוח, וכבר ציינתי פעם
שמבחינתי הן לא צריכות להופיע בכלל, כי הן מטשטשות את הגבול שבין עיתונות ופרסומת, וזה רע.
אבל הקרנה מוקדמת היא כורח? של מי? של המפיצים? אם כן, זכותם לוותר עליו. של המבקרים? לא יהרוג אותם לראות את הסרט קצת אחרי. של הצופים? כמו שציינתי קודם, יש מעט מאוד מוצרים (גם חומריים וגם תרבותיים) שתקרא עליהם ביקורת ביום שבו הם יוצאים. הקהל לומד לחכות לביקורת (בהנחה המתירנית מאוד שהביקורת מהווה פקטור כזה חשוב עבורו).
וואלה, העלית בדיוק את הנושא
שהופך את זה לכ"כ אפור. המבקרים שמתלוננים עכשיו? לא שאני מפקפקת ביושרתם, אבל רובם שייכים ו/או צמחו בעיתונות הבידור הממוסדת, וזו, כידוע, בנויה לא על עיתונאות ולא על סיפוק שירות כלשהו לקהל אלא על שיתוף-פעולה עסקי עם היחצ"נות של המפיצים. עכשיו כשהמפיצים מנסים לשמור על האינטרסים *שלהם* בעסקי היחצ"נות, פתאום העיתונאים מנסים לגייס את הסימפטיה שלי לטהורות הכנה שלהם שנדרסת על ידי הקפיטליזם הדורסני והוואטאבר. ועל כך נאמר: נו. את הבעיות העסקיות שלכם פתרו, במטותא, בעצמכם.
לא מסכים
לו היו המבקרים מפרסמים רק ביקורות חיוביות, או סקירות, על הסרטים הייתי אומר שיש משהו בדברייך. אבל לא זה המצב, ובגלל שלא זה המצב המפיצים מזילים דמעות תנין.
לא מסכים
הבעיה לדעתי היא שהם (המפיצים,בעלי בתי הקולנוע)
חושבים שאשכרה בגלל הביקורות אנשים לא מגיעים לקולנוע.
והסיבה האמיתית היא שהמחירים של כרטיס קולנוע ומחירי הפופקורן ושתייה גבוהים מדי,
ואיכות ההקרנה שלהם שווה לתחת
ולא אכפת להם כלום מהצופה .
זה מה שמעצבן אותי בכל הקטע שלהם במאבק שלהם נגד המבקרים.
במקום לשפר את השירות שלהם ולהוריד קצת את המחירים
הם מאשימים מישהו שההשפעה שלו לדעתי שולית לעומת שאר הדברים שהזכרתי קודם.
אז זהו, ש:
לפי האיום של המפיצים בגירסתו הנוכחית, כתבי הבידור, הפריוויואיסטים, גיא פינסים למיניהם וכל יתר ה"עתונאים" שכתיבתם היא סוג של פרסומת, ימשיכו להגיע להקרנות כרגיל. היחידים שכניסתם להקרנות תיאסר יהיו המבקרים, ובאופן יותר ספציפי, רק המבקרים שלא יסכימו לדחות את הביקורות בשבוע. כלומר, רק אלה שמאמינים בחשיבותה של הביקורת, בחופש הדיבור ובווטאבר, "ייענשו" על כך.
כן, *הבנתי* את זה.
עדיין – אותם אבירי הלא-יודעת-מה עובדים בתעשיה שעושה מזה צחוק. אין שום סיבה הגיונית שהם יהיו מופתעים עכשיו, אלא אם הם תמימים מאוד או מיתממים מאוד. אני לא אומרת שהמפיצים לא מתנהגים באופן דוחה, אבל כמו שאמר אתגר קרת, מי ששוכב עם כלבים – שלא יתפלא כשהוא קם עם פרעושים.
בנוגע ל-ב: לא מבטלים את ההקרנות. רק מסלקים מהן עיתונאים שלא
מוכנים להסכים לפרסם ביקורות רק אחרי שבוע. לונג כבר פירטה כאן למה, מבחינה מעשית, מדובר בניסיון להגביל מידע (בעיקר ככל שהדבר נוגע לעיתונים, אבל גם בנוגע לאתרי אינטרנט). המפיצים עצמם אמרו במפורש – המטרה שלהם היא לא לתת למבקרים את האפשרות לפרסם על הסרט דעה שלילית כשהוא עולה, כי לדעתם זה פוגע לעיתים בהכנסות סוף השבוע הראשון של סרטים, והורס את האפקט של הפרסומות שמעודדות אנשים ללכת לסרט.
בנוגע ל-א. לא דיברתי עליך, אלא על מי שמשתמש בנימוק הזה כדי להתחמק מויכוח. ואם בכל זאת זה נשמע לך מעליב, אני מתנצל.
ואגב, זה סילוק אקטיבי.
אם עיתונאי מהרשימה השחורה מופיע להקרנה בלי הזמנה, אבל כאורח של מישהו שקיבל הזמנה – הברירה שלו היא או להתחייב כי לא יפרסם ביקורת, או להיות מושלך החוצה אחר כבוד.
נשמע מוכר...
http://cinemascope.co.il/?p=138#comment-2973
טוב, נו, לא ראיתי את התגובה ההיא.
לא קוראת את הבלוג של רוה.
זה הגיוני, לא?
הרי המטרה הסופית של המפיצים היא למנוע פרסום ביקורות ולא לחסוך בהדפסת הזמנות. למה שהסילוק לא יהיה אקטיבי?
יש עם זה שתי בעיות:
א. מדובר בסילוק אקטיבי רק של מבקרים שמכירים את הפרצוף שלהם, וכאלה אין כל כך הרבה. אני, למשל, נכנסתי לאולם בלי בעיה, והייתי יכולה לפרסם ביקורת כמו כלום.
ב. אז כדי שלא יהיה הסיכוי הכי קלוש לפרסם ביקורת הם גם יעמדו בהקרנת הצהריים של יום שלישי וימנעו ממבקרים ששילמו להכנס?
היו הרבה מבקרים
או שמבקרי הקולנוע נמנעים לקבל את רוע הגזירה?
לשתי הבעיות יש בעיות משנה
אמנם אין הרבה מבקרים שמכירים את הפרצוף שלהם אבל כל המבקרים בעלי השם נכללים בקבוצה הקטנה הזאת. אז גם אם את אישית היית מפרסמת ביקורת, מה היה קורה? היית יכולה לעשות את אותו התרגיל גם בהקרנה הבאה? זה יוצר לדעתי תופעה חדשה – מבקר חד פעמי. המבקרים ה"סטנדרטיים" אינם יכולים לבצע את עבודתם (לפחות לא בשבוע הראשון) אבל אנשים מהשורה יכולים. כל עוד הם עושים את זה לפרקי זמן קצרים. האם זה באמת ניצחון של המבקרים? אני לא כל כך בטוח, אבל זה בהחלט יכול ליצור כמות אדירה של ביקורות לאנשים שלא סובלים ביקורות.
ואיזה הקרנות יש בימי שלישי בצהריים?
הקרנות של סרטים שיוצאים בתאריך מאגניב.
להערכתי, אם אני נכנסת כאורחת
והם לא מכירים את השם שלי או את הפרצוף שלי, הייתי יכולה לפרסם ביקורת גם בפעמים הבאות.
אוקיי, ואז מה?
היית כותבת את כל הביקורות לכל הסרטים החדשים עבור עיתון/מגזין/אתר כלשהו, או רק חלק? ומה היו המבקרים הוותיקים עושים?
זה פתרון מאוד בעייתי כי הוא גורם לירידה בסטטוס של המבקר המקצועי והחלפתו במבקר ארעי. כל פעם שהארעי הופך לקבוע, צריך שוב להחליף אותו.
לא אמרתי שזה פתרון.
זה סתם היה על העקרון.
בלי קשר למצב האישי שלי, אני חושבת שכדאי מאד לפתור את בעיית ההקרנות.
פשוט
כי הכניסה של המבקר האמור (אני) להקרנה לא היתה משפיעה בשום צורה על מועד פרסום הביקורת. הבעיה היתה שלא היה עם מי להתווכח: זו הרי לא התאגדות בתי הקולנוע (או איך שהם לא קוראים לעצמם) שעמדה שם בכניסה, אלא רק יחצ"נים ש"מילאו פקודות" כמו שנאמר, ולכן מרשים לעצמם להוציא את השכל הישר מהמשוואה.
אני לא חושב שהשכל הישר הוא רלבנטי פה
המפיצים מנסים ליצור רושם של קונסיסטנטיות. זה לא אמור לשנות אם הסרט הספציפי הזה הוא יוצא מהכלל מבחינה מסוימת.
הוא לא.
יש דרכים אחרות להגיע לסרט.
ב'טיים אאוט' האחרון התפרסמה ביקורת מתורגמת מ'טיים אאוט לונדון' על 'מצוץ מהאצבע'. אפילו זה לא היה הכרחי, כי את הסרט (כמו רבים מדי מבין הסרטים ה"חדשים" שיוצאים לקולנוע בארץ) אפשר כבר להשיג ב-DVD באוזן השלישית. וכמובן, יש גם דרכים אחרות להשיג סרטים חדשים, חלקן מערבות מודם. בקיצור, מבין כל הסרטים שלא יוקרנו למבקרים (שהם *לא* כל הסרטים כולם), רק מיעוט הם כאלה שבאמת לא תהיה למבקר חרוץ שום אפשרות לראות לפני ההפצה. הקרנות מוקדמות רק הופכות את זה להרבה יותר נח (וכידוע, מבקר שנח לו הוא מבקר נח לבריות ועדין. יחסית).
''מצוץ מהאצבע'' גם הוקרן בסינמטק לפני חודש
לדעתי הניסיונות האלה לעקוף את המפיצים גורמים יותר נזק מאשר תועלת. להתגנב להקרנות? לתרגם ביקורות? להחליף את המבקרים? במידה ואדם כלשהו עוקב אחרי ביקורות קולנוע, הוא בדרך כלל עוקב אחרי מבקר(ים) ספציפי(ים) שטעמם דומה לטעם שלו. אם מביאים ביקורת מבחוץ, זה אומר שהמבקר הקבוע כבר לא יפרסם ביקורת. אז נכון, הקורא מקבל ביקורת בזמן, אבל לא את אותה הביקורת שרצה. לי זה נראה כמו לירות לעצמך ברגל.
לירות *לעצמי* ברגל?
אני מוכן להודות שהרגל שלי ירויה, אבל מי שירה בה לא הייתי אני אלא המפיצים. זה לא אני שבחרתי לא לראות סרטים בהקרנות מוקדמות. במצב הנוכחי, כדי להמשיך לתת את השרות שמדור קולנוע אמור לתת – כלומר, לפרסם ביקורות על סרטים חדשים – צריך להתפשר.
ובעניין זהות המבקר, רובנו איננו רוג'ר איברט ואפילו לא אורי קליין (שיש לו את עדת המעריצים שלו), ולצערי אני לא חושב שיש קהילה גדולה מדי של אנשים שמחפשים אך ורק את הביקורות שלי, ולא של מבקר אחר. ב'טיים אאוט' (כמו ב'עין הדג') ממילא יש יותר ממבקר אחד, ולמבקרים השונים עשוי להיות טעם שונה; אם יש דבר כמו 'טעם שליט', הוא טעמו של העורך(ת) – וכשאותו עורך מביא ביקורת מחו"ל, יש יסוד לשער שזו ביקורת של מבקר שעל דעתו הוא סומך, ולא של סתם עובר אורח חולף שלדעתו היה חרא סרט.
רגל ירויה זו בעיה
אולי זה רק אני, אבל אני לא חושב שהפתרונות החלופיים האלה שולחים את המסרים הנכונים. לא לקהל ולא למפיצים.
היחסים בין המפיצים למבקרים הם יחסים של קח ותן, של ניצול הדדי. כשהאיזון נשבר, כמו שהוא נשבר לאחרונה, היחסים הופכים לניצול חד צדדי. לכן המבקרים צריכים לדעתי לא לנסות לעבוד על המפיצים, אלא להתנתק מהם לחלוטין.
ומה בדיוק היו השיטות שתיארתי
אם לא התנתקות מהתלות במפיצים?
ועל מי לדעתך אני מנסה לעבוד? הביקורות לא יופיעו בקוד סודי. כולם, כולל המפיצים, יוכלו לקרוא אותן. המסר שהן (אני מקווה) מעבירות למפיצים הוא גלוי לגמרי, והוא זה: החרם שלכם לא עובד.
הייתי אומר שהתגנבות להקרנה היא בדיוק ההיפך מהתנתקות
אפשר לעשות דברים אחרים, קיצוניים יותר או פחות. אפשר לדחות את כל הכתיבה על סרט לשבוע השני של הקרנתו, כולל כתבות יחצניות ו/או פריוויוים. אם המפיצים רוצים שהקהל יהיה מודע לקיומו של הסרט אבל לא לאיכותו, שיקנו שטח פרסום.
זה רעיון נהדר
אבל לצערי, לא ישים. אם תצליח לשכנע את עורך 'פנאי פלוס', 'רייטינג' או '7 לילות' לנהוג ככה – אני אצטרף בשמחה.
התגנבות להקרנה היא אולי ההיפך מהתנתקות, אבל אני לא התגנבתי לאף הקרנה, ואפילו לא הצעתי את הרעיון הזה.
כמו שכתבו מוקדם יותר בפתיל,
זה היה יכול להיות פתרון טוב אלמלא בוגדנות הצרכנים. נניח שכל העיתונים כולם היו מתאחדים ודוחים את הפריוויואים ואת הביקורות לשבוע השני – עדיין יש את מבקרי האינטרנט. כיום, כשאחוז גבוה מאד של משקי הבית בישראל גולש באינטרנט, אי אפשר לזלזל בה כמקור מידע.
מצד העיתון, יש פה מאבק בין ערכים
מטרת העיתון היא לא לשרת סרט כזה או אחר, אלא את הקהל. והקהל צריך לדעת כשיש סרט חדש, בין אם יש סכסוך בין העיתון למפיץ ובין אם לאו.
עיתון שיחליט ש"לא מדובשו ולא מעוקצו" ולא יפרסם לא ביקורות ולא כתבות יחצנות אומנם "יראה למפיצים מה זה", אבל גם יבגוד בשליחות העיתונאית שלו ובמחויבות שלו לקהל הקוראים.
מהבחינה הזו, המפיצים שמו את כלי התקשורת במקום מאוד בעייתי. אני לא מאמין שכלי תקשורת אחראי כלשהו אכן יגרר לרמה הזו של משחקים בקקי, ועל כן לצערי כלי התקשורת נמצאים בנקודת נחיתות במאבק הזה.
ו/או
אני לא חושב שכתבות יחצנות משרתות שליחות עיתונאית במידה ניכרת, ואם כן, הייתי רוצה לראות את העיתונאי שזאת השליחות שלו. בגלל שהקשר לסרטים שהכתבות האלה נועדו לפרסם הוא ממילא רופף, אני לא רואה איך דחייה שלהם תפגע בקהל הקוראים.
מצד העיתון, יש פה מאבק בין ערכים
כשהפרשה התפוצצה, היתה כתבה קצרה ב-"הארץ" עליה, והובא בה הרעיון הזה, ותגובת מו"ל העיתון (שוקן).
אין לי לינק, ואין לי כח / זמן למצוא [1], אז תאלצו לסמוך על הזכרון שלי. שוקן אמר פחות או יותר את מה שאתה אומר – שהאינטרס של העיתון הוא לשרת את הקוראים, ושהם מאמינים שהם רוצים לקרוא על סרטים חדשים, ורוצים למצוא לוח הקרנות בתי קולנוע (שלהפסיק לפרסם אותו היה חלק מהרעיון). נקודה נוספת ששוקן העלה (אם אני זוכר נכון) היא שדבר כזה יתחיל סוג של "מלחמה", שסופה מי ישורנו ושהדרדרותה והסלמתה יפגעו בסופו של דבר בעיקר בקוראים. דווקא נחמד לקרוא שיש מישהו שמוכן למחול על כבודו [2] על מנת לשמור על יעודו המקצועי.
[1] תודתי נתונה מראש למי שימצא.
[2] או לפחות על כבודם של מבקרי הקולנוע שעובדים אצלו. אבל אני לא מאמין בזה באמת.
התגובה של שוקן
השקול והחכם כתמיד, בתחתית הכתבה של גואל פינטו:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=721354&contrassID=2&subContrassID=7&sbSubContrassID=0
אויה!
שוקן אכן הגיב בצורה שקולה ויפה. רק שחלק מהדברים שיחסתי לו נאמרו על ידי אמנון דנקנר (חלק אחר סתם המצאתי, מסתבר. כנראה שהזכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם). איפה הייתי? אה כן – התנצלותי הכנה בפני מר שוקן.
וכמובן – תודה לך על הלינק.
לא בדיוק
עיתון שיפרסם רק כתבות יחצנות בשבוע הראשון, ללא ביקורת, יבגוד בקהל קוראיו שלא יקבל פרספקטיווה נכונה על הסרט.
למעשה חובתו של העיתון היא לפרסם את החומרים על הסרט, טובים ורעים כאחד, פחות או יותר במקביל אחרת ישמש רק כשופר פרסומי למפיצים.
אני צופה טרנד של מבקרים במשקפיים.
בעולם הקולנוע זה הרי מבטיח להם לחמוק לא-מזוהים.
וואלה. אולי בגלל זה הצלחתי לחמוק פנימה.
היה לך גם שפם גראוצ'ו?
הזדמנות לפיצ'ר נוסף באתר
זה הזמן לעצב סמליל שילווה את הסרטים באתר עין הדג ויבהיר איזה סרט "הותר" לביקורת מוקדמת ואיזה נדרש לביקורת מושהית. לחובבי ACTION DIRECT.
ובאותה הזדמנות – האם גם אתם מתרשמים שהמפיצים נערכו הפעם עם טוקבקיסטים מטעמם בכל האתרים שקישרתם אליהם (לרבות זה עם היד)?
אני מניח שזה כבר עלה פה,
אבל דבר אחד לא ברור לי:
בכמה זמן בעצם תדחה עליית הביקורת אם המבקר לא יוזמן להקרנה המוקדמת?
אני מניח שזה יוצא פחות משבוע, אבל איך -בדיוק- זה ישפיע?
בשבוע. את העיתונים שיוצאים ביום חמישי סוגרים בד''כ כבר ביום שני.
אם מבקר לא הוזמן להקרנה מוקדמת וראה את הסרט רק ביום חמישי, הביקורת בהכרח תדחה בשבוע. השאלה היא איך הקוראים יקבלו את זה: אם השבוע יוצא 'הצד שלו, הצד שלה' ואתה רוצה לדעת איך הסרט, נורא תתעצבן אם לא תמצא עליו ביקורת בעיתון. בעלי הקולנועים יוצאים מנקודת הנחה שאם לא תמצא ביקורת לסרט, תלך אליו בכל זאת כי מה כבר יש להפסיד – מקסימום יסתבר לך שהוא גרוע, אבל את הכסף כבר שילמת. אבל רוב האנשים לא נוהגים כך. הם מחפשים מקורות מידע אחרים – למשל, אינטרנט. ואז, גם בעלי הקולנועים מפסידים אותך כצופה, וגם העיתונים המודפסים מפסידים אותך כקורא ואת מעמדם כסמכות ומקור מידע.
כרגע, בעלי הקולנועים משוכנעים שהדחיה הזו בת השבוע ביציאת הביקורת תשנה את מצב השוק. אבל כמו שדובדבני כתב – ל'דה וינצ'י' הלכו 50 אלף איש בישראל, הגם שהביקורות אמרו שהסרט נוראי. והנקודה החשובה יותר: בעלי בתי הקולנוע מאמינים שביקורות שליליות בהכרח משפיעות לרעה על מצב השוק, אבל שוכחים שגם להם יש בזה חלק – כל עוד התנאים בבתי הקולנוע מחפירים, מה הפלא שאף אחד לא יוצא לסרטים?
מעבר לכך, יש פה כפפה לממונה על ההגבלים העסקיים
שלא כמו בחו"ל, המצב בארץ הוא שרוב כמעט מוחלט של בתי הקולנוע שייכים למפיצי הסרטים, וזה בעייתי כשלעצמו. כאשר אותם גופים מתחילים להשתמש בכוח שלהם באופן אגרסיווי כדי לשלוט על גופים חיצוניים, הרי שיש פה שימוש לרעה בכוח שלהם ויש מקום לבחון מחדש את כל המצב בשוק שמאפשר דברים מסוג זה.
רונית קן, הממונה הנוכחית על ההגבלים העסקיים, כבר הוכיחה בפרשת בזק-הוט שהיא יודעת לשלוף צפורניים כשצריך, ושאינה נרתעת מלחקור את הדרגים הגבוהים ביותר. מכתבם של המפיצים (שנחתם, אגב, על ידי התאחדות בתי הקולנוע, מה שמדגיש את המצב הזה עוד יותר) מביא את הדברים לידי רתיחה ולעניות דעתי יש מקום שמישהו יגיש תלונה לממונה על ההגבלים העסקיים.
נדמה לי שהיא פרשה, לא?
או שמישהי אחרת שמתעסקת בצרכנות פרשה כדי להקים גוף פרטי משלה. אבל כן, שווה לכתוב לממונה.
לא, היא לא. היא התמנתה לא מזמן
מי שפרשה היא גלית אבישי, שהיתה ראש המועצה לצרכנות.
הממונה על ההגבלים העסקיים הוא גוף אחר. רונית קן, הממונה הנוכחית, התמנתה לא מזמן והיא מאד חיה ובועטת. היא לא הססה לזמן לחקירה את מנכ"ל בזק בפרשת הוט, ואף לערוך חיפוש במשרדי בכירי בזק.
המצב בשוק הקולנוע בארץ הוא בעייתי גם כך, ונראה לי שיש מקום שגוף נפגע יגיש תלונה. זהו מצב קלאסי של שימוש לרעה בכוח קרטלי ובדיוק לשם כך קיים הממונה על ההגבלים העסקיים.
אפילו בארה"ב, מולדת הקפיטליזם, אולפני ומפיצי הסרטים אינם מורשים להחזיק ברשתות בתי קולנוע.
המקרה הנוכחי מוכיח באופן ברור עד כמה כוח יכול להשחית ועד כמה חשוב תפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים.
למה שלא תרשום אליהם מכתב?
נראה לי שאתה יודע לנסח זאת בדיוק מירבי (ברצינות לגמרי)…..
תודה, אבל אני לא צד בענין
רצוי שאת התלונה יגיש גוף שנפגע ישירות מהענין. נגיד מגזין מסוים, או אחת מחברות ההפצה הקטנות (זה כבר לא קשור למכתב דווקא) שנפגעות מהקרטל של המפיצים הגדולים שהם גם בעלי בתי קולנוע.
תלוי באיזה מדיה מדובר
אם מדובר באתר אינטרנט הרי שלא יהיה כל עיכוב. אפשר לגשת לקולנוע בחמישי בצהריים ועוד באותו ערב להעלות ביקורת.
במידה ומדובר בעיתון יומי, זו כבר החלטה מערכתית. אם יחליטו להפרסם את הביקורת בעמודים הראשיים, אלה שמודפסים בחמישי בלילה, הרי שהיא יכולה להופיע כבר בשישי בצהריים (כפי שאכן קרה עם הביקורת על "צופן דה וינצ'י"), אחרת אני מניח שהיא תפורסם בעמודים הפנימיים, שכבר הודפסו, ולכן התאריך המוקדם ביותר בו ניתן יהיה להעלות אותה הוא יום ראשון שלאחר סוף השבוע.
הבעיה הקשה ביותר היא של מגזינים (טיים אאוט, פנאי פלוס, רייטינג וכו…) שמודפסים כמה ימים לפני סוף השבוע ולכן תלויים יותר בהקרנות המוקדמות. זה אומר שמבחינתם הביקורת תוכל לעלות רק לאחר שבוע, וזה בעצם מה שחלק מהמפיצים רוצים.
גם המוספים של העיתונים היומיים
מודפסים מראש, כמו מגזינים. אם ביקורת אמורה להופיע ב"סופשבוע" של מעריב, היא צריכה להשלח לכל המאוחר ביום ראשון (המגזין מודפס ברביעי). כלומר, ברוב המקרים, גם בעיתונים היומיים מדובר בדחיה של שבוע.
נכון. ולכן ציינתי שיש פה מקום להחלטה מערכתית
אם העיתון יפרסם את הביקורת בעמודי החדשות, עדיין יוכל להעלות אותה תוך יום. אם יפרסם בעמודים הפנימיים, הדחיה תהיה בין כמה ימים לשבוע.
זו גם שאלה אם המבקר יכול לכתוב כל כך מהר.
יש סרטים שנורא קשה לגבש עליהם דעה מיד אחרי הסרט (ובטח גם יש מבקרים שעושים רוח מהמעמד הנכבד שלהם, ושכחו שפעם הם היו עיתונאים שרועדים מהבוס).
אבל אין להם שליטה על אינטרנט.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל גם אם הם ישבשו את פרסום הביקורת בעיתונים, אתרי האינטרנט יכולים בתיאוריה להעלות ביקורת שעתיים אחרי שהסתיימה הקרנת הבכורה. הדרך היחידה למנוע את זה היא לסנן את המבקרים, שלא יקנו כרטיסים לסרט במשך השבוע הראשון להקרנתו.
השאלה היא האם אני מייחסת לביקורות באינטרנט יותר מדי כוח, ורוב האנשים שם בחוץ עדיין מחכים לעיתון.
אני חושב שהמפיצים הם שמייחסים למבקרים יותר מדי כוח
העובדה ש"צופן דה וינצ'י" נקטל פה ממש ביום הבכורה לא הפריעה לעשרות אלפים להגיע לבתי הקולנוע המציגים אותו כבר בסוף השבוע הראשון.
נראה לי שחלק מהמפיצים טיפסו פה על עץ גבוה, אולי גבוה מדי.
הם לא ממש ישמחו אם מישהו יגיש תלונה לממונה על ההגבלים העסקיים שתתחיל לפשפש במעשיהם ובבעלויות הצולבות שלהם.
אם וכאשר תיפתח חקירה היא מן הסתם תתרחב לתחומים בעייתיים בהרבה מאשר מכתב המבקרים.
זה עדיין בעייתי.
יש פה שני נושאים. נתחיל מהקל:
עקרונית, מבקרי הקולנוע יכולים להתקשר למפיצים ולבקש שישאירו להם כרטיסים חינם בקופה (אם, נאמר, הם פספסו את הקרנת העיתונאים או שלא התקיימה אחת). אבל כשיצא 'צופן דה וינצ'י', היחצ"נים הודיעו שבמהלך סוף השבוע הראשון להקרנתו, הם לא יספקו כרטיסים חינם, ואת אלה ניתן יהיה לקבל רק מיום א'. מעבר לניצול סמכות, זה מוביל אותנו לעניין השני:
בדרך כלל בכל סופ"ש יוצא יותר מסרט אחד. היו שבועות מטורפים של 7-9 סרטים חדשים בשבוע, אבל גם אם ניקח סופ"ש ממוצע בן 3-4 סרטים חדשים, זה יוצר שתי בעיות מבחינת המבקר:
1. זמן צפיה. שלושה-ארבעה סרטים ביום זה חתיכת מרתון מטורף, ולפעמים אי אפשר להספיק לראות את כל הסרטים באותו יום (כי יצאו יותר משלושה או בגלל אורך הסרט וזמני הקרנות שונים. וגם בגלל שלא כולם מוקרנים באותו בית קולנוע).
2. זמן כתיבה. אם מבקר רואה יותר מסרט ביום, יש לו גם יותר מסרט אחד לכתוב עליו. כמה שרואים יותר סרטים ביום אחד – ככה יש פחות זמן לכתוב, אפילו אם מדובר על סרט אחד מביניהם.
קיימת גם בעיה שלישי, זניחה יותר: כסף. למה, נראה לכם שהעיתונים יחזירו למבקר את מחירי הכרטיסים של כל הסרטים? ובגלל זה הכניסה-חינם שמספקים היחצ"נים כל כך נדרשת, ובינתיים פותרת את הבעיה.
אני מבינה את הבעיות שתיארת,
אני מדברת כמובן על הפרינציפ. שעל אפם ועל חמתם יתפרסמו ביקורות, רק כדי להוכיח להם שהם יכולים נורא להתאמץ, ועדיין ביקורות יפורסמו עם עליית הסרט.
האופציה השניה, כמובן, היא להחרים את הסרטים לחלוטין, כולל כתבות הצבע הענקיות שמלוות את יציאתו של סרט "חשוב", כמו צופן דה וינצ'י. נראה אותם מתמודדים עם ההתעלמות הזו יותר משבועיים.
לא נורא מדויק.
במוספים (ובמגזינים) רבים מתפרסמות ביקורות רק על 2-3 סרטים בשבוע, לא משנה כמה סרטים יצאו; ולהרבה עיתונים יש יותר ממבקר אחד.
זה אכן בעייתי, אבל לרוב
אמצעי התקשורת יש יותר ממבקר אחד כך שניתן לעשות חלוקת עבודה מסוימת.
בנוסף, יש מפיצים (סרטי שני, סרטי אורלנדו) שאינם תומכים במהלך כך שאת הסרטים שלהם המבקרים עדיין יראו בהקרנות מוקדמות.
זה עדיין בעייתי.
אני בספק שכסף מהווה בעיה. נניח שמבקר הקולנוע יקבל עוד 500 ש"ח לחודש כהחזר הוצאות על כרטיסים – זה מה שאמור לשבור עיתונים גדולים? (צריך גם לזכור שמבחינת העיתון זוהי הוצאה מוכרת, כלומר ההפסד בפועל הוא בערך חצי).
ואיפה הצופים?
אם אני קורא את התמונה נכון, הנפגעים האמיתיים והישירים של כל הסיפור הם צופי הקולנוע. הם אלו שמקבלים את השירות שהמפיצים מבקשים לדחות, והם עלולים לשלם עכשיו יותר כסף על סרטים מחורבנים (אם טענת המפיצים נכונה). אם העם באמת רוצה את המבקרים, הייתי מניח שהוא לכל הפחות יטקבק נגד המפיצים ברמת "צ'רלטון והמונדיאל". אבל מה שקורה בפועל הוא שכל כתבה בנושא זוכה בעיקר לתגובות "תפסיקו להתבכיין, פרזיטים". נראה לי שהמבקרים מנסים לכפות על העם שירות שרובו בכלל לא רוצה, ובטח שלא בוער לו לקבל אותו בשבוע הראשון. אם המאבק הזה הוכיח משהו, זה את חוסר הרלבנטיות של תא מבקרי הקולנוע.
ודעתי? אני מתעב את ההחלטה הזו בעיקר כי היא מבהירה, ולא בפעם הראשונה, שהמפיצים לא רואים שום ערך תרבותי למוצר שהם מוכרים. כמו כן, אני חושב שצריך להיות אדם דוחה באופן קיצוני כדי לכתוב משפט כמו "לא נוכל להסכים להגיש לכם במו ידנו את הכלי באמצעותו נפגע ענף הקולנוע". מלאכים שלי, מזל שאתם כאן למלא את חובתכם המוסרית.
ואיפה הצופים?
צודק, אין להם שום עניין במה שהם מקרינים אלא רק ברווח המופק מזה, מבחינתם הם היו מקרינים פורנו 24 שעות אם זה היה רווחי…….
רגע, זה לא רווחי??
אני מניח שכן,
אבל זה הופך למינוס כשמורידים את הכרטיסים שלא ימכרו לאלה שיחרימו אותם, או משהו.
אם זה היה רווחי, זה היה קיים.
אולי הם לא יודעים את זה וצריך להציע להם?
הם יודעים.
דברים כאלה היו קיימים פעם (האגדות מספרות על מוסד שנקרא קולנוע "מתמיד" בתחנה המרכזית הישנה, שהקרין סרטים כחולים 24 שעות ביממה). עידן הוידאו והאינטרנט הכחיד אותם.
עכשיו זה הופך למעניין.
למה האינטרנט הכחידה את הפורנו בקולנוע ולא את סרטי הקולנוע המיינסטרים?
לא האינטרנט הכחיד את הפורנו הקולנועי,
אלא הווידיאו. לפני המצאתו, גברים שחיפשו פורקן זול נאלצו להתגודד בבתי קולנוע עלובים ודביקים ולענג את עצמם בפומבי, כשהם מוקפים בגברים אחרים. נשים, בכלל, התחייבו בנפשן אם הן רק התקרבו לבית קולנוע כזה.
הווידיאו אפשר לגברים, וגם לנשים, לצרוך פורנו בבית. הסביבה האינטימית לא רק שיחררה את הצרכן מעיניים בוחנות, היא גם איפשרה לו שליטה גדולה יותר בתכנים ובאופי ההקרנה עצמה. הרי צפייה בפורנו היא עניין מוכוון-מטרה. הפאסט-פורווד והרייוונד מאפשרים לצרכן ל
בדיוק ברגע ובשלב שהכי מגרים אותו. בכלל, צפייה בפורנו היא יותר עניין של שליטה מאשר של תשוקה מינית per se, והשליטה שמאפשר הווידיאו לצרכן הגבר (בדר"כ) באופן ההצגה של האובייקט המיני הנשי (בדר"כ) רק מעצימה את ההנאה.
האינטרנט לא רק הפך את צריכת הפורנו לחוויה אינטימית ואימפרסונלית לגמרי כאשר הוא ביטל את הצורך להתגנב לאחורי חנות הווידיאו או הווידיאומט, הוא גם איפשר לכול מי שיש לו מצלמה ביתית לעשות פורנו. לצד הפורנו הכמו-הוליוודי הנוצץ, האינטרנט מאפשר לך הצצה לחיי המין "האמיתיים" של אנשים "אמיתיים" ולמגוון פשוט אינסופי של נוהגים מיניים – איפה עוד היית פוגש אוהבי רגליים, ידיים, גדמים, שמנות, שמנים, הצלפות, חניקות, יונקים, זוחלים, קטינות, סבתות, נשים הריוניות, גברים שעירים, חלקים, נמוכים, גבוהים, אנדרוגינים והרמופרודיטיות?
לגבי הקולנוע הלגיטימי. הוליווד בעיקר, נשענת על פרסום אדיר-מימדים ועל יצירת הייפ. כול אלו דורשים קהל פעיל שמפיץ את השמועה ויוצר התרגשות לקראת סרט. זה כמעט לא קיים בפורנו. גם החוויה בצפייה בשוברי-קופות היא חוויה בעלת מאפיינים עדריים. רובם מבוססים על אלימות אודיו-וויזואלית שמתמוססת על מסך קטן. כדי להנות מסרט קיץ צריך אולם קולנוע סביר, שבנוי להיות רווחי רק אם הוא מכיל המון אנשים. שנית, יש מימד מאד אסקפיסטי בשוברי קופות. נכון שגם בפורנו יש גילום של פנטזיה, אבל הצרכן מאוד מודע למה שהוא רוצה ועושה . בשובר-קופות, לעומת זאת, יש לרוב מחיקה זמנית של הצופה שמשליך את יהבו על הגיבור, מזדהה עימו והופך להיות כולו עין. מכיוון שהתהליך עובד על כול אחד בנפרד אבל על כולם ביחד, ומכיוון שבדרך כלל מדובר בנוסחאות בדוקות, כול הקהל צוחק ביחד, בוכה ביחד ומוחא כפיים ביחד. התגובה המשותפת הזו גם מאשרת את ההנאה שלי כצופה וגם מגבירה אותה, כי היא מוכפלת כמו בחדר מראות. כול זה לא רלוונטי לפורנו שהוא חוויה מאד אינטימית ואגוצנטרית.
כול זה לא אומר שהקולנוע לא יושפע מהאינטרנט. עם השתכללות הקולנוע הביתי ושילובו עם מנועים להורדת סרטים מהרשת, אני משער שחברות ההפקה יאלצו לעשות שינויים דרסטיים באסטרטגיות הייצור והשיווק שלהן. אלו שינויים יתרחשו בדיוק – אני יכול רק לנחש.
פורנו לכל פועל
מדוע אתה טוען שצפייה בפורנו היא יותר עניין של שליטה מאשר של תשוקה מינית? זאת אומרת, ניתן לטעון שישנו קשר הדוק בין גירוי לבין שליטה, אבל אני לא רואה מה ההבדל בין מין עם שותפ/ה/ים לבין פורנו כאן. אפשר הרי לטעון להיפך: שאתה יכול לשלוט בשותפה (נגיד) שלך בפועל, אבל לעולם לא תוכל לשלוט בשחקניות על המסך, שהרי הן עוקבות אחרי התסריט, לא אחרי הוראותיך. פורנו, אחרי הכל, הוא לא מועדון חשפנות.
כמובן שאפשר להגיב ולהגיד שהמין המוצג בפורנו הוא מין המכיל אלמנטים מוקצנים של שליטה, אבל הרי טענת (טענה שגם אותה קצת קשה לי לקבל) שאלמנט הטשטוש בין גיבורי הסרט לבין הצופה חלש יותר בפורנו מאשר בקולנוע. חוץ מזה, נראה לי נכון אנליטית להפריד בין אובייקטיפיקציה (דהינו, הפיכה לחפץ) של נשים, לבין שליטה, לבין חווית צפייה אינטימית או קולקטיבית. ברור ששלושת המושגים מתערבבים אלו באלו לעתים, אבל זה לא המצב תמיד.
ועוד נקודה: אתה טוען שפורנו הוא עניין אינטימי ואגוצנטרי. תחשוב על אלמנט הסקס הפומבי (בדרך כלל עם צופה אחד או שניים, שאחר כך מצטרפים לחגיגה בעצמם) החוזר פעמים רבות כל-כך בפורנו.
ולמה לא, עוד אחת: ישנה הנחה סמויה בדבריך שצופים שראו בעבר פורנו בקולנועי סקס רואים אותם כיום בבית. אני מניח שזה נכון, אבל שמדובר במיעוט קטן בצופי הפורנו בבית. במלים אחרות (וכמו שגם אמרת), כיום פורנו הוא עניין פתוח לכולם, ולכן הצופים בו הם מקרה שונה מאוד (מבחינת הטעם, התשוקה, המיקום החברתי) מאלו שהלכו קודם לקולנוע.
אגב, לא שאני חושב שזה מה שאתה עושה בהכרח, אבל הערה: בכל הנוגע להרגלים מיניים, אני חסיד גדול של אמפיריקה – תחום שהחברה גורמת לנו להרגיש כל-כך שלא בנוח לדבר עליו הוא תחום קלאסי לטעות בו בהכללות.
פורנולוגיה (זהירות,
)
דיסקליימר: כול הנאמר להלן מתייחס לפורנו הטרוסקסואלי מיינסטירימי, מתוך מודעות שפורנו לנשים ופורנו הומו-לסבי יכול לשמש כאתר של שחרור אנטי-שובינסטי. כמו כן ההודעה להלן מכילה שפה מפורשת.
לעניין השליטה השותפות שלי הן סובייקטים. זה לא אומר שהן לא עוברות חיפצון חלקי כחלק מהמשחק המיני וגם מחמאה על רכות שדיהן היא חיפצון אבל החיפצון הזה נעשה תמיד בהסכמה והוא תמיד חלקי וזמני. יש רגעים שבהן אני או היא רוצים שיתייחסו אלינו כאל חתיכת בשר או אפילו כחפץ, אבל הרגעים הללו נובעים מהרצון שלנו. אם אני "שולט" בשותפה שלי, או היא בי, זה משום שיש בינינו הסכמה או מעין חוזה לא כתוב.
לעומת זאת, כצרכן פורנו, הדימוי על המסך הוא לא שותף שלי. האישה שם היא אובייקט, ואני זה שבוחר אותה מלכתחילה, כמו שבוחרים עבד בשוק. נכון שגם את השותפות שלי אני בוחר, אבל יש בבחירה הזו מרכיבים, כמו אופי וכימיה, שפשוט לא נכללים בבחירה של סרט פורנו. וחוץ מזה, השותפות צריכות לבחור אותי. זה לא קורה בפורנו, וכאן נמצא המימד הראשון של השליטה.
לא רק שבחרתי את האובייקט שמחרמן אותי, כול העשייה הפילמאית היא עשייה חודרנית וכול-נוכחת. אם תרשה לי רגע של פלצנות, המצלמה של במאי הפורנו היא הפנאופתיקון שרואה ואינו נראה, זין-מצלמה אמורפי שפורס את הגוף הנשי לפרוסות ניתנות-לעיכול. מה המצלמה הפאלוסית עושה?
צילומי תקריב, לפעמים צילומים שחודרים ממש לתוך נקב זה או אחר הם לחם חוקו של הפורנו המיינסטרימי. צילומים של איברי-מין וחורי-תחת פעורים, לחים, לפעמים מקושטים משיחות-זרע ג'קסון-פולוקיות, הופכים את האיברים הכמוסים והמבלבלים הללו לפשוטים, נהירים וניתנים להחרבה.
לפעמים מצלמים את פני הנשים. הצילום בדרך-כלל מתרחש מלמעלה למטה, כשהאישה אמורה לשלוח מבט מזמין ואף ללקלק ולמצמץ בשפתיה.
ברוב המקרים האישה לא מצולמת כיחידה אחת או שמצלמים את החזה, או את המפשעה או התחת, או את הראש.
שיאו של האקט המיני הוא ה-money shot, צילום הגמירה הגברית הנפלטת על פניה או חזה של האישה, כמו כלב שמסמן את הטריטוריה שלו.
מכיוון שהאורגזמה הנשית היא עניין פנימי ולא פוטוגני במיוחד, נשים שמסוגלות לגמירה נשית מצולמות כאילו היו המזרקה של אגם הגמירה הנשית הופכת לספקטקל שמאשש את יכולתו של השחקן/יכולתי לענג את האישה. ישנם סרטים אינטראקטיביים שמאפשרים לצרכן לקבוע את זווית הצילום, התנוחה ואורך הסצינה בה הוא צופה. כול אלו הן טכניקות פילמאיות של שליטת המבט הגברי בגוף הנשי.
הפרקטיקות המיניות לרוב מכניעות נשים. אם נניח ל-S/M לרגע, רוב סרטי המיינסטרים מכילים נוהגים כמו חדירה-כפולה, גאנג-באנג, ביץ'-סלאפינג, חניקה חלקית, קשירה ושאר מרעין בישין שלא תמיד נעימים לשחקניות. האקט המיני מצולם כאקט של החרבת הגוף הנשי אלים, בוכנתי וכואב. זהו רובד שלישי של שליטה.
מאחורי הקלעים, אחוז גדול מדי של שחקניות פורנו מתפקדות גם כזונות; הן שייכות לסרסורים או לסוחרי הסמים שלהן, או לבוסים של המאפיה שמנהלים את תעשיית הפורנו האמריקנית. מיותר לציין שאין להן זכויות מועסק בסיסיות. זהו פן רביעי של שליטה גברית.
לעניין האינטימיות התכוונתי לכך שהצופה עצמו נמצא בסיטואציה אינטימית, ללא קשר לכמות האנשים על המסך. צרכן-הפורנו שרוצה לגמור, מעדיף להיות, בדרך-כלל, בגפו.
לעניין הסוציולוגיה של הצרכנים אני מסכים. האינטרנט חשף את הפורנו לחתכים גדולים יותר של האוכלוסייה. הייתי אפילו מעז ואומר שעוד כמה שנים, תפיסת המיניות תשתנה, בדיוק בגלל ההיצע הפורנוגראפי הבלתי-נדלה. כבר היום, צרכנים-צעירים-מהמעמד-הבינוני-והגבוה-במדינות-מתועשות קונים גאג'דטים שהם לא צריכים כמו אייפוד וטלפון עם מצלמה ומכונת אספרסו. אם עד המודרנה ההיצע השתרך אחרי הביקוש, היום באזורי הפוסט במערב, ההיצע מייצר ביקוש למוצרים חסרי כול ערך אמיתי, מלבד חדשנותם השברירית. היום ילדים צורכים לשם הצריכה הטהורה, מחליפים את הטלפון מהדור השני לשלישי לפני שהראשון בכלל התיישן. אני מאמין שההיגיון הצרכני הזה, האופייני לקפיטליזם-המותרות יזלוג לתוך התשוקות שלנו. בהתחלה, צריכת הדימויים שלנו תהפוך לחד-פעמית וספורדית: היום גמד בשלישיה עם טוסטר ועיזה, מחר עצי סקויה במין אנאלי עם סבתות בהריון, בחודש הבא אמבות מוצצות לדונלד-דאק. עם התפתחות תעשיית הניתוחים הפלסטיים והשתלת האיברים המגדר יהפוך לעניין הפיך לחלוטין, או מבולבל לחלוטין. כבר היום מתהלכים בינינו אנשים עם זין שאלוהים נתן להם וציצים שאלוהים-יודע-מי נתן להם ולהיפך. מגדר, כתכונה אימננטית וקבועה של הגוף, הולך ונעלם. אם צריכת הדימויים תזלוג לפרקטיקות המיניות עצמן, ובנוסף לכך הגוף יהפוך להתקן מודולרי שאפשר להוסיף ולהחסיר ממנו איברי-מין, הנטייה המינית תהפוך לקטגוריה אנכרוניסטית.
לגבי הכללות אני חושב שהדינמיקה בינינו עובדת יופי אני יוצא בהצהרות מפוצצות ומתנבא ללא-רסן ואתה מוריד אותי לקרקע. מי שקורא רק מרוויח. איטס א ווי-ווין סיטצ'ואיישן.
מעניין מה אורי קליין היה אומר על זה.
הרי הוא טען פעם שמצלמת הקולנוע היא בכלל אישה.
ונטייה מינית אכן הופכת לעניין אנכרוניסטי בחוגים מסוימים.
פתיל קווירי:
כתבה מספר 2035
''סקס אחר''
טוב שהזכרת לי. בין התאריכים 4-6 ליוני (בקיצור, תחילת שבוע הבא), יערך באוניברסיטת תל-אביב כנס לימודים קווירים בשם "סקס אחר". יהיו פוסט-מודרניזם, פוקו, פמיניזם ועוד דברים שמתחילים בפ'. אבל חוץ מהקשקשת האקדמאית הרגילה תהיה גם הרצאה על קוויריות ב"משפחה בהפרעה", דיונים על אקטיביזם הומו-לסבי ושאר מגדים אינטלקטואליים. הקהל הרחב מוזמן בהמוניו.
http://www.nwe.ufl.edu/~lhodges/vpnc.html
מאמר ממש חשוב של לורה מאלווי על המבט הגברי והחיזיון הנשי בהוליווד. אני לא בטוח עד כמה קוראים שלא אמונים על תורתו של פרויד יסתדרו, אבל שווה לנסות.
פורנולוגיה (זהירות,
)
רק רציתי לציין – לך ולמתמשכים של עצמי – שאני עדיין כאן, אבל אין לי שניה לנשום עד לשבוע הבא. אל תתייאש, יש לי עוד הרבה מה להגיד.
לא האינטרנט הכחיד את הפורנו הקולנועי,
אני רואה שאתה מקבל את רוב המידע שלך לגבי ההיסטוריה של הפורנו מהסרט "לילות בוגי". כן, הווידאו הרס את הפורנו הקולנועי. ברמת ההפקה ובעיקר (רק?) בארה"ב. להזכירך, בתי הקולנוע הפורנוגרפיים בתל אביב המשיכו להתקיים אל תוך שנות האלפיים, עשרים שנה אחרי מהפכת הווידאו. כשביקרתי בקולנוע זמיר (לפני שנסגר והומר למועדון), ראיתי בו עשרות אנשים, גם בשעות הצהריים. ולמה? כי, כמו הקולנוע של טרום עידן הווידאו, זה היה מקום מפגש לאנשים עם תחומי עניין משותפים. בקולנוע המיינסטרימי זה תפקיד משני של חוויית הצפייה, ולכן לא הייתה בעיה לוותר עליו לטובת צפייה בווידאו. בקולנוע הפורנו זה שיחק תפקיד ראשי יותר, ולכן בתי הקולנוע הפורנוגרפיים לא בוטלו לגמרי על ידי כניסת הווידאו, כי הווידאו לא מספק פורום למפגש. אבל האינטרנט כן, ולכן בתי הקולנוע האלה נסגרו לא כשהאינטרנט התחיל לספק פורנו, מה שהוא עשה מתחילתו, אלא כשהוא התחיל לספק גישה נוחה לצ'אטים ופורומים. דהיינו רק בתחילת שנות האלפיים.
אני מקבל את רוב המידע שלי
על ההיסטוריה של הפורנו מעמליה זיו, שהיא אמנם לא סרט בן שלוש שעות, אבל היא יודעת על מה היא מדברת.
ואיך הדוגמא על קולנוע זמיר סותרת את הדיעה הרווחת במחקר האקדמי שהווידיאו אשם? הרי הפורנו הקולנועי, אם תסלח לי על ההשוואה האקולוגית, הוא לא הדודו, אלא לווייתן-זרע – זן חבוט ומרוט, אבל לא כחוד.
וקהילה של צרכני פורנו? קרא לי אולד-פאשנד, אבל זה נשמע לי די מוזר; שלא לדבר על קהילת צרכני פורנו שנפגשת לקפה ואוננות קיבוצית. האם יש dress-code, מעיל-גשם ומגבעת מעוכה נניח, לאירועים האלו?
ברצינות, נא הרחב, ובעיקר על מה לעזאזל אתה עשית שם.
אני רואה שהגברת זיו לימדה אותך דברים חכמים ומעניינים
מעילי גשם? אוננות קבוצתית? איזה קלישאות. כולם יודעים שבישראל חם מדי בשביל מעילי גשם.
מה עשיתי בבית קולנוע פורנוגרפי? את מה שאני עושה בעין הדג. לא מאונן בפומבי, אם כי יש כאלה שיקראו לזה כך. אני אישית הייתי קורא לזה סקרנות בריאה.
ביקרתי במוסד הזה בדיוק פעמיים. פעם ראשונה כדי לגלות מה בדיוק מתרחש שם – בכל זאת, אני מתעניין באספקטים שונים של הקולנוע. פעם שנייה כי הייתי באזור והייתי צריך להרוג שעה או שעתיים. כמובן הייתי יכול להסתובב ברחובות בחוסר מעש, או סתם לשרוץ בבית קפה. מצד שני, למה לא בית קולנוע פורנוגרפי?
ולגבי הטענה שלך שהקולנוע הוא לא זן נכחד, הרי שני בתי הקולנוע כן נסגרו באותו פרק זמן. מה הגברת זיו אומרת בעניין? למה זה קרה? למה דווקא עכשיו? האם בכל זאת לא היו חידושים מאז מהפכת הווידאו אי שם בתחילת שנות השמונים?
אני האחרון שיטען שהאינטרנט לא היפך את תעשיית הפורנו
אלא שטענתי שהווידיאו גרם לשבר המשמעותי בין צריכה בפרהסיה לצריכה פרטית.
האינטרנט הפריט עוד יותר את הצריכה, מכיוון שהוא מאפשר לצרכן לא לצאת מהבית. הוא גם מזיל מאוד את עלות השימוש וההפקה, וחושף את הצרכן למגוון גדול עוד יותר של תת-ז'אנרים פורנוגרפיים. אבל אחרי מהפכת ה-VHS, הוא לא שינה באמת את חווית הצפייה.
בעניין בתי הקולנוע בישראל, אני אשאל את הגברת זיו בשיעור הבא ואם תהיה לה תשובה, היא תוצג כאן.
בכול מקרה, הנחת המוצא שלי היא כזו חווית הצפייה הלא-פורנוגרפית היא חוויה קולקטיבית. חווית הצפייה הפורנוגרפית היא חוויה אינטימית. כמובן, החלוקה לא דיכוטומית במציאות, וישנו ספקטרום שלם של נוהגי ציפייה בקולנוע, פורנוגרפי או לא-פורנוגרפי. אלא שאני מציע שתי פרדיגמות של צפייה, שאמורות להסביר את הנסיגה של הפורנו חזרה אל דלת אמותנו.
חווית הצפייה הלא-פורנוגרפית, כאמור, היא בילוי חברתי. רובנו הולכים לקולנוע עם חברים מתלבשים יפה, מנקים מאחורי האוזניים, קונים פופקורן וקולה ואחר-כך יושבים בבית-קפה. אתר הצפייה האולטימטיבי הוא עדיין אולם הקולנוע, שאמור לספק תנאי צפייה ייחודיים. אני אפילו אטען ששוברי-הקופות הם בדיוק הסרטים שמצליחים (מתוכננים) לייצר חוויה קולקטיבית, מרגע שיחרור הטריילר, דרך הצפייה עצמה ועד הדיון בקסדה של מגנטו אחר-כך.
חווית הצפייה הפורנוגרפית, לעומת זאת, היא חוויה אינטימית. היא בדרך-כלל הייתה כזו, לפחות בעולם הנוצרי. היו נוהגים של צריכה קבוצתית של פורנוגרפיה, כשלזו היה תפקיד של סטירה פוליטית אל תשאל מה סיפרו על מארי אנטואנט אבל הצריכה הזו לא עירבה אוננות.
פורנו, לפחות לפי הבנתי הדלה, הוא עניין טלאלוגי: גירוי-זיקפה-אורגזמה. זאת אומרת שבדרך-כלל לא רואים סרט פורנו שלם. זה אומר גם שרוב הצרכנים היו מעדיפים לראות סרט לבד. אני חושב על שני תרחישים שבהם הצפייה כוללת עוד אנשים: באולם קולנוע, ובמקרה כזה, אני מדמיין, הצופה ירצה להדחיק את העובדה שיש סביבו גברים אחרים (ושוב, אנחנו מדברים על פורנו הטרוסקסואלי). התרחיש השני ממוקם בחדרי-חדרים, וכנראה שמדובר בקבוצה של חברים שהצפייה המשותפת שלהם היא סוג של טקס חניכה, או חלק מפעילות מינית.
נדמה לי שאתה לא מסכים עם החלוקה הזו.
אני האחרון שיטען שהאינטרנט לא היפך את תעשיית הפורנו
זה לא אני. לי אין בעיה להסכים איתך. פשוט המציאות לא לגמרי מתאימה לדיכוטומיות הפשטניות שלך. קודם אתה מדבר על ספקטרום של תגובות אפשריות, ואז אתה שוב חוזר להטרוסקסואליות. אני לא בטוח מה ספציפית הגברים נהגו לחפש בבית קולנוע "זמיר", שהקרין אך ורק פורנו הטרוסקסואלי, אבל קשה לי להאמין שהם חיפשו סקס הטרוסקסואלי. כשאתה מחלק כל דבר לשתי קטגוריות, זה אמנם מאוד נוח, אבל זה מתחיל להוות בעיה בתחום בו כל אינסטנציה נופלת מחוץ לאותן הקטגוריות או מתחלקת בין שתיהן.
תראה בהזדמנות את סרטו של טסאי מינג-ליאנג Good Bye, Dragon Inn. הסרט מתאר את יומו האחרון של בית קולנוע *מיינסטרימי* שבו חלק גדול מהצופים מסתובבים במסדרונות האחוריים בניסיון למצוא זיון. הומוסקסואלי.
על זה לא חשבתי – הומואים שמחפשים זיון בקולנוע שמקרין בחורות ערומות. זה מריח כמו חומר למאמר – "קוויר בזמיר – על הקוויריזציה של קולנועי זימה בתל-אביב של שנות השמונים". אתה תקבל תודה.
ואגב, מה ההגיון כאן? למה ללכת דווקא לקולנוע שמקרין הטרוסקסואליה? האם הסרט הוא רק תירוץ, או שההנחה היא שהמבקרים כול-כך חרמנים שכבר לא איכפת להם אם הפרטנר הוא גבר או אישה?
אתה רוצה דיווח או פרשנות?
ברמת הדיווח, אני יכול להגיד שראיתי גברים מתיישבים ליד גברים אחרים ומתחילים איתם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ברמת הפרשנות, בית קולנוע פורנוגרפי הוא אמנם לא המקום הכי מקובל להימצא בו אבל הוא מספק סביבה מצוינת ובעיקר בטוחה להומואים בתוך הארון. בוודאי יותר מגן ציבורי באמצע הלילה.
ועדיין, אני לא בטוח שהמנהג הזה שובר את הדיכוטומיה היקרה שלי, מכיוון שמי שמחפש מין הומוסקסואלי הוא לא ממש צרכן של הסרט ההטרוסקסואלי וכלל לא בטוח שהקולנוע נבחר למטרת קרוזינג בגלל תוכן הקרנותיו, אלא בגלל שמדובר בחלל מוגן וחשוך, מלא בגברים במצבי ריגוש שונים. בקיצור, לא מדובר פה בעניין של צריכת קולנוע.
אתה רציני?
אם תתחיל לחקור את הסיבות שבגללן אנשים צורכים קולנוע, במהרה תגלה מקרים רבים ומגוונים בהם אנשים רואים סרט בגלל סיבות שאינן קשורות באופן ישיר לסרט עצמו.
אבל אותם אנשים פיקטיביים עדיין *רואים* סרט.
לפי התיאור שלך, הקרוזרים בכלל לא רואים את הסרט, והוא לא קשור לטקסי החיזור.
אני מניח שזה כמו מישהי שהולכת לקולנוע כדי לאכול פופקורן.
אבל אותם אנשים פיקטיביים עדיין *רואים* סרט.
אני מניח שזה כמו מישהו הולך לקולנוע כדי להתמזמז עם החברה שלו (עדיין עושים את זה?). או ילד קטן בסרט עם כתוביות שאינו מדובב. או הורה שמלווה ילדים ל"סקובי דו 2". כל אדם שנמצא באולם קולנוע, ואינו ישן, רואה את הסרט במידה כזאת או אחרת. אני לא חושב שיש לי או לך את הכלים כדי למדוד את כמות הריכוז של צופה א' בסרט ב'.
אבל אותם אנשים פיקטיביים עדיין *רואים* סרט.
לאחרונה אני קורא מספר ספרים על הרגלי הצפייה בעשורים קודמים. מה שאני יכול בנתיים להגיד זה שצפייה בסרט כמו שאנחנו מכירים – כרונולוגית, מהתחלה ועד הסוף, בתשומת לב מינימלית – כמעט ולא הייתה קיימת בשבעים השנים הראשונות של הקולנוע.
נושא אחר שעולה מהספרים האלה – הפגיעה בפורנו של תחילת עידן הווידאו הייתה הרבה פחות חמורה מהפגיעה בסרטים יותר מיינסטרימיים. למעשה הגיוון והמקוריות של סרטי שנות השבעים לעומת החדגוניות של סרטי שנות השמונים והתשעים היא ברובה תוצאה של המעבר מקולנוע לצפייה ביתית.
עקב העובדה שהדיון דעך לפני חודשיים,
תצטרך להזכיר לי על מה אנחנו מדברים.
לטעמי, דיון על הרגלי הצפייה שלנו – מה אנחנו עושים כשמולנו מוקרן סרט – הוא חיוני מאוד ולמיטב זכרוני כמעט ולא נוכח בתגובות כאן, אולי מלבד איזה סקר על תנוחות צפייה מועדפות.
בכול מקרה, שתי הסוגיות שהעלית מעניינות, אבל לגבי שתיהן תצטרך להרחיב, כדי שיהיה לנו בסיס עובדתי לדיון.
קצת קשה לי לסכם בשתי שורות כמה מאות עמודים של מידע
לגבי הרגלי צפייה: לפני עידן הווידאו, קולנוע היה בילוי זול, נגיש ופופולרי. הליכה לקולנוע לא הייתה אירוע מיוחד. צופים היו הולכים לקולנוע כדי לפגוש אנשים, לחפש זיונים או לישון. כניסה בתחילת ההצגה לא הייתה חובה ואנשים נהגו להיכנס באמצע, לראות עד הסוף, לחכות עד ההצגה הבאה ולראות רק אז את החצי הראשון של הסרט. אותו בית/אולם קולנוע הקרין בשידור מחזורי שניים או שלושה סרטים באורך מלא, עם או בלי סרטים קצרים, כך שלצופים הייתה הזדמנות לעבור בין השורות, לדבר, להתחיל אחד עם השני.
לגבי מות הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו: כניסת הווידאו גרמה לקונסולידציה של הקולנוע. כמות המסכים הצטמצמה ואיתה כמות הסרטים. העלות המינימלית של הפקת סרט עלתה באופן דרסטי ומפיקים רבים פשטו את הרגל או סתם פרשו. הסרטים היחידים שקיבלו אור ירוק הפכו לכאלה שהתבססו על הצלחות קודמות.
כמות המסכים לא הצטמצמה
היא אפילו עלתה. כמות בתי הקולנוע הצטמצמה. כרגע יש יותר מסכים בפחות בתי קולנוע.
כמות המסכים לא הצטמצמה
בשנים האחרונות היא עלתה שוב (אם כי קשה לי להאמין שהיא מגיעה לכמות של לפני שלושים שנה) אבל בתחילת שנות השמונים היא הצטמצמה משמעותית.
למעשה היא גדולה יותר מאשר לפני שלושים שנה
בת"א יש היום יותר מסכים מאשר בשנות השבעים, אבל הם מרוכזים בפחות בתי קולנוע. כך גם ברמת-גן, פתח-תקווה, חיפה, וערים אחרות. והכמות הזו רק תגדל עם המגמה של בניית מגה-קומפלקסים במקומות שונים בארץ.
יחד עם זאת, לא בטוח שזה יגרום ליותר סרטים להגיע למסכים עקב הנטייה להעביר סרטים מהמסכים הגדולים אל הבינוניים הקטנים והלאה.
השאלה היא אם הספר מדבר על ישראל.
כי יש ישראל, ויש אמריקה, וההבדלים במקרה הזה הם מאוד משמעותיים. רוב מה שרייבי אמר נשמע לי כלקוח מספר שמתאר את ההיסטוריה של הקולנוע בארה"ב, ולא אצלנו.
ההתייחסות של רייבי היתה לת''א
זה נשמע לי כמו ישראל.
לא בדבריו על הספר. ת''א לא מוזכרת שם.
בכל מקרה, רייבי: למרות שנכון, הרגלי הצפייה האמריקאים משפיעים על הקולנוע שאנחנו רואים יותר מאשר אלה הישראלים (למרות שאני משערת שאם עם ישראל יחליט לפתח הרגלי צפייה ביזאריים כלשהם, המפיצים יתאימו את עצמם), מבחינת ההיסטוריה של הקולנוע יש הבדלים עצומים. ולו משום שבארה"ב אתה יכול לדבר על התערבות המדינה בקולנוע בשנות ה-30 (סרטים מסובסדים בעלי גוון תעמולתי), ובישראל לא. אין לי נתונים לגבי מספרי המסכים בארץ לאורך השנים, אבל נראה לי שלהעריך אותם מתוך מידע על ארה"ב תהיה טעות. אני גם מעריכה שחלק מהויכוח קודם נבע מזה שאתה דיברת על חו"ל והגיבו לך לגבי ישראל…
לא בדבריו על הספר. ת''א לא מוזכרת שם.
כשאת כותבת שאי אפשר לדבר על מעורבות המדינה בקולנוע בישראל – את מתכוונת לשנות השלושים (ואז זה יהיה נכון כי פשוט לא היתה מדינה) או להיסטוריה בכלל? כי מדינת ישראל התערבה, מתערבת וכנראה תמשיך להתערב בקולנוע בארץ. הנה תזכורת לא-נעימה אחת:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3211771,00.html
בשנות השלושים.
לקולנוע יש היסטוריה של 100 שנה בערך (טוב, לא בדיוק, אבל בואו נעגל). ישראל הצטרפה אליה מאוחר. אמנם היו כאן דברים לפני שהמדינה קמה, אבל הרגלי הצפיה הושפעו כאן מכל מיני דברים אחרים מארה"ב, למשל מקום המדינה, משטרים שונים, מלחמות למיניהן, פריצה שונה של הטלוויזיה… אי אפשר לטעון שרק בגלל שלרוב הסרטים הם אותם סרטים, גם הקולנוע הוא אותו קולנוע.
בשנות השלושים.
אני מסכים לחלוטין. השאלה שלי כוונה להערה שלך לגבי מעורבות המדינה בקולנוע.
אגב – אני לא חושב שסבסוד סרטי תעמולה השפיע על הרגלי צפיה בארצות הברית בשנות השלושים בצורה מספיק משמעותית כדי לציין זאת באופן מיוחד.
סבסוד הקולנוע בתקופת המלחמה השפיע *מאוד* על הקולנוע בכלל.
אם בהרגלי הצפיה (ללכת לקולנוע כמעט לא עלה כסף), אם בסרטים שנוצרו, הפכו לקלאסיקות והשפיעו על סרטים אחרים (קזבלנקה?) – כשאמרתי תעמולה, לא התכוונתי לסרטי תעמולה מובהקים, אלא לסרטים עלילתיים עם גוון תעמולתי, מעין סרטי "בחורינו האמיצים" שנועדו להשפיע על דעת הקהל – סרט כזה היה זול להפיק וזול לראות, ואי אפשר לזלזל בהשפעה של השניים.
שתי שאלות (אמיתיות)
א. קזבלנקה סובסד על ידי הממשלה האמריקאית? זו הפעם הראשונה שאני שומע על כך. יש לך סימוכין? או שהתכוונת שקזבלנקה הושפע מסרטי תעמולה מוקדמים יותר?
ב. את בטוחה שהסבסוד הוביל להוזלת מחירי הכרטיסים לקולנוע? "זול להפיק" לא אומר בהכרח "זול לראות".
הבאתי את קזבלנקה כדוגמא לז'אנר:
גיבורינו האמיצים, הקרבה אישית למען האינטרס המלחמתי…
גם לי לא זכור שום סבסוד
אם כבר, הסבסוד היה הפוך – הוליווד סיפקה חינם סרטים לצבא האמריקאי בזמן המלחמה להקרנות עבור החיילים.
דווקא במקרה הזה היא *לא* התערבה.
היא מתערבת כאשר היא מחליטה לתקצב סרט, לא כאשר היא מחליטה לא לתקצב אותו.
אתה נגד תקצוב סרטים על ידי הממשלה?
כי מרגע שמקבלים כסף מהממשלה, קשה לומר לה "תני כסף ולכי לעזאזל".
(אגב, יש קבוצות חרדים שמסרבות לכל תקצוב מהמדינה בדיוק בגלל זה).
קשה, אבל אפשרי
ראשית, כי זה רצוי – קבלת תמיכה מהמדינה לא צריכה לגרור קבלה אוטומטית של עמדותיה של המדינה, וודאי לא בענייני אמנות.
שנית, כי קבוצות רבות וגדולות בהרבה של חרדים, כולל כאלו שאומרות למדינה ללכת לעזאזל, מקבלות ממנה תקציב בשמחה ומבקשות עוד.
דווקא במקרה הזה היא *לא* התערבה.
"אתה נגד תקצוב סרטים על ידי הממשלה?" – כן כן ועוד פעם כן. זה לא היה ברור מלכתחילה?
לא הייתי בטוח.
תודה על ההבהרה.
(כשלעצמי, בנושא הזה יש לי דעות מוצקות, אבל לא תמיד אני מסכים איתן).
אני אפרט קצת יותר
הדוגמה שנתתי נועדה להראות, כיצד שיקולים של פוליטרוקים מכתיבים תקצוב סרטים על ידי הממשלה. לדעתי, הניסיון מראה שלא ניתן לערב את המדינה במשהו בלי ששיקולים פוליטיים יתערבו.
בתחומים מסוימים זה נסבל, ואף רצוי – תקצוב החרדים לדוגמה, כמעט ולא מפריע לי. כשזה מגיע לתמיכה באמנות, זה בזוי בעיני, וזה מתכון מצויין לעידוד יצירות אמנות התומכות בממשלה ובקונסנזוס הציבורי. אחד השיקולים המצדיקים מצב כזה הוא בדיוק הנימוק (שאני לא מסכים איתו ברמה העקרונית, אבל הוא קיים ולא ניתן להתעלם ממנו) של "אי אפשר לקחת כסף מהממשלה ואז להגיד לה ללכת לעזאזל" [1]. אבל הנימוק הזה הוא רק פרט צדדי – מקור הבעיה עצמה הוא בדיוק בנימוקים כמו שלינור העלתה.
[1] וראה גם את הטרוניות שהעלה רז נגד אבי מוגרבי ביומית על המלחמה.
די מסכים, בסה''כ.
והנה עוד דוגמה מצוינת
ביטול המימון הצפוי לסרט של איל סיון [1], לאחר מחאות פופוליסטיות מתוזמרות היטב. הסרט הזה, לו היה מצולם, היה בבירור לא-קונסנזואלי, וזו הסיבה היחידה לכל הבלגן סביבו ולכך שבסופו של דבר הפרויקט שלו לא יתוקצב.
איל סיון, במסגרת המיני-שערוריה שהתעוררה סביב "הספציאליסט", עשה עלי רושם של אדם זחוח ולא נבון במיוחד. אבל זו לא הסיבה לאי-תקצוב Jaffa – הסיבה היא שאיל סיון "אנטי ישראלי", "פרו פלסטיני" ואפילו חתם על עצומת קולנוענים שהתנגדה למלחמה האחרונה.
במצב בו צריך לבחור בין מימון של הציבור רק למה שהציבור רוצה לשמוע לבין אי-מימון ציבורי כלל – אני מעדיף את האופציה השניה.
[1] למי שלא עוקב – http://e.walla.co.il/?w=/214/1107259
אולי כדאי רק להזכיר,
שלפחות עד כמה שידוע לי (וכמובן שאני ניזון בעיקר מהתעמולה הפופוליסטית), מדובר לא סתם במימון להפקה עצמאית של סרט, אלא בסרט שהוזמן לרגל שנת ה-60 לעצמאות מדינת ישראל.
לי נראה די הגיוני לחולל שערוריה כאשר לרגל חגיגות ה-60 למדינה הציונית יממן הציבור סרט אנטי-ציוני שיוקרן בחגיגיות במסגרת אותן חגיגות.
אגב, מי שלא עוקב יכול לנסות גם את זה: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/572/994.html
הגיוני - אולי. השאלה היא מהן המסקנות
אם הציבור מוכן לממן רק סרטים שילטפו אותו ויגידו לו מה שהוא רוצה לשמוע (ב-"הציבור" אני כמובן מתכוון לקונסנזוס – אותו דבר שבן דרור ימיני תמיד יודע לקלוע לדעתו בפופוליזם נמוך) אז אני מעדיף שהציבור לא יממן דבר. אחד התפקידים הגדולים של אמנות, בעיני, הוא קריאת תגר מה שהקונסנזוס תופס כאמיתות יסוד. ערעור כזה הוא חיוני בעיני לאו דווקא כדי שאמיתות אלו אכן תתמוטטנה, אלא כדי שנבדוק מחדש עד כמה הן באמת נכונות, ועל מה הן מבוססות, ובאיזה מחיר אנחנו ממשיכים להחזיק בהן. לעתים, אני מקווה, אמיתות אלו באמת תתמוטטנה ואחרות תבואנה במקומן. בעיני עידוד יצירות אמנות כאלו צריך להיות אינטרס של הציבור עצמו – בשביל לחזק את דעת הקונסנזוס לא צריך לעודד אמנות.
דווקא נראה לי שהציבור מעדיף
לממן סרטים שקוראים תיגר על מה שאתה רואה כהנחות יסוד.
אני חושב שערעור על הנחות היסוד *שלך* הוא אחד מתפקידיה הגדולים של האמנות.
ובכל אופן, במקרה הספציפי הזה להזמין סרט מזייפן-חומרים, כנראה לא עוזר לבדוק שום דבר; זו תהיה *תעמולה* של סיוון, לא דווקא אמנות כפי שאתה מגדיר אותה.
ויצויין גם,
שתמנע רוזנהיימר מתגלה כצבועה לחלוטין:
"חשוב שאנשים לא ישכחו שהיום מונעים מיוצר מצד אחד של המתרס ליצור ומחר תמנע כספים מצד אחר שלו. זוהי פתיחת פתח מסוכנת שתפגע בשדה התרבות בו אמורים לפעול אנשים מכל קשת הדעות"
שיזכירו לי איזה סרט בעל מסר ימני חריף הקרן תקצבה בשנים האחרונות?
התכוונתי לידיעה הזו, כמובן,
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3393367,00.html
והנה רשימה של כמה סרטים ימניים שאכן תוקצבו,
http://tinyurl.com/yocpvv
ויצויין שהפרוייקט הזה, 'סרט יומן', זכה להתנגדות של לא מעט יוצרים, בטענות על אפליה או על נושא לא ראוי לתקצוב. ככה שמותר לי לחשוד שאין כאן מקרה של הצנזורה מול החופש האומנותי, אלא של קליקה אומנותית א' מול קליקה אומנותית ב', וחופש הביטוי\האמנות הוא רק סיסמה טקטית.
בשני הלינקים שהבאת לא מצאתי התייחסות ל-''פרויקט יומן''. מה זה?
זה למעשה יותר מפרוייקט אחד.
יוצרים מכל מיני מקומות קיבלו תקציבים להפקת סרטים דוקומנטריים שעוסקים בסביבתם הקרובה.
הזעף והמחאות (למרות שלא הצלחתי למצוא אותן, אני זוכר די טוב. אולי מישהו שיותר טוב ממני בגוגל או זוכר את המעורבים) יצאו בעיקר על התת-פרוייקט שתקצב סרטים של יוצרים מתנחלים.
ההתנגדות נעה בין טענות של 'זו אפליה על בסיס מקום מגורים', לבין טענות השוללות תקצוב כזה על רקע אידיאולוגי, כיוון שלא ראוי שהקרנות יתקצבו סרטים מתנחליים.
תהיה רציני (2)
זו הרי בדיוק הנקודה שלי – גם סרטים ימניים מאוד לא יתוקצבו על ידי הציבור. כל מה שחורג מהקונסנזוס (שלדעתי, אגב, הוא מאוד ימני, אבל ברור לי שאתה תחלוק עלי) ידחה.
"האיזון הקדוש" לא רלוונטי כאן.
אלה לא 'סרטים ימניים מאוד',
וזה לא 'הציבור'.
זו קבוצת אנשים קטנה שיושבת בראשות הקרנות.
(ותוזכר הצהרתה של אלן גינתון ממוזיאון ת"א לפיה אין אמנות ימנית ולפיה היא בעצם תפסול מראש כל דבר כמעט שלא יתאים, בגלל שיש תפקיד מסויים מאוד לאמנות).
אם כל הקרנות כל כך שמאלניות,
איך "גן עדן עכשיו" לא זכה לתמיכה?
(רמז: העובדה שאדם כעירית לינור מגדיר עצמו כ"שמאלני" עדיין לא הופכת אותו לכזה).
בחייך, מה נדרש בימינו בשביל להיחשב שמאלן אמיתי?
הפגנות בבילעין? סרבנות לשרת בצבא הכיבוש? פרסום מאמרים אקדמיים בגנות מדיניות האפרטהייד של ישראל?
נשמע לי שאתה מנהל מועדון סגור עם תנאי קבלה קשוחים מדי.
הצעה אלטרנטיבית: http://www.makorrishon.net/show.asp?id=19398
נו, ואיפה הבעיה?
עירית לינור בפירוש לא מתיישבת עם ההגדרה של שמאלן כפי שזו מופיעה במאמר שלינקקת.
ציטוט נבחר, למי ששכח:
"אני חושבת שהם טועים, משעממים, ושהנחת העבודה שלהם שקרית" – על כתבי עיתון "הארץ", במכתב ביטול המנוי שלה על העיתון, אי שם לפני 5 שנים בערך. מאז היא הספיקה לטעון ש"גן עדן עכשיו" הוא סרט אנטישמי. אם תריץ אותה בליכוד, היא תקבל יותר קולות מאשר אם תריץ אותה בעבודה.
אה, ובתגובה לשאלותיך:
להפגין, לסרב ולפרסם מאמרים בגנות האפרטהייד – לא, אתה צודק, זה מוגזם.
אבל *לתמוך* בהפגנות, בסרבנות ומאמרים בגנות האפרטהייד – נשמע לי דיי אלמנטרי בשביל מי שרוצה להגדיר עצמו שמאלני.
הצרה היא שפעם השמאל בסך הכל שכח מה זה להיות יהודי. היום הוא כבר שכח גם מה זה להיות שמאלני (מפלגת שמאל שפואד הוא אחד מראשיה היא אוקסימורון מהלך).
ברשותך נניח את לינור בצד, יען אינני מעודכן במצב דעותיה.
בסך הכל תפסתי אותך כקורבן כדי להתלונן על גישה כללית יותר שאני חש שרווחת בדיון הזה ובכלל, בקרב חלק מהמגיבים, בתקשורת ובקרב ציבור מסוים במדינה הנוטה להצביע מרץ ושמאלה. זו גישה שמנסה למקם את המרכז יותר ויותר שמאלה, בקצב מהיר עוד יותר מזה בו הוא נע בפועל. למשל, הקביעה שלך שלתמוך בסרבנות נשמע לך אלמנטרי להגדרת שמאלן – למה? האם כדי להיחשב ימני אני צריך לתמוך בסרבנות כתומה?
אתה אוחז בדעות שמאליות קיצוניות? אני מכבד את זה. בדעות שמאליות-רדיקליות-אולטרא-קיצוניות-פוסט-ציוניות? אפילו את זה אני יכול לכבד ביום טוב.
אבל למה הצורך הזה לצייר מצב לפיו השמאל מתחיל מתחיל בתמיכה בסרבנות, המרכז הוא תמיכה בפינוי כל יש"ע וישא"ק, וימני קיצוני וסהרורי ייחשב מי שמתנגד להתנתקות? את מה זה משרת?
יתכן שבסך הכל מדובר בסמנטיקה. יתכן שאתה מחפש איזשהן הגדרות אוניברסליות לשמאל, ואני עובד בסקאלה של דעות הציבור הישראלי כפי שאני תופס אותן. למרות זאת הגישה הזו מפריעה לי משום שאני מרגיש שהיא משפיעה, והציבור הישראלי נע לו שמאלה בעקבות התקשורת שמספרת לו שהוא בסך הכל מרכז מעודכן.
ואו, פלשבק ל-1994; ועוד אחד ל-2000.
ככל שהבנתי משגת, הקונצנזוס הישראלי נע בעשור האחרון דווקא ימינה, אחרי שבעשור שלפני כן הוא אכן נע שמאלה. בימינו יש הרבה יותר ייצוג לימין בתקשורת, הרבה יותר כוח לימין בפוליטיקה, הרבה פחות נכונות לגישה לא-מיליטריסטית בציבור, הרבה יותר סובלנות לציבורים הדתיים והימניים (כן, אני יודע שבתיאוריה זה נפרד, ולעתים גם בפועל) בקרב הציבורים שאינם כאלו וכו' וכד'.
זה לא כל-כך חשוב לי לנהל ויכוח האם דעתי מוטה או שאינה כזו (בוודאי לא כאן), אלא בעיקר לציין שאולי הסיבה המרכזית לחילוקי הדעות שנתגלעו כאן היא שרבים אינם שותפים לדעתך שהציבור הישראלי נע שמאלה.
אני לא הולך להמשיך עם זה עוד הרבה.
כאשר מפלגות ימין מדברות על צעדים מדיניים שלפני 30 שנה המרכז היה מגדיר כבגידה במדינה או כטירוף מושלם, קשה לי לקבל את הטענה שמשהו פה זז ימינה. עם כל המיליטריזם ואי האמון בצד השני, דומני שכיום הסברה שאין ברירה ונדרשת נסיגה משטחי יש"ע – מלאה יותר או פחות, בתנאים אלו או אחרים – מהווה לכל הפחות דעת מרכז מובהקת וזולגת גם אל הימין.
אבל במחשבה נוספת, אולי בעצם תיאור נכון יותר של מצב הציבור אינו תנועה שמאלה, וגם לא תנועה ימינה, אלא התכנסות למרכז?
בהחלט יתכן.
ורק אעיר, לקינוח, שיש הבדל עצום בין סברה לבין ביצוע, או אפילו נסיון לביצוע.
אני אתנחם בזה.
לא, לא - המרכז נע ימינה.
תסתכל מסביב: מפלגה "מרכזית" שנוצרה על ידי אריאל שרון? יש. קונסנזוס שטוען ש"אין עם מי לדבר"? יש. תמיכה מאסיבית במלחמה האחרונה (לפחות במהלך התרחשותה)? יש…
והתנועה הזו של המרכז ימינה מורגשת במיוחד על ידי, בתור שמאל מתון – התחושה הזו שמיום ליום הדעות שלי (כן לשלום לא לאלימות, הערכה כלפי פציפיסטים אבל באופן אישי שירות בצבא, מדינת רווחה כן קומוניזם לא, כאלה) נתפסות כיותר ויותר קיצוניות ופחות ופחות מקובלות.
ב-1993 הצהיר שמעון פרס בזעף,
בדיונים סביב הסכם אוסלו:
"תקשיבו למה שאני אומר לכם! לא תהייה מדינה פלסטינית! תהיה משטרה פלסטינית! לא תהיה מדינה פלסטינית!".
ב-1996 הצהיר 'הארץ' שהססמא 'פרס יחלק את ירושלים' היא הסתה, כי לא יעלה על הדעת שהוא חולם לעשות את זה וכו'.
היום העמדה המוצהרת של מדינת ישראל היא בעד מדינה פלסטינית, שמעון פרס מזמן שכח את הציטוט למעלה, וגם אם המדינה לא פעילה במיוחד כרגע בתחום ייסוד מדינות אחרות, אין ספק שרעיון המדינה הפלסטינית היום הוא לא חורג מן הקונצנזוס. לפני 15 שנה – בהחלט כן.
חלוקת ירושלים היום היא מצע שאהוד ברק היה מוכן לחתום עליו, וגם היא הרבה פחות מחוץ לקונצנזוס ממה שהייתה.
כללו של דבר, את יכולה לטעון ש*האווירה* יותר ימנית, וזה גם סביר, אבל *העמדות הפוליטיות של הקונצנזוס הישראלי* הן הרבה יותר שמאלה ממה שהיו לפני 15 שנה.
והרבה פחות ממה שהיו לפני 7 שנים.
וחוץ מזה, שמת לב לקיומה של מדינה פלסטינית כלשהי? לא חגגנו את יום איחוד ירושלים רק השבוע? למה אף אחד לא מספר לי שום דבר?
העובדה שאני ומאץ' מרגישים שהמרכז נע ימינה, ואתה ומרווין מרגישים שהוא זז שמאלה, כנראה אומרת שהוא נותר בדיוק במקומו, או, לחלופין, שהקונצנזוס הישראלי כבר אינו קוצנזואלי כמו פעם, והוא נמתח על קשת דעות רחבה יותר.
התעלמת מהפסקה האחרונה שלי.
איפה התעלמתי? בכותרת של ההודעה שלי?
אם ב"עמדות פוליטיות" אתה מתכוון "הנכונות להקמת מדינה פלסטינית" אזי כן, אתה צודק (בפרספטיבה של 15 שנה, לא של 7 שנים).
אם, לעומת זאת, ב"עמדות פוליטיות" אתה מתכוון ל"נכונות להיכנס למו"מ עם מדינות ערב", "נכונות לוותר על השטחים הכבושים", "יחס שוויוני למיעוט הערבי הישראלי", "הקדשת תשומת לב לנושאים של זכויות אדם ביו"ש", "נכונות לשים נושאים נוספים לצד אלו הצבאיים בראש סדר העדיפויות" ועוד כהנה וכהנה אזי לא, אינך צודק.
לתמוך בסרבנות לא אומר
בהכרח התנגדות לגיוס. אפשר להיות יותר פרגמטי מזה. אני באופן אישי אתמוך במי שבוחר בסרבנות, אך גם אעודד אנשים שמעדיפים לשנות את המצב באמצעות גיוס. אני מתנגד רק למי שמתגייס מתוך אמונה בצדקת המערכת, שטורחת להוכיח מידי יום ביומו שהיא טועה.
והעמדה הזו, שבסוף היום היא דווקא דיי אמביוולנטית בנוגע לסוגיית הגיוס, באה ממישהו שלא התגייס בעצמו, אך גם לא בחר להיאבק כסרבן.
אולי בגלל זה יש לי גם הרבה סימפטיה גם למי שיעדיף סתם להשתמט, בלי לקשור לאקט הזה כתרים שונים ומשונים.
כל האמור לעיל מצטבר לכך שדווקא בתור שמאלן (קיצוני, כנראה) אין לי דיעה חד משמעית בנוגע לסוגיית הגיוס. זו שאלה מאוד אינטימית, שהפוליטיקה מהווה רק צד אחד ממנה.
אך אני עדיין תומך בסרבנות. אני מבין לחלוטין את מי שאינו מוכן לקחת חלק במפעל הכיבוש, למרות שבאופן אישי לא הייתי נוהג כמוהו.
אבל אנו נסחפים ל
פראי.
סגל שוכח שנטייה פוליטית היא יותר מדעה ביטחונית.
מבחינה כלכלית, רוב מפלגות המרכז והשמאל מצדדות דה-יורה במדיניות ימנית, ודה-פקטו המצב אפילו עוד יותר גרוע. לא האינתיפאדה מחקה את ההבדלים בין שמאל לימין, אלא נטישת העניים.
אני לא חושב שהוא שוכח.
אני חושב שזה פשוט לא נראה לו רלוונטי למצב בישראל. לפחות עד הבחירות האחרונות, ימין-שמאל כלכלי היה זניח לחלוטין כאשר האזרח ניגש להצביע, ומה שמעניין את הציבור זה ימין-שמאל מדיני.
אתה יכול להחליף את המושגים "ימין" ו"שמאל" במאמרו ב"ימין מדיני" ו"שמאל מדיני" אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר.
אפשר לערוך דיונים בשאלה האם ולמה נזנח השמאל הכלכלי, אבל אני לא רואה איך זה קשור, וגם לא למה חייב להיות קשר בין שמאל מדיני לשמאל כלכלי.
תהיה רציני
על ההנחה שלי קוראים תיגר יום-יום. העיתונות, מערכת החינוך, החברה הישראלית בכללותה. ככה זה כשהדעה שלך היא דעת שוליים. דווקא מאדם דתי שחי בחברה חילונית הייתי מצפה להבין את הנושא באופן יותר אינטואיטיבי.
אין גזרה שווה בין כל הדעות מבחינת הסטטוס וגם לא צריכה להיות גזרה שווה מבחינת יחס האמנות אליהן.
הטיעון הזה מאוד לא רציני.
זהו בדיוק.
אני יודע מתי הטיעון 'סופרמרקט של דעות' הוא טיעון ריק.
ובמקרה הזה, מצד רוב מי שטוען להגנתו של סיוון – זה טיעון ריק לגמרי, שפשוט נועד למנוע ביקורת על סיוון, לא לעודד חופש. כי זהו בדיוק: תסריט דתי לא היה זוכה לאישור בקרן הזו למטרה הזו, וגם לא לקול-קורא מטעם חבורת היוצרים. היו מוצאים סיבה למה הוא לא ראוי. כנ"ל לגבי תסריט ציוני מדי שאיננו בקונצנזוס. הטיעון של החירות האומנותית פה מסתיר מאחוריו מאבק כח פשוט, ולא שום ערך נשגב.
בעניין הקונצנזוס, אגב, מאלפת העובדה שבחרת בבן-דרור ימיני כמייצגו. כי הרי בן דרור ימיני הוא שמאלה מהקונצנזוס הציבורי ברוב הדברים: הוא תומך (כבר הרבה שנים) בפינוי ההתנחלויות, הוא השווה את אנשי ארץ ישראל השלמה לחמאס וטען שקיום ההתנחלויות הוא אנטי-ציוני, הוא בעד נסיגה לגבולות 67. רק מה?
הוא ציוני, לא עלינו.
http://www.notes.co.il/sami/4595.asp
מה שאתה מערער עליו הוא לא קונצנזוס פוליטי של ימין שמאל, אלא קונצנזוס של ציוני-לא-ציוני.
וזה מציב את הדברים בפרספקטיבה אחרת לגמרי: הדרישה פה היא שמדינה שמשהו הוא מערכי היסוד שלה תממן *רק* או *בעיקר* יצירות תרבות שקוראות לשלול את ערכי היסוד שלה.
בנוסף, אתה מציג אמנות כסוג של ביקורת פוליטית. ובמקרה כזה, אם האמנות היא פוליטיקה, שלא תצפה שהמעורבות תהיה חד-צדדית.
ולבסוף, לכל אחד יש פרות קדושות. אתה רק מציג פה טיעון שמשמעותו שקיומן של פרות קדושות מותר, בתנאי שהן שלך ("אין גזירה שווה". כן? ומי בדיוק *אתה* שתקבע לאילו דעות צריך להיות יחס אומנותי מסויים אליהן? ומה זה שונה מאלה שאתה תוקף? גם הם טוענים שאין גזירה שווה, רק שהם לא מסכימים איתך. זאת כאשר אני מניח שהטיעון 'כל קונצנזוס בהכרח איננו צודק' איננו משקף את עמדתך).
לפני כמה שנים נסגר 'השער האחורי' של עוזי וייל, אחרי שהוא כתב טור – לא אחד הבוטים ביותר שלו, לזכרוני – שבו ילדה דמיונית, שתפקידה היה מזה הרבה טורים לשבור כל מוסכמה, הלכה צעד אחד רחוק מדי וסיפרה שקיימה יחסי מין (ולא רק דיברה עליהם).
הטור, שיהיה ברור, לא עודד פדופיליה. הוא היה סאטירי במובהק. ברם מה?
גם במקום שבו היה מותר לצחוק על השואה, ועל המדינה בטח, ועל רצח רבין, ועל ערבים ועל הומואים ועל דתיים וחרדים – יש דברים, מסתבר, שאסור לצחוק עליהם.
על ההנחה שלך קוראים תיגר יום יום, בסדר. אתה מעוניין שתהיה יותר במה להנחה שלך, בסדר. מה חופש אומנותי פה? הכל מאבק כוחות פוליטי, גם אם במקרה הכלי הוא סרט.
ההגנה על סיוון לא משכנעת אותי, בגלל שהיא יותר מדי לפי השטאנץ הרגיל: מישהו שמקורב לצלחת זוכה להגנה בשם חופש הביטוי, מי שלא – להתקפה בשם אותו עיקרון בדיוק. אז יש נפתלי גליקסברג אחד שקרא הן לשלול מסיון את התקצוב והן לתת לו אותו, אבל אין ספק שהטיעון הזה לא היה עומד במקרה הפוך – כי אז היה מועלה הטיעון שאין יחסיות ולא הכל צריך לקבל חופש, שלא לדבר על תקצוב, וצריך לראות אילו ערכים ותמונת עולם הסרט מקדם.
אני אנסה עוד פעם
אני רואה שיש כאן קצר בתקשורת. אז אני אנסה מההתחלה, והפעם מסודר ולאט.
א. "בנוסף, אתה מציג אמנות כסוג של ביקורת פוליטית. ובמקרה כזה, אם האמנות היא פוליטיקה, שלא תצפה שהמעורבות תהיה חד-צדדית" – כבר כתבת את זה פעם, וכבר עניתי לך. ועוד איך אני מצפה שהמעורבות תהיה חד צדדית. לפוליטיקה בחברה דמוקרטית יש מעמד מיוחד – היא צריכה להיות חשופה לביקורת בלי שיהיה לה מותר לעשות משהו כנגדה. זה שעיתונאי מותח ביקורת על ראש הממשלה לא אומר שלממשלה מותר לפרוץ לבית העיתונאי ולאסור אותו. היחסים הללו של מבקר/מבוקר חייבים להיות חד צדדיים מהצד של האמנות (והתקשורת והציבור) אל הפוליטיקה. מה לעשות – ככה זה בדמוקרטיה.
ב. "ומי בדיוק *אתה* שתקבע לאילו דעות צריך להיות יחס אומנותי מסויים אליהן?" – אני אחזור שנית. יש דעות שהן בברור בקונצנזוס. יש דעות שהן בברור לא. אני חושב שקשה להתווכח על זה. אני חושב שיש מטרה לאמנות (בין מטרות רבות אחרות) והיא קריאת תגר על הקונסנזוס. אני לא קובע כלום. אני הייתי מאוד שמח אם הדעות שלי היו הקונסנזוס ודעות אחרות היו השוליים שמנסים לערער אותו. זו עמדה של כח. מי שבעמדה של כח לא צריך עזרה מהממסד – הוא הממסד. אני מצפה, שוב – בעולם אידיאלי, שהציבור יבין את המלכוד הזה. לכן אני מצפה שהוא כן יראה מטרה בתמיכה כלכלית בסרט אנטי-ציוני משמאל כמו גם בסרט שמצדיק את טבח גולדשטיין כמו גם בסרט אנטי-ציוני חרדי. "סופרמרקט של דעות" הוא לא טיעון ריק כאן – הוא נשמת אפה של חברה חיה.
ג. מכיוון שאני מודע לכך שאנחנו חיים בעולם לא אידיאלי, ומכיוון שברור לי, מניסיון העבר, ששיקולים פוליטיים זרים תמיד יתערבו בצורה שתומכת בעמדת האמצע הנוחה, אז אני מעדיף את האלטרנטיבה השפויה. שהילדים החזקים לא יזכו לחיזוק נוסף מהמורה. לילדים החלשים גם כך קשה.
ד. העובדה שמי שמגן על סיון בתקשורת לא לטעמך לא רלוונטית לדיון כאן. אנא – נסה להתייחס לטיעונים שלי, לא לאישיות של כל מני אנשים שאני אפילו לא מכיר ואני באמת מנחש שלא יאשרו סרטים ימניים. האישים הללו גם לא לטעמי.
על א'-ג' באמת התווכחנו מספיק,
(ואציין שאני גם לא מצפה שעיתונאי יקבל כסף מהמדינה לכתוב בעדה או נגדה, אם כבר משווים),
אבל אציין שד' הוא ענייני מאוד, בגלל שאני מדבר על אותה קבוצה שאישרה את הסרט של סיוון, שהיא אותה קבוצה שנזעקת להגן עליו. אלה לא רק מי שיוצר – אלה גם מי שיושב על הברזים של הקרנות. לכן יש מאוד רלוונטיות למניעי הזעקות פה, כי מדובר קצת במעגל סגור.
אלא שכמו שטווידלדי ציין למטה,
פה לא מדובר בשאלה של חופש האמנות, אלא בשאלה של למי אתה פונה כדי להזמין סרט תדמית.
(רמז: לא לאדם שבהצעה שהוא מגיש לסרט תדמית על המותג 'Jaffa', מדבר על התפוז כ"סמל לדיכוי ואי צדק".)
אני מניח שכתבת ''תעמולה פופוליסטית'' באירוניה
אבל לא היית רחוק מהאמת.
המאמר ב"מעריב" (שבמקרה הזדמן לי לקרוא) שהתחיל את כל הסיפור היה בעיקרו קורס מזורז בדמגוגיה ופופוליזם.
חבל שאין לי את המאמר מול העיניים. זכור לי שבפסקאות הראשונות הוא עוד ציין כלאחר יד שמדובר ב"סדרת סרטים לרגל 60 שנה למדינה". בפסקאות שלאחר מכן הוא כבר עבר להתייחס לזה כ"*ה*סרט לציון 60 שנה למדינה", וכך נוצר הרושם המוטעה לחלוטין כאילו *המדינה* הזמינה את הסרט, וכאילו זה *ה*סרט *ה*יחידי שהעפיל מעל כל הסרטים הציונים שהתחרו בו, וזכה לייצג באופן בלעדי את מדינת ישראל ביום חגה. וזה אכן יכול היה להיות קצת מביך.
אך כשמדובר ב*סדרת* סרטים לרגל 60 שנה למדינה, שמפיק גוף שידור *פרטי*, קצת ביקורתיות בסרט אחד בתוך הסדרה היא דבר מבורך, אם לא מתבקש.
ובפעם המיליון ושתיים – רבאק, אם אנחנו כל כך בטוחים ב"צדקת הציונות", למה אנו כל כך מפחדים לתת למישהו שלא מסכים עם התזה הזו לפתוח את הפה? אנחנו מ-פ-ח-דים! (אגב דמגוגיה).
לא לגמרי באירוניה.
אני מודע לזה שכמו אצל רובם המוחלט של אזרחי ישראל, האינפורמציה שאני מקבל עוברת שיפוצים בדרך.
אני מניח שכתבת ''תעמולה פופוליסטית'' באירוניה
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/572/994.html
מעבר לדמגוגיה הזולה והכמעט פושעת שיש במאמר הזה, באמת קשה לי להבין איך מישהו שאשכרה ראה את הסרטים של אייל סיון יכול להגיע למסקנות האלו, ולרמת השנאה הזו. (נראה מהמאמר אגב, שבן דרור ימיני לא ראה מעולם את סרטיו, והוא רק מצטט אחרים).
עם כל הבעיות (ויש לי לא מעט) שיש בשלושת הסרטים שלו שראיתי, הוא לא מתקרב לרמת המניפולציה והצגת המציאות המעוותת שיש בסרטים של מייקל מור לדוגמה. – ולו בגלל העובדה שסיון טורח באופן בוטה לחשוף בסרטיו את המניפולציות שהוא עושה – ואת העובדה שהוא זה שעושה אותן.
אחד הדברים המטורפים ביותר בפרשה הזו, הוא שאנשים שלא ראו מעולם פריים אחד מסרטיו של סיון משוכנעים לחלוטין כי הסרטים מטיפים לאנטישמיות. עד עכשיו, לא יצא לי לראות דיון ענייני אחד בנושא סרטו החדש (שעליו עוד לא התחיל לעבוד!). באשר ל"הספציאליסט", סרטו הגרוע ביותר לטעמי, הוא מזכיר בכל כך הרבה רגעים וידאו-ארט, שנראה פשוט מגוכך לדבר על מניפולציה ועל טיפול בחומרים. וכן, הוא עושה זאת על מנת לשאול שאלות שהן כן מהותיות, נוקבות וצריכות לעלות לדיון, גם אם הוא עושה זאת במקרה זה באמצעים לא בדיוק משכנעים. עדיין, מפה ועד לטעון שהסרט הוא אנטישמי יש תהום עמוקה. אני באמת חושב שאם מישהו רואה את הסרט מתחילתו עד סופו ומגיע למסקנה שהוא אנטישמי, או כפי שעיתונאי אחר אמר – ש"אייכמן נחמד", הוא רואה בסרט את מה שהוא רוצה לראות.
אישית, מה שהדהים אותי כצופה משוחד מהצד על כל הפרשה (עדיין, אייל סיון הוא גם מרצה שלי…) היא ההפיכה של אדם לאנטישמי, ברגע שהוא פועל מחוץ למסגרת הקונצנזוס (השמאלני!). כמו שאחד הטוקבקיסטים כתב "אפילו השמאלנים הוכיחו שהוא אנטישמי". ובהתחשב בכתבות כמו של בן דרור ימיני, קשה להגיע למסקנה שונה.
איכשהו קיוויתי שתהיה על זה יומית, אבל מאחר ואין:
מסיוון דווקא החזקתי בנאדם אינטליגנטי, שבניגוד למוגרבי דווקא נותן קרדיט לאזרחי ישראל ולא אומר להם "אין לי מה להגיד לכם, אתם טיפשים ואני חכם".
מצד שני, לצד אותה גישה ראויה לכל שבח, היבבות שהאיש משמיע על כמה עושים לו עוול, בראיון הזה למשל:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3392657,00.html
נשמעות מאוד מעוררות רחמים, ולא מהסיבה שהוא התכוון אליה. כאשר אדם מביע דעה לא פופולארית, הוא צריך לקחת בחשבון שזה יעשה אותו לא פופולארי. נראה לי שהסיבה היחידה שסיוון הגיש בקשה לתמיכה של הקרן בסרט* היא שכבר לא מספיק לו להיות הילד הרע – הוא רוצה שגם כולם יאהבו אותו בגלל זה. זה לא עובד ככה.
* בראיון מצוין שהוא עשה כבר 15 סרטים בלי תמיכה של אף קרן ציבורית. אם זה נכון, אני משוכנע שלא תהיה לו בעיה להשיג מימון מחוץ לאותן קרנות גם לסרט הנוכחי.
אני לא מסכים
השאלה, בעיני, היא בכלל לא סיון. השאלה היא כיצד על מימון ציבורי לעבוד. בעולם אידיאלי, הציבור היה מממן גם אנשים שמעצבנים אותו. כי להתעצבן זה לפעמים טוב. זה גורם לך להסתכל קצת על עצמך.
אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. ולכן אולי עדיף לבטל בכלל את המימון. כי סרטים כמו "גן עדן עכשיו" ו-"Jaffa" לעולם לא יקבלו מימון, ומהסיבות הלא נכונות.
להתעצבן גורם לך להסתכל על עצמך?
יש מעט רגשות שמעוררים צדקנות שטחית לוהטת כמו כעס.
נכון
פיגורטיבית. זו לא היתה ההודעה הראשונה שלי כאן, ולמרות מה שנדמה, אין לי באמת כח לחזור על אותן עמדות פעם אחר פעם. תמצתתי את מה שכתבתי בהודעות אחרות, ואתה מוזמן להתייחס אליהן.
לא רוצה,
כי לא העברתי ביקורת על הטענה הכללית שלך, אלא על המשפט הספציפי זה. אל תניח שאני מתנגד למה שאתה אומר רק בגלל שניטפקתי.
אני נהנה מאוד לקרוא את הדיון כאן, אבל אין לי יכולת או רצון לתרום לו בצורה משמעותית.
אגב, שים לב,
שלויכוח אין הרבה משמעות פרקטית. גם סולוצו וגם אני די הסכמנו שאין יותר מדי לצפות או לרצות תמיכה ציבורית, הויכוח הגדול הוא על הדרך לשם.
אכן, דוגמה מצויינת.
האיש עצמו הוא בבירור אנטי ישראלי, וגם אמר שהקמת מדינת ישראל היא טעות היסטורית.
הבחירה בו הייתה בחירה של קולנוען שיעשה סרט תדמית *בכסף ציבורי*.
משל למה הדבר דומה, לחברת GM ששוכרת את מייקל מור כדי שיעשה לה פרסומת.
בעניין הזה, מדובר ביצירת סרט תדמית על-ידי אדם שמתנגד לה. זה לא עומד אפילו בקריטריונים של חופש אומנותי; זו אפילו לא שאלה של חופש אומנותי – זו שאלה של הזמנת מוצר מספק שבלי-ספק יספק מוצר שאיננו מתאים.
(כן, ובכוונה אני מתייחס לזה בתור 'מוצר'. זה הפרוייקט שהזמינו ממנו, לא פחות ולא יותר).
אולי העובדה שאתה מתייחס לסרט כמו אל מוצר היא הבעיה
ואולי הבעיה היא שאנחנו עדיין חושבים שמה שישראל צריכה זה "סרטי תדמית" (או לכל הפחות רק סרטי תדמית), ואולי הבעיה היא בעובדה שאי עידוד דעות אחרות – כאלו שהן שמחוץ להסכמה הציבורית הרחבה (נמאס לכתוב קונסנזוס) – נתפס כמשהו חיובי וחיוני לקיומה של ישראל ולא כמשהו שדווקא פוגע בחברה הישראלית. אני לא מסכים עם אף אחת מההנחות הללו.
הסרט הזה הוא מוצר.
אף אחד לא מפריע לסיוון לשבת ולעשות את הסרט שלו בצורה עצמאית, וכפי שרז העיר הוא גם מסוגל לעשות את זה די בקלות.
אבל סרט לרגל *חגיגות* שישים שנה למדינה, במימון המדינה ושיתעסק בעיקר בביקורת קיצונית* עליה –
אני מפקפק כמה מדינות יש בעולם שיסכימו לתקצוב כזה.
(ויצויין שהלהטוט הסגנוני לפיו מי שמתנגד לקיומה של ישראל מביע דעה שחיונית לקיומה של ישראל הוא אמנם מרשים, אבל לא משכנע).
*סיוון כבר עשה לא פעם את הקישור בין התנהגות ישראל לשואה.
הסרט הזה הוא מוצר.
אני לא מבין אם אתה מתעקש לפספס את הטיעון שלי כי אני לא בהיר, או שפשוט יותר קל לך להתמודד איתו ככה.
אני לא טוען שסתמו את הפה לסיון. אני לא טוען שהוא לא יכול לעשות את הסרט הזה בדרך אחרת.
אני טוען שהעובדה שכספי הציבור מנוהלים על ידי פוליטיקאים (כפי שתמיד יהיה, ותמיד היה) גורמת לכך שכספי הציבור מופנים לעידוד אמנות פחדנית, שרק אומרת לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע. נכון – תמיד תהיה אמנות אחרת, אבל אני לא מבין למה לתת לאמנות שגם ככה מתחילה מנקודת פתיחה חזקה מאוד (היא "ידידותית" מאוד לצריכה) חיזוק נוסף באמצעות מימון ציבורי. היא ממש לא צריכה אותו.
הייתי שמח אם המימון הציבורי היה מופנה לפרויקטים שבאמת צריכים תמיכה – כאלו שמבטאים דעות חריגות. אבל אני מפוכח ולכן אני חושב שעדיף פשוט לבטל את המימון הציבורי הזה.
והטיעון הוא מאוד משכנע, לדעתי – פשוט כי כל דיכוי דעה בעיני מחליש את החברה. החברה מתחזקת כאשר היא צריכה להתמודד עם ביקורת – לא כאשר היא מתעלמת ממנה.
גם הסרט הזה הוא מוצר.
השורה התחתונה שלך היא שכספי הציבור מופנים רק לעידוד אמנות "פחדנית". אבל אתה מוכיח את זה לא מכך שהמדינה, במסגרת התמיכה שהיא מעניקה לאמנים, מתנגדת להשתתף במימון סרט בעל מסר אנטי ציוני,
אלא מההתנגדות לכך שהמדינה *תזמין* סרט (לרגל חגיגות 60 שנות עצמאות, כזכור) מבמאי אנטי ציוני.
בקיצור, מה הקשר?
אתה באמת לא רואה את הקשר?
התערבות של שיקולים פוליטיים שמושכים לאמצע (כמו גם במקרה "גן עדן עכשיו").
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.
באותה מידה אתה יכול לטעון שמאן דהו מתנגד לחופש הביטוי, בהסתמך על העובדה שהוא מסרב להכניס לביתו את "הארץ".
בוודאי שיש קשר, אבל לא ניתן להסיק מהאחד על השני. גם אם המדינה היתה מעניקה תמיכה כספית ליוצרים באופן חסר פניות וללא כל שיקולים פוליטיים, זה לא היה צריך להפריע לה לפסול את מר סיוון האנטי-ציוני מלביים סרט עבור חגיגות עצמאותה, ולכן הדוגמה שלך אינה רלוונטית.
גם לי מפריע המצב שבו תקציבי התמיכה מחולקים משיקולים פוליטיים, אבל אתה מנסה להציג זאת כאילו אנשים מסוגו של סיוון נדחים בשל נטיותיהם הפוליטיות – בעוד שלמען האמת מדובר כאן במקרה קיצוני בהרבה, ובמצב רגיל (כלומר, יוצר שפונה לקבלת תמיכה בפרויקט אישי) ספק גדול אם מישהו היה חושב למנוע תמיכה במפעלותיו של סיוון.
תוקף אותי ספק משטח הבידור / האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור
(אם כבר מאיר אריאל, אז עד הסוף).
לא.
קודם כל, אפשר לחשוב שמדינת ישראל בכבודה ובעצמה הזמינה את הפרויקט. מדובר ביוזמה של ערוץ 8 והסינמטק, שפנו לקרן רבינוביץ' (הנתמכת מכספי ציבור)[1]. זה בהחלט לא משהו רשמי של המדינה. האם אתה טוען שרק כי הפרויקט ניזום לציון שנת הששים למדינה צריך לפסול אותו? הרי הוא לא מתחרה בפרויקטים אחרים, שהמדינה בהחלט תיזום, למען ציון חגיגות יום ההולדת הששים. יותר מזה – הוא כנראה גם לא יזכה לפרסום ולבימה שכל פרויקטי המדינה יזכו להם.
המקרה כאן הוא בדיוק כמו שאמרתי – אנשים כמו סיון נדחים רק בגלל עמדותיהם הפוליטיות. המקרה הזה זהה למקרה "גן עדן עכשיו". זהו בדיוק מקרה בו "יוצר פונה לקבלת תמיכה בפרויקט אישי", במילותיך. העובדה ש-"הפרויקט האישי" ניזום על ידי ערוץ 8 וסינמטק תל אביב לרגל מאורע שקשור למדינה לא צריכה לשנות דבר.
ורק להבהיר – לא אמרתי בשום מקום שהם מתנגדים ל-"חופש הביטוי" (אני יודע שזו רק דוגמה, ואני עדיין חושב שראוי להבהיר זאת).
לא משנה מקום, גם זמן לא משנה?
ובכן, כן. לדעתי העובדה ש"הפרויקט האישי" ניזום על ידי על ידי ערוץ 8 וסינמטק תל אביב, ובעיקר שמדובר בפרויקט לרגל "מאורע שקשור לעצמאות המדינה" משנה. מאוד.
ואם תרשה לי להיות נמוך ופופוליסטי לרגע, אני מניח שיש סיבה לכך שחשוב לך לנכס את המקרה הזה אל רשימת האנשים שנדחים רק בגלל עמדותיהם הפוליטיות, שהרי כשמדובר בעמדות שמאליות המקרים האלה נדירים ביותר וחשוב לאמץ בחום כל אחד מהם.
יפה, חסכת לי תגובה.
משחק החילופין בין העיקר והטפל
למה זה משנה? ואפילו "מאוד"?
ואם אתה כבר מעליב – אז מהי הסיבה שאתה חושב שיש לי לנכס את המקרה הזה?
אגב – אני חושד שהמקרים הללו מצד שמאל נפוצים הרבה יותר מאשר מצד ימין מהסיבה הפשוטה שישנה קורלציה ברורה מאוד בארץ בין מידת הימניות של אדם לבין הרתיעה שלו מעיסוק בקולנוע (ותיאטרון, ויתר האמניות הנחשבות "חילוניות" ו-"ליברליות"). "עלמא", לדוגמה, כולל בעיקר דתיים יחסית ליברלים. אני מצר על כך, אבל זהו המצב. לכן סביר להניח שמספר הפרויקטים הימניים שהוגשו לקרנות הוא אפסי.
אל תעוררו ואל תעירו שנאה שלא תחפץ.
איש יקר, לא ירדתי לסוף עלבונך, אבל אני מתנצל אם נפגעת.
זה משנה בגלל האופי הציבורי שיש, או יהיה, לכל הפרויקט הזה. במאי שיוצר סרט משלו מבטא בו את עצמו ואת דעותיו. סרט תעודה במסגרת פרויקט 60 למדינת ישראל נתפס כמי שמבטא הרבה יותר מאת דעותיו של הבמאי שלו. לדעתי, בפרויקט כזה יש מקום לצפות לסרטים קונסנזוסיאליים – במובן הרחב של המילה, שגם אליו סיוון לא מצליח להיכנס. הבה לא נשכח שמדובר בתעודה, כך ש"קונסזוסיאלי" מתבטא בעיקר בדרישה שלא להתאמץ ולדחוף פנימה אג'נדה קיצונית, דבר שהצהרותיו של סיוון מראות שהוא יתקשה להימנע ממנו ושאינו מעוניין להימנע ממנו.
כתבתי בדיוק מהי הסיבה שאני חושב שיש לך לנכס את המקרה הזה – שאין הרבה כאלה, ושהמגמה הכללית שלך בפתיל הזה היא להראות דיכוי אמנותי מימין, מה שלדעתי כמעט ולא קיים. בוודאי לא באופן יחסי, אם נתחשב בכמות שמוגשת משני הצדדים. אני לא יודע לומר לך כמה סרטים "ימניים" נדחו, אבל אם נבחן את הסרטים שכן זוכים לתמיכה, בהחלט יש ביניהם כאלה שתמונת-ראי ימנית שלהם היתה נדחית על הסף. כמובן, כמו שציינת בעצמך באחת התגובות, הקביעה הזו תלויה גם בשאלה איפה אתה ממקם את מרכז המפה הפוליטית, ונדמה לי שהמרכז שלך ממוקם די שמאלה.
60 שנה, לך תזכור.
אחת הסיבות לכך שחגיגות רשמיות של מדינת ישראל הן החרפה שהן היא הרצון לשמור על הקונצנזוס.
אומנות מגויסת, לפחות במדינת הפרטאצ' אבל כנראה באופן כללי, היא משעממת להחריד, יצירתית כמו דיקט ובאותו העומק.
ברמה האסתטית גרידא, רצוי מאוד שהפרויקטים *הרשמיים* של מדינת ישראל יתנו חופש ביטוי כמעט מוחלט ליוצרים הממומנים. כן, כמה חוקים אדומים זה רעיון לא רע; לא, להיות אנטי-ציוני לא נראה לי אפילו קרוב להיות אחד מהם.
אל תעוררו ואל תעירו שנאה שלא תחפץ.
אני אולי קצת מתקשה להבין – אם בכותרת של הפרויקט, במקום "60 שנה למדינת ישראל" היה כתוב "41 שנים לכיבוש" או "7 שנים לזרובבלה פיש" אז מניעת התקציב לפרויקט היתה שערוריה, ואילו עכשיו היא מוצדקת? למרות שהסרט היה נראה בדיוק אותו דבר? נשמע לי קריטריון מוזר מאוד.
ועכשיו אני גם אסביר לך למה אני נעלבתי – ההאשמה שלי באג'נדה סמויה. אני לא מנסה להראות דיכוי אמנותי "מימין". אני מנסה להראות "דיכוי אמנותי" (לא המלים שאני הייתי בוחר, אבל ניחא) מהאמצע. הוא מופנה לשני הכיוונים. הסכמתי ואפילו הדגשתי שברור לי שגם סרטים מימין יעברו את אותה מסכת יסורים. הסברתי מה צריך לעשות לדעתי (להפסיק את המימון הציבורי לסרטים). אתה וטווידלדי הם אלו שניסו כל הזמן להסביר לי ששיקולים פוליטיים הם באמת לא מוצדקים ואז בעת ובעונה אחת שפסילת הפרויקט הזה משיקולים פוליטיים היא מוצדקת.
על פי מה שאתה אומר הייתי צריך לתמוך בגיל ובדיצה בהמשך פעילות הקרנות, מתוך הבנה שהן מקדמות את האג'נדה שלי, להצית עוד סיגר קובני ולהפליג בדרך הקלה להשתלטות על המדינה. אז למה אני לא?
(אוף, תודה. לא הייתי מצליח להמשיך עם זה.)
ניסוח לקוי שלי. במונח "מימין" לא התכוונתי ל"דיכוי על ידי בעלי דעות ימניות" אלא ל"דיכוי של דעות בשל היותן שמאליות מדי", במקביל ל"דיכוי" יצירות ימניות מדי, שנראה שעל קיומו אנו מסכימים. במילים אחרות, אתה מנסה להראות סינון מאוזן, כלומר מהמרכז כלפי כל מה שמחוץ לקונצנזוס, בעוד שאני חש שהסינון בתחום האמנות אינו מאוזן כלל, ואמנות שמאלנית-קיצונית-חתרנית (יחסית, אנא אל תבואו לי שוב עם "גן עדן עכשיו") פורחת לה בחוצות (אמנם, יתכן שהתחושה הזו נובעת גם מכך שהעיסוק בתחומים כמו הקולנוע נפוץ יותר בקרב אנשי שמאל). אכן, אני מסכים שישנה הזנחה של כל מה שמחוץ לקונצנזוס, אבל הקונצנזוס של מקבלי ההחלטות בתחום תקצוב יצירות הקולנוע רחוק מהקונצנזוס שאני סבור ששורר בפועל בקרב הציבור.
למה אתה לא תומך בפעילות הקרנות? א. מפני שמהעמדה ממנה אתה מתבונן נראה לך שישנו איזון, ואתה חש שהעמדה שלך מושתקת אף היא. ב. מפני שעד כמה שהצלחתי להכיר אותך דרך תגובות באתר, אתה מהבודדים שאצלם חופש הביטוי לא משמש כתחליף נאה ל"החופש להביע את מה שאני חושב לנכון", והוא באמת חשוב לך כערך בפני עצמו.
במקרה הזה אני סבור שהפסילה אמנם היתה מוצדקת, בשל האופי הציבורי של הפרויקט. אם הפרויקט היה "41 שנים לכיבוש", הטיעון הנוכחי שלי אמנם לא היה תקף. באופן כללי יותר, אני סבור שהציבור לא צריך לממן אמנות שחותרת נגדו, אלא שאני לא מכיר דרך לקבוע באופן אובייקטיבי מיהו "הציבור", מה פוגע בו ומה משרת אותו, ולכן לכאורה נדרש שלא לסנן כלל – אלא שקשה לי גם לקבל מצב של חופש אמנות-פוליטית מוחלט במימון הציבור. פתרון אפשרי הוא זה שאתה תומך בו – לסלק את ידי המדינה מהעסק – אבל גם הוא לא חף מבעיות, והרבה יצירות לא היו נוצרות בלי התמיכה הציבורית. פתרון אפשרי אחר, פחות אידיאלי אבל שנראה לי מעט יותר מציאותי, הוא להגביל תמיכה רק כלפי מה שחורג מהקונצנזוס באופן קשה במיוחד. אלא שהויכוח הנוכחי שלנו ממחיש עד כמה בעייתי להגדיר מתי זה קורה.
בקיצור, תשובה לשאלה מהו הפתרון האידיאלי אין לי. אבל אם כבר ישנה תמיכה, ישנה סלקציה ומופעלים שיקולים פוליטים בהחלטה במי לתמוך, הייתי רוצה לפחות שזה ייעשה באופן מאוזן יותר.
עדכונים מחזית המאבק:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3400975,00.html
תקציר – סיון משך את הצעתו מהקרן, אבל ערוץ 8 עדיין יממן את הפרויקט.
עדכונים מחזית המאבק - קצת רחב יותר
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/973012.html
כותרת הכתבה: "הצעת חוק לשלילת מימון מסרטים שעלולים לפגוע "באושיות קיומה של ישראל"".
מתוך הכתבה: "הסעיף המרכזי בהצעה מבקש לשנות את אחד הסעיפים בחוק הקולנוע, כך שתינתן עדיפות לסרטים שיקדמו את המטרות הבאות: "שיקוף חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה; טיפוח אזרחות טובה ואהבת האדם, העם והארץ; הנחלת העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל וערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית; העמקת הקשר לתולדות ארץ ישראל, מדינת ישראל, תורת ישראל ותולדות העם היהודי; חיזוק הקשר עם המורשת היהודית והציונית וערכיהן, כבוד התא המשפחתי, והזהות התרבותית והלשונית; שיקוף חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות ובתפוצות הגולה; הנחלת תודעת זכר השואה והגבורה". לסעיף אחר, המסמיך את שר התרבות להגדיר איזה סרט נחשב ישראלי, מבקשים הח"כים חרמש וגבאי להוסיף את התנאי הבא: "ובלבד שלא יוכר סרט כישראלי, אם הוא פוגע באושיות קיומה של מדינת ישראל או בביטחונה". "
בינגו.
אה... גה... הם אמרו מה?!
שני בלוגי קולנוע מתייחסים לחוק:
יאיר רוה ב-"סינמסקופ" – http://cinemascope.co.il/?p=1063
אהרון קשלס ב-"פיראנה קארינה" – http://pirannakarina.blogli.co.il/archives/152
טוב...
קודם חוק שמצנזר את האינטרנט, ועכשיו זה.
הגיע הזמן לעוף מפה לפני שיהיה מאוחר מדי.
אתה מודע לזה שאף אחד מהחוקים האלה לא עבר, כן?
עדיין
וחוק "סינון" האינטרנט כבר עבר את הקריאות הטרומית והראשונה.
אתה משוכנע שהתיקון הזה לחוק הקולנוע לא יעבור?
סימן שעדיין לא מאוחר מדי.
טוב...
עפתי מפה פעם. בחוץ לא הרבה יותר טוב.
פה לפחות יש לך זכות הצבעה. משהו מפריע? תצביע (לפחות עד שיעבור חוק שאוסר להצביע בעד רעיונות שלא מקדמים את הציונות, התא המשפחתי, אחדות העם ושאר זיבולי שכל של פוליטיקאים בשקל).
זו תגובה לא רצינית
למה? כי הנה – אני הצבעתי וזה לא עזר לכלום (ולחסוך לך את התגובה הבאה – אני גם עושה יותר. זה עדיין לא עוזר). אני חושב שסנטימנטים של ירידה עשויים להיות קצת יותר רציניים ממה שאתה חושב. אבל זה כבר בהחלט אוף-טופיק, לנושא שהוא מאוד מאוד און-טופיק.
לאן לעוף?
כי אתה יודע, יש מקומות שבהם רוצחים עיתונאים שמלכלכים על המדינה, לא רק מאיימים בחוקים נגדם.
מצד שני, זה רק מראה שתמיד יש לאן לשאוף.
לאן לעוף?
צעד קטן אחר צעד קטן, גם אנחנו נגיע רחוק. אני אופטימי ומאמין ביכולתנו.
מצחיק. לפני שבוע, במהלך יום-מבחנים ארוך לקראת איזשהו ג'וב
התבקש כל אחד בקבוצה שנכחתי בה לספר על עצמו. אחד מאתנו סיפר שהוא העוזר הפרלמנטרי של ח"כ שי חרמש. התגובה הקולקטיבית (כולל זו של הבוחנים וכמובן גם שלי) היתה "מי?"
נו, לפחות עכשיו אני יודע
מצחיק.
שי חרמש היה גזבר הסוכנות, או איזה פונקציה אחרת שם. פעם הוא נסע לניו זילנד והניו זילנדים עצרו אותו לכמה שעות (והיו להם סיבות, אם כי הן לא היו קשורות למר חרמש).
בכל אופן, לא נותר אלא להצר על כך שהוא שוחרר.
סיבות *טובות*
זה היה מיד אחרי שתפסו את המוסד מנסה לגנוב זהות של ניו זילנדי שסובל משיתוק מוחין, כדי להשתמש בדרכון שלו. אם כי כמו שאמרת, חרמש לא היה קשור לזה בשום צורה.
אבל מה... הקשר?
אני מדבר על תקופה ספציפית, סוף שנות השבעים ותחילת השמונים. את משום מה מדברת על ארבעים שנה לפני. לדעתי גם בישראל הווידאו נכנס בערך באותן השנים (אני זוכר שלט של ספריית וידאו בגבעתיים שטוען שנפתחה ב-1975) ועשה שמות בתעשיית בתי הקולנוע, ממש כמו בארה"ב.
נכון, אבל אתה מסתמך על ספר שמנתח את הרגלי הצפייה האמריקאים
כדי לומר משהו על הרגלי הצפיה בישראל, והרגלי הצפיה הישראלים שונים, בגלל שהם התפתחו באופן שונה. נכון, אנחנו הולכים ונדמים לארה"ב, ומאמצים מודלים אמריקאים, אבל אתה לא יכול להסתמך על הספר הזה בלי להביא נתונים שיעידו שהתהליכים בישראל היו זהים.
כמו שאני לא אנתח את השפעת מלחמת העולם השנייה על הקולנוע באזורנו בטענה שהסבסוד הממשלתי תרם למכירת הכרטיסים המטורפת של התקופה, בלי לבדוק אם אכן היתה מכירת כרטיסים מטורפת וסבסוד ממשלתי באזורנו…
לא, אני בכלל מדבר על מבחר הסרטים.
המבחר המגוון של לפני תקופת הווידאו היה תלוי בהרגלי הצפייה של האמריקאים, והמבחר ההומוגני הנוכחי הוא נגזרת של הרגלי הצפייה (השונים) של האמריקאים.
אהם, ''מספר מסכים'', אהם.
כן, לפני עשרים שנה
יש לך מידע קונקרטי בקשר למספר המסכים בישראל לפני עידן הווידאו, בתחילת עידן הווידאו ובהווה, שאת יכולה לצטטט כאן?
לא. אבל אני גם לא התיימרתי לקבוע שאני יודעת אותו.
שים לב שנכנסת לויכוח עם מישהו שדווקא כן ניסה להביא נתונים, וסתרת את הנתונים האלה עם נתונים *מארצות הברית*. ועל זה הערתי, ומכאן התפתח כל הפתיל.
השאלה היא אם הספר מדבר על ישראל.
זה חומר ממספר מקורות שמדברים על ארה"ב ואנגליה (ולא, לא קראתי את הספר של שליט). אם כבר, המצב בישראל עוד יותר קיצוני.
בנוסף
הצופה הישראלי רואה בעיקר קולנוע אמריקאי. לכן להרגלי הצפייה של הצופה האמריקאי יש יותר השפעה על הסרטים הזמינים לצופה הישראלי מאשר הרגלי הצפייה של הצופה הישראלי עצמו.
למעשה היא גדולה יותר מאשר לפני שלושים שנה
גם אם כן, זה לא באמת משנה. המגמה היא להקרין כמה שפחות סרטים על כמה שיותר מסכים, כמו להקרין כמה עותקים של אותו הסרט באותה העיר או אפילו באותו קומפלקס. מהבחינה הזאת, ישראל היא שיא ההומוגניות, שכן חוץ מהסינמטק אין קונספט של second run ואחרי מספר שבועות סרטים בעלי פוטנציאל שלא הספיקו למצוא את הקהל שלהם יכולים פשוט להיעלם ממסכי הקולנוע.
בדיוק היום יצא לי לקרוא
כתבה ב"הוליווד ריפורטר" שהתייחסה לחשיבות ההולכת וגדלה של אנשי שיווק הסרטים ומעורבתם ההולכת וגדלה בסרטים.
עד שנות השבעים אנשי השיווק והפרסום ישבו בניו יורק והכינו קמפיין לסרט לאחר שכבר היה גמור. כיום אנשי השיווק הם סגני-נשיא שיושבים בלוס אנג'לס ומעורבים בסרט עוד בשלב התסריט והפיתוח.
בחזרה לנושאנו – בכתבה צוין שעם מעברם של אנשי השיווק ללוס אנג'לס במהלך שנות השבעים חל שינוי בהרגלי הצופים. הצופים לא "הלכו לסרטים", הם הלכו ל*סרט*, סרט ספציפי בו הם תכננו לצפות מראש ולא סתם הלכו לקולנוע לצפות במה שיש.
http://www.hollywoodreporter.com/thr/columns/grove_display.jsp?vnu_content_id=1002914168
בדיוק
בשנות השבעים נולד הקונספט של event movie, סרט שכדאי לצאת בשבילו מהבית גם לאנשים שלא יוצאים בדרך כלל. אבל אם בתחילת שנות השבעים סרט כזה היה יכול להיות מכל סוג ומכל ז'אנר (גם דרמה קמרית כמו "הטנגו האחרון בפאריז") והדגש היה על מקוריות, לקראת אמצע-סוף שנות השבעים זה כבר היה אך ורק סרטי ספקטקל כגון אקשן/מד"ב/פנטזיה והדגש היה על נוסחאות שהתבססו על הצלחות קודמות.
ישנה כתבה נרחבת על עמיר פרץ ב'שבעה ימים' של ידיעות. בין השאר, נכתב שם שאחרי כמה ימים של לחימה, וכאשר שר הבטחון היה על סף התמוטטות מתשישות, יועציו של פרץ הכריחו אותו ללכת לישון קצת כי אחרת הוא לא יראה טוב בטלוויזיה.
אני חוזר: לא כדי שהוא יקבל החלטות נכונות, לא כדי שהוא יכול להאזין בריכוז לדיווחים או לשכנע מובילי-מדיניות בעמדותיו, אלא כדי שהוא יראה טוב בטלוויזיה.
מרתק.
עקב השעה אני אוותר על התמודדות עם התוכן, ובמקום, אשאל עוד שאלה: האם אתה יכול לתאר התפתחות מקבילה וקשורה של הפרשנות הקולנועית? אותי פחות מעניינת הפרקטיקה של מי שמבקר למחייתו ויותר של העמך – מה הצופה הפשוט (בהנחה שישנו כזה וכו' וכו') מצפה למצוא בסרט, כמה זמן הוא מוכן להתרכז, אלו טקטיקות פרשניות הוא מפעיל וכיוצא בזה.
אני מנסה למשוך לדיון על הרגלי הצפייה כפי שהם נרשמים כאן, באתר הזה, מכיוון שהוא מספק המון חומר אמפירי ונראה לי שיהיה קל יותר להתעסק במקום ובזמן מוגדרים מאשר בעשורים ומדינות שלמים.
קודם כל, אין לי מושג.
ושנית כל, מה הקשר? אני בסך הכל מנסה להגיד שהחשיבות של תוכן בסרט ספציפי היא המצאה יחסית חדשה והפכה להיות רלבנטית בזמן המעבר מצפייה בקולנוע לצפייה ביתית, ושכמות הצרכים שהצפייה בקולנוע נהגה לשרת הצטמצמה באופן דרסטי.
אם חשיבות התוכן גדלה,
אז לצופה נדרשים יותר כלים קוגניטיביים ופרשניים כדי להתמודד עימו.
רוצה לומר, ברגע שהולכים לסרט ולא "לסרטים" (או "לקולנוע", בעברית), רמת הריכוז, הן ברמת הפשט (ניטפוק) והן ברמת הדרש (מה רוצה המשורר להגיד), גדלה. האם הציפיומט והאידיומט היו קיימים (או לפחות רווחים) כשהסרט המוקרן לא היה מרכז ההתרחשות החברתית בקולנוע?
אם חשיבות התוכן גדלה,
בגדול, שוב, אין לי מושג. ממה שאני קורא, הייתה בעבר יותר דרישה שהסרט יספק את הסחורה, שהוא יעשה משהו אחד בצורה טובה. הדרישה הזאת עברה מאז מספר טנספורמציות. סרטים הפכו לארוכים יותר ובמקום לספק צורך אחד הם מנסים לספק כמה. מצד שני, לא הייתה ציפיה שהסרט הבא שתראה יהיה אירוע מזעזע עולמות, ועכשיו יש.
מצד שני, דרישות הסף היו יותר נמוכות. סרט לא היה צריך להיות מושלם מבחינה טכנית כדי לזכות בהפצה קולנועית. הקהל לא דרש את זה והיוצרים התרכזו בדברים אחרים.
אולי אני לא מבין מספיק, אבל נראה לי שאתה קצת מגזים
ברור לי שנורמות ההליכה לקולנוע היו שונות בעבר. זה מוזכר בהרבה מאוד סרטים עצמם ("12 המושבעים", סתם בתור דוגמה שקופצת לראש). אבל אם באמת אנשים סתם היו הולכים לקולנוע, בלי חשיבות לתוכן הסרט (ומכך – לשחקנים המופיעים בו, לדוגמה), אז לא היתה ממש הצדקה לכוכבים הגדולים של שנים אלו. אנשים הלכו כדי לראות את המפרי בוגרט, מרלין מונרו, ג'יין מנספילד או רוק הדסון. השמות שלהם היו ידועים, ושימשו כמושכי קהל, גם בשנים בהן, לפי התיאור שלך, אנשים סתם הלכו לקולנוע. למה זה היה כך, לדעתך?
גם להיטי-ענק הם לא המצאה של שנות השבעים.
'חלף עם הרוח' מכר בערך פי 10 כרטיסים מכל סרט אחר בתקופתו. לא יכול להיות שכל האנשים האלה הגיעו לקולנוע במקרה כשהסרט הזה הוקרן. בכלל, אם אנשים פשוט הולכים לסרט בלי שיהיה אכפת להם מה מוקרן, למה שאולפן כלשהו ישקיע מאמץ מיוחד בסרט כלשהו? למה להשקיע בכוכבים שהקהל אוהב? למה להוציא סכום עתק על 'קלאופטרה'? למה לגייס אלפי ניצבים ל'עשרת הדברות'? כל הסרטים האלה היו "ארועים", ותוכננו מראש ככאלה, הרבה לפני 'מלתעות', ולפני שהמציאו את המושג "Event Movie".
המסקנה שלי היא שאולי באמת היתה קיימת תופעה של אנשים שהולכים לקולנוע (ולא לסרט), אבל הם אף פעם לא היוו את כלל צופי הקולנוע כולם, וספק אם היו רוב.
אולי הכוונה היתה
שהתופעה של "ללכת לקולנוע" באופן אקראי, שהיתה קיימת עד שנות השבעים *לצד* התופעה של ללכת לסרט ספציפי, נעלמה מאז, והיום הרוב המוחלט של צופי הקולנוע הולך לסרטים ספציפיים.
אחרת זה באמת נשמע לא הגיוני.
יותר מזה:
נראה לי שדווקא היום, בעידן המולטיפלקסים ורבי הקולנוע, התופעה של הליכה סתמית לקולנוע גדולה יותר. אם אין כרטיסים לסרט אחד יש עוד כמה וכמה מסכים לבחור בינינם. דווקא אז, כשבתי הקולנוע היו בעלי מסך יחיד (או שניים, לעיתים נדירות) ההליכה היתה לסרט ספציפי ולא הליכה סתמית לקולנוע.
זה לא באמת משנה
אני מדבר על מבחר. המבחר בכל בית קולנוע חוץ מסינמה סיטי או יס פלנט הוא כמה סרטים של אותו מפיץ. אתה לא תמצא בגלובוס-עזריאלי סרטים של קולנוע לב. אבל אם אתה מדבר על מגה-קומפלקסים כמו סינמה סיטי, ורק עליהם, אז אתה צודק.
לא בדיוק, אבל בערך.
בהרבה ערים, שם אין לכל הרשתות בתי קולנוע, תמצא בבית קולנוע אחד סרטים של מפיצים רבים. ב"רב-חן" הרצליה, למשל, תמצא סרטים גם של גלובוס וגם של לב וגם של שפירא, כי לרשתות אחרות אין בתי קולנוע בעיר. זה המצב בהרבה מאד ערים בארץ – חולון, בת ים, פתח-תקווה, רמת-גן, גבעתיים ועוד. התופעה שציינת קיימת בעיקר בערים שבהן לכל או רוב הרשתות יש בתי קולנוע מקומיים.
וגם התופעה הזו, אני מנחש, תיעלם עם הופעת המולטיפלקסים הגדולים. ויש תוכניות לכאלה גם בראשון ובחיפה ובמקומות נוספים.
וואו, לא ידעתי
הגיע הזמן לעבור לפרובינציה.
לפחות לגבי פ''ת זה לא נכון.
יש פה קולנוע קטן ומגעיל של גלובוס ואליו מגיעים הסרטים של גלובוס.
לכן, למרות שהקולנוע שכמעט מול הבית שלי בקניון במצב נהדר, אני הולכת לכל מיני קולנועים רחוקים לסרטים של גלובוס כדי לתפוס אותם על מסך נורמלי. בפ"ת הם משחקים בסירקין (גיל), בקולנוע שאני לא מבינה איך עוד נותנים לו להתקיים.
וכמה להיטים בסדר גודל של ''חלף עם הרוח'' אתה יכול לספור
לפני "מלתעות" וכמה אחרי "מלתעות"? הציפייה שכל סרט אולפנים יהיה הסרט-הכי-מרוויח-בתולדות-הקולנוע לא הייתה קיימת כשהאולפנים הוציאו תריסר סרטים בשבוע. מאז "מלתעות" הם באמת לא עושים את זה.
די הרבה, למען האמת.
החל משנות החמישים ועד סוף שנות ה 70 היה באמריקה המושג של סרטי ROADSHOW, סרטים שבנוסף להקרנה בבתי הקולנוע הרגילים הוצגו גם בערים הגדולות (ובאמריקה יש הרבה כאלה) בבתי קולנוע גדולים בגרסת 70 ממ מלווים בסאונד סטראופוני מלא. הסרטים האלה, שהיו מז'אנרים שונים, שווקו והופקו בכוונה כסרטי אירוע.
רוצה רשימה חלקית? בבקשה.
קליאופטרה
אוקלהומה
צלילי המוסיקה
גברתי הנאווה
המופע הגדול בתבל
עשרת הדברות
דרום פסיפיק
כוכב!
צ'ריטי המתוקה
הגלימה
מלתעות
שלושת סרטי אינדיאנה ג'ונס (אני עצמי ראיתי את השני בגרסת 70ממ בבית קולנוע ניו יורקי משובח במיוחד)
אפוקליפסה עכשיו
צייד הצבאים
מסביב לעולם ב 80 יום
מלחמת הכוכבים
מפגשים מהסוג השלישי
טרון
סופרמן
וזו רשימה חלקית בלבד שהסרטים בה לקוחים משלושה וחצי עשורים. יש עוד הרבה.
בנוסף לאלה היו גם הסרטים ה"רגילים", אבל הוליווד תמיד ידעה לנפק "סרטי אירוע", ולא מעטים. לפחות תבדוק את העובדות לפני שאתה מנסח טענה.
"הגלימה" הוא הסרט הראשון שצולם סינמוסקופית, אני זוכר נכון?
אכן. אתה זוכר נכון.
יחסית לרשימת סרטים שיצאו לפני ''מלתעות''
ציינת הרבה סרטים שיצאו אחריו. ומתוך הסרטים של לפני "מלתעות" רוב הסרטים שציינת היו כישלונות קופתיים אדירים. לא הייתי קורא להם להיטים בסדר גודל של "חלף עם הרוח".
זאת לא הנקודה
הנקודה היא שהוליווד תמיד הפיקה סרטי אירוע גדולים. חלק נכשלו, חלק לא. בדיוק כמו היום.
ושים לב שלא התיימרתי להביא רשימה מלאה, אלא חלקית בלבד מבוססת זכרון (ומה לעשות, בשנות החמישים עוד לא נולדתי). אם ממש תתעקש אני אביא לך את המקור שבו מצוינת הרשימה המלאה של אותם סרטי אירוע, ויש שם כמה עשרות אם לא למעלה מ 100.
זאת לא הנקודה
הוליווד הפיקה סרטי אירוע גדולים רק החל מתחילת התחרות עם הטלוויזיה (לפני זה היו בודדים), היא הפיקה מעט מאוד מהם והיא הפיקה אותם לצד סרטי לא-אירוע. אחרי עידן הווידאו כמעט ואין סרטי לא-אירוע שיוצאים מהוליווד.
מצד שלישי, בתקופה הזאת היו גם סרטי אירוע שאינם סרטי ספקטקל, כמו למשל סרטים שמבוססים על ספרים או מחזות פופולריים. וכאן נכנס עוד פקטור – אין כאלה יותר. העיבודים היחידים הם שוב אך ורק סרטי ספקטקל.
התחרות עם הטלוויזיה החלה בשנות ה 50
ואז המציאו את הסינמסקופ, הסינרמה, סרטי 70 מ"מ ועוד. אנו מדברים על תקופה שנמשכה למעלה מ 30 שנה, שהיו לפני תחילת עידן הבלוקבאסטרים המודרניים.
יותר מזה: הוליווד לא הפיקה אז מעט מהם, כפי שטענת, היא הפיקה הרבה מאד מהם, ובשנות השישים, תור הזהב של העידן, יצאו בכל שנה כמה וכמה סרטי אירוע שכאלה.
ובנוגע לסרטים המבוססים על ספרים, האם "הארי פוטר" ו"שר הטבעות" אינם מבוססים על ספרים? ובשנים האחרונות ניתן למצוא לא מעט סרטים המבוססים על ספרים ומחזות, גם כאלה שיצאו מהאולפנים הגדולים. אי אפשר לבוא ולומר – כמו שעשית – ש"אין יותר כאלה". אולי יש מעטים יותר (וגם בכל אני לא לגמרי בטוח) אבל הם ישנם.
התחרות עם הטלוויזיה החלה בשנות ה 50
אם רוצים לדייק, זאת תקופה שנמשכה כעשרים שנה, מתחילת שנות החמישים (או סוף שנות הארבעים, אם לוקחים בחשבון את המשבר של 1947) ועד סוף השישים. כשאתה אומר שהוליווד הפיקה בתקופה הזאת הרבה סרטי אירוע, אני מניח שאתה מתכוון למספרים אבסולוטיים. אבל שוב, אם יוצאים מנקודת הנחה שהוליווד הפיקה מאות סרטים כל שנה, פי כמה וכמה מכמות הסרטים הנוכחית, המספרים האלה די מתגמדים. סרטי הספקטקל האלה היו במיעוט ורובם המוחלט הפסיד כסף.
לגבי עיבודים, כמו שאמרתי, עושים עיבודים לספרים ומחזות שיש בהם מימד של ספקטקל. אני לא חושב שזה מהפכני מדי לטעון ש"הארי פוטר" זה ספקטקל. אז ההבדל ביניהם לבין סרטים אחרים הוא די קטן – גם זה וגם זה ספקטקל. אז יש עיבוד ל"שיקגו", להיט מברודוויי מלפני שלושים שנה, וגם הוא ספקטקל, ובעקבותיו באו עוד כמה. אבל כמה עיבודים של דרמות אתה רואה? אני זוכר רק את הסרט ההוא עם פאלטרו והופקינס. מישהו בכלל יודע אם יש עכשיו טנסי ויליאמס או הרולד פינטר חדש? מישהו היה שם לב אם היה? איזה ספרים מעובדים לסרטים שהם לא ספרי הרפתקאות, אקשן ואפקטים? אפילו ספריו של סטיבן קינג מעובדים ב-15 השנים האחרונות רק לטלוויזיה.
למעשה היא נמשכה משנות החמישים
(נדמה לי ש 1953) ועד סוף שנות השבעים, עם התעוררות קלה באמצע שנות השמונים.
וגם היום הוליווד מפיקה מאות סרטים בשנה ורק חלק קטן מהם (באופן יחסי) הם סרטי אירוע. פשוט, הם מקבלים יותר יחסי ציבור (ואני משער שזה היה נכון גם לגבי סרטי האירוע של שנות החמישים והשישים). לצד אלה יוצאים כל הזמן סרטים קאמריים יותר, קטנים יותר וכו… חלקם לא מגיעים ארצה וחלקם כן. ואגב, קרה כבר שבלוקבאסטר הוליוודי שהרוויח הרבה מאד באמריקה לא הגיע למסכי ארצנו. הדוגמה האחרונה שעולה היא "למוני סניקט: סדרה של צרות" (גם הוא מבוסס על ספר).
כשאתה טוען שאין יותר סרטים שמבוססים על סרטים ומחזות (ושאינם ספקטאקל) או סתם סרטים "קטנים" אתה מתעלם מסרטים כמו הר ברוקבק, הצד הטוב של הכעס, האחות בטי, הכתם האנושי, חיים בלתי גמורים, הגנן המתמיד, ועוד לא מעטים שיצאו בשנים האחרונות.
הסרטים שאתה מציין
הם ברובם לא סרטים הוליוודיים. לא כל סרט דובר אנגלית הוא סרט הוליוודי.
הם הופקו על ידי אולפן אמריקאי
במקרה של "הר ברוקבק" אפילו אולפן גדול. זה די עושה אותם הוליוודיים.
ברוקבק הופק על ידי פוקוס פיקצ'רז
לא ממש אולפן גדול.
אף אחד לא סיפר את זה לשחקנים
שחקני המשנה של "ברוקבק" תבעו את המפיקים כי שילמו להם לפי מחירים של סרט דל תקציב ואז הפיצו את הסרט באלפי בתי קולנוע. רשמית זה עדיין סרט עצמאי. למישהו יש מידע נוסף?
ולא קרה אף פעם שאנשי צוות תבעו אולפן גדול?
בכל מקרה, פוקוס הוא אולפן אמריקאי. לפי ההגיון הזה גם "שר הטבעות" אינו סרט הוליוודי כי הוא הופק על ידי "ני ליין" שגם החל את דרכו לא כאולפן הוליוודי. למעשה, הם לקחו הימור ענק (שהצליח) עם הפקת הענק של "שר הטבעות".
ב"הר ברוקבק" יש צוות הוליוודי לכל דבר: במאי הוליוודי, שחקנים ידועים ואפילו אפקטים ממוחשבים (גם אם הם נוגעים להכפלת הכבשים על ההר באופן דיגיטלי). הסרט, רחמנה לצלן, אף היה מועמד לפרס האוסקר.
בכל מקרה, נראה לי שאנו קצת סוטים מנושא הדיון על נקודה צדדית למדי.
ניו ליין הוא אולפן הוליוודי לכל דבר, בבעלות טיים וורנר
מה זה משנה איך הוא התחיל?
ל"הר ברוקבק" יש צוות הוליוודי, אבל גם ל"נמר דרקון" יש צוות הוליוודי. כמו שאמרו לי קודם, "נמר דרקון" הוא סרט סיני.
מאיפה אגב הגיע התאריך הזה?
מה קרה בסוף שנות השבעים? אם אנחנו כבר בשוונג, למה אי אפשר להגיד שהתחרות נמשכת עד עצם היום הזה, כבר חמישים ומשהו שנה?
ונראה לי ששכחנו פרט חשוב – לא הגדרנו מה זה להיט. ב-2006 להיט זה סרט שמרוויח בקולנוע פי שתיים או שלוש מהתקציב שלו (מתוך הנחה ששאר הכסף יגיע ממכירות הדי.וי.די). לפני עידן הווידאו, סרט יכול היה להרוויח פי חמש, עשר, או כמה עשרות, מהתקציב שלו.
חלף עם הרוח הוא כמו השואה
גורם להפסד טכני בדיון. סרט ייחודי בהיסטוריה של הקולנוע. אי אפשר להשליך ממנו על כלום.
אבל אז מה קורה כשאתה משווה את חלף עם הרוח לשואה?
נוצרת מעגליות פאראדוקסלית. זה לא משהו שעושים בחברה מנומסת.
אבל זאת בדיוק היתה הנקודה שלי.
שזה היה סרט ייחודי, ושסרטים ייחודיים היו קיימים גם לפני שנות השבעים. אם אסור לי להשתמש בסרטים ייחודיים כדוגמה לסרטים ייחודיים, יהיה לי קשה מאוד לנהל את הויכוח.
והצלחת
להגיד שהיה בדיוק אחד כזה. מזל טוב.
הזכרתי
עוד כמה סרטים בהודעה שלי. מועדים לשמחה.
ואודיסייה בחלל
דוגמא לזה שהוליווד עושה קולנוע ניסיוני ומעבר לעמק הבובות דוגמא לזה שהיא עושה פורנו.
אתה מכניס לי מילים לפה
לא אמרתי שלא הייתה חשיבות לשחקנים. אבל בגלל שכמות הסרטים הייתה גדולה יותר, גם כמות הכוכבים הייתה גדולה יותר (וכל אחד מהם השתתף בכמה סרטים כל שנה). אבל הכוכב היה בסך הכל כלי שבעזרתו הצופה בחר בסרט א' על פני סרט ב', בהנחה שהוא יוצא לקולנוע בכל מקרה. ב-2006 מעטים יוצאים לקולנוע בכל מקרה וזה מתבטא במגוון הסרטים שמוקרנים בקולנוע.
מצטער, לא התכוונתי
אני לא מנסה להתווכח, סתם לשאול שאלות. כפי שפתחתי וכתבתי – ברור לי שהרגלי הצפיה היו שונים. אני אפילו זוכר סיפור לגבי סרט מסוים של היצ'קוק (אולי זה היה "פסיכו"?) לגביו ביקש היצ'קוק מהצופים להקפיד להגיע לסרט הזה עם תחילתו, ולא באמצע.
האם השחקנים המשחקים בסרט הם לא חלק מהתוכן שלו? כמו גם המפיק? תוכן אינו רק עלילה, או שאני טועה בכוונתך?
אבל עוד משהו – אם באמת השחקנים שימשו למשיכת קהל לסרט אחד על פני השני, מדוע שהעלילה לא תשמש לאותו הדבר? הרי היתה פריחה של סרטי ז'אנרים מסוימים בתקופות שונות (סקרובול, אפוסים היסטוריים וכן הלאה) – או שגם זה לא נחשב ב-"תוכן" מבחינתך, אלא רק העלילה עצמה?
התכוונתי לתוכן *ספציפי*
ז'אנר זה סיווג כללי.
וכן, זה היה "פסיכו".
הערה קצרה
אילו בעבר (ואני לא טוען שלא) אכן היה מגוון רב יותר של סרטים שונים, ואילו מצד שני, אנשים היו מגיעים לקולנוע גם באמצע סרט. המסקנה הנגזרת היא כי למרות המגוון הרב של הסרטים, הם היו עדיין בעלי נוסחאות דומות יחסית, שאם לא כן – אדם שמגיע באמצע סרט לא יבין אותו.
מה שאומר שדוקא התפתחות סרטי הספקטקל והאירוע, היא היא שתרמה לתרבות הלוואי של סרטים מורכבים יותר וצפויים הרבה פחות. כאלה שאי אפשר יהיה להבין בשום פנים ואופן אם נכנסים אליהם באמצע.
הערה קצרה
או, לחילופין, כפי ש-ravy ציין, "הבנת הסרט" לא היתה המטרה היחידה, או אפילו העיקרית, של הליכה לקולנוע. כלומר – חווית הצפיה בקולנוע הכילה הרבה יותר דברים מאשר הסרט שעל המסך והבנת העלילה בו בלבד.
אגב – כשאני חושב על סרטים כגון "השינה הגדולה", "הנץ ממלטה", או "עד התביעה", קשה לי להאמין שמישהו היה יכול להכנס באמצע ולהבין אותם. הם לחלוטין לא "סרטי נוסחא".
הערה קצרה
אתה שואל את זה על סמך הידע הקודם שלך או תוך כדי שאתה מתעלם מהידע הקודם שלך? האם באמת כל הסרטים מתקופת הוליווד הקלאסית היו פרימיטיביים ונוסחתיים? האם סרטי הספקטקל של עשרים השנים האחרונות באמת כל כך מורכבים?
לא דיברתי על פרימיטיביות אלא על נוסחתיות
ברור לי שזה לא תמיד נכון וסולוצו כאמור הזכיר את השניה הגדולה ואת הנץ ממלטה, שבהם זה גם לא נכון. אבל עם הסתייגות קצרה.
גם בהנץ ממלטה וגם בהשינה הגדולה, ברור די מהר לצופה עם מי הוא צריך להזדהות. אין לו מושג מה קורה בסרט, אבל הוא לפחות יכול לדעת בעד מי הוא. (בוגרט כמובן). מעבר לכך, כשאני חושב על סרטים ישנים, בין אם מדובר בגארי קופר, ג'ון ווין, ג'יימס סטיוארט או ספנסר טרייסי. מדובר המון פעמים בסרטים בעלי נוסחה ברורה, שבתוכה לעיתים, ואם הבמאי ידע מה הוא עושה (היצ'קוק למשל) היתה אפשרות לרתום את הנוסחה ולווסת אותה לסרטים חכמים באמת.
כלומר, קולנוע טוב ומעורר מחשבה אבל כמעט תמיד במסגרת קלאסית של טוב ורע ברורים, של הזדהות ברורה וכו'.
במילים אחרות. אני לא יודע איך סרט כמו ממנטו או ספרות זולה היה יכול להצליח בתקופה כפי שאתה מתאר בעבר.
אגב, ובזה בטח תתקן אותי, אבל כשאני חושב גם על שחקנים מהעבר, הם בדרך כלל שיחקו דמויות דומות, סטריאוטיפיות. ג'יימס סטיוארט היה תמיד האיש הטוב והנאיבי, רוברט מיצ'אם היה האיש הרע, ג'ון ווין היה המאצ'ו הכל אמריקאי, גארי קופר היה כמו ג'יימס סטיוארט. פיטר לורה היה המוזר עם המבטא.
אין לי ספק שהיו יוצאי דופן (ההרג, ג'ונגל האספלט, שדרות סנסט, שיפוי כפול) ועם זאת, היו הרבה יותר שלא.
ובלי מילה על פוסט מודרניזם.
לא דיברתי על פרימיטיביות אלא על נוסחתיות
אני הראשון שיגיד שהקולנוע ההוליוודי הקלאסי הוא די מוגבל, אבל גם הקולנוע ההוליוודי העכשווי די מוגבל. אתה מביא כדוגמאות סרטים כמו "ממנטו" ו"ספרות זולה", שוכח לציין שהם לא יצאו מהאולפנים הגדולים ולא אופייניים לתוצרת של האולפנים הגדולים. לא בדיוק חוכמה.
בעניין הטייפקסטינג של השחקנים, זה לא באמת נכון. לכל אחד מהשחקנים שאתה מדבר עליהם באמת הייתה פרסונה מאוד ספציפית, אבל חלק משמעותי מהזמן הם השתתפו בסרטים שהפכו את הפרסונה הזאת אינסייד-אאוט, השתמשו בה בצורה אירונית וכו'. אם תסתכל על התפקידים של ג'יימס סטוארט, תראה שהוא היה האיש הטוב והנאיבי בעיקר עד שנות החמישים, והחל מתחילת החמישים הוא הפך לאפל ונוירוטי הרבה יותר.
ואגב
אנחנו (או לפחות אני) לא מדברים רק על הוליווד הקלאסית. הנטייה הזאת להיכנס באמצע הסרט יותר מזוהה עם התקופה שנגמרה בסביבות שנות השישים. בשנות השבעים, לפני הספקטקל, אנשים כבר נכנסו בתחילת הסרט. ובעשור הזה יצאו הרבה מהסרטים המורכבים ביותר בתולדות הקולנוע. אז זאת לא דיכוטומיה של "או זה או זה", יש כמה וכמה קטגוריות באמצע.
אגב, בארץ המנהג של להיכנס לסרט באמצע
מעולם לא היה נפוץ. בבתי הקולנוע בשנות השישים והשבעים היו לרוב שלוש הצגות (יומית, ושתי הצגות ערב) וכולם יצאו בסוף הסרט.
בית הקולנוע היחיד בארץ שאפשר להישאר מהצגה להצגה היה קולנוע "פריז" בת"א שהיה אחד הבודדים שהקרינו סרטים לאורך כל היום.
(אני כמובן מתעלם מהאולמות שהקרינו פורנו, שם הבנת העלילה באמת מעולם לא היתה העיקר וכמובן ששם נין היה לעבור מהצגה להצגה).
סתם הערה: אני לא בטוח שב-2006 'מעטים יוצאים לקולנוע בכל מקרה'.
מנסיוני האישי, בנוגע לעצמי ולאנשים שאני מכיר, האמירה "בואו נלך לסרט. איזה סרטים יש?" עדיין נפוצה, ממש כמו האמירה "בואו נלך לסרט המגניב הזה שרצינו לראות, ושראינו את כל הפרסומות שלו".
כמובן, לא עשיתי מחקר סטטיסטי בשאלה כמה בדיוק שתי האמירות נפוצות. אבל מה גורם לך לומר בביטחון שהראשונה הרבה פחות נפוצה מהשניה? כלומר, איך אתה יודע שמעטים יוצאים לקולנוע בכל מקרה? וכמה בערך זה "מעטים"?
סתם הערה: אני לא בטוח שב-2006 'מעטים יוצאים לקולנוע בכל מקרה'.
גם אני לא עשיתי מחקר בנושא ואין לי מספרים קונקרטיים. אולי לרד פיש יש.
מצד שני, לי אישית זה נראה כאילו מבחר הסרטים שמגיעים אלינו לקולנוע נובע מתפיסת המפיצים שיש הרבה יותר אנשים מהקטגוריה השנייה. וזה הרי מה שקובע, לא?
אם אין לך מספרים קונקרטיים, האמירה שלך היתה קצת מטעה.
גם לגבי המפיצים אני לא בטוח. איך אתה מגיע למסקנה שגם 1. מבחר הסרטים בקולנוע השתנה (הצטמצם?) משמעותית, וגם 2. זה נובע מכך שהמפיצים חושבים שאנשים הולכים לסרטים מסוימים, ולא לקולנוע?
נשמע כמו יותר מדי הנחות, אלא אם כן יש לך במקרה הזה יותר מידע מוצק.
אם אין לך מספרים קונקרטיים, האמירה שלך היתה קצת מטעה.
אני חושב שאסף הביא לינק לכתבה בהוליווד רפורטר שמדברת על זה שלפי המפיצים (אולפנים? פרסומאים? לא זוכר) אנשים הולכים בעיקר לסרטים ספציפיים. האם זה לא מידע מוצק?
לגבי מבחר הסרטים, תצטרך קודם להבהיר האם אנחנו מדברים על ארה"ב, ישראל, או באופן כללי.
כן! נכון! בדיוק! נפלא!
אהם.
מצטער, אין לי לינק
אבל אני זוכר מאמר שהתפרסם מתישהו בשנים האחרונות שעסק בשמות של סרטים, וטען ששמות הולכים ונעשים קצרים וישירים יותר (פעם היה אפשר לקרוא לסרט על הטיטניק 'לילה שלא יישכח'. היום קוראים לו 'טיטניק') דווקא משום שיותר אנשים מגיעים לקולנוע בלי לדעת מראש לאיזה סרט יילכו, ואת ההחלטה הם מבצעים במקום.
אז קבל אותו
שוב
http://www.hollywoodreporter.com/thr/columns/grove_display.jsp?vnu_content_id=1002914168
והקטע הספציפי בכתבה
באמת שהיום, במיוחד בעידן הפלאפונים
אין לי שום חשק שאנשים יחזרו "ללכת לקולנוע" במקום "לראות סרט". מי שרוצה לדבר עם החבר'ה, להתמזמז או לשבת מול המזגן – שיעשה את זה בכל מקום חוץ מבבית הקולנוע, מקום שאליו אנשים הולכים לראות סרטים ולא רוצים שיפריעו להם.
והקטע הספציפי הזה מתייחס
לסרטים "גדולים" – וכאלה תמיד היו. השיווק נעשה יותר אגרסיווי, אבל זה נכון לגבי כל התעשיה בכללותה, גם לגבי סרטים קטנים יותר. ועדיין, עם כל מאמצי השיווק והבלוקבסטרים כשמישהו מגיע לקולנוע ואין כרטיסים לסרט שרצה הוא ילך לסרט אחר המציג באותו קומפלקס. פעם, האופציה הזו לא היתה קיימת. הגעת לקולנוע ולא היו כרטיסים, יכולת לנסות את הקולנוע הסמוך (אם היה) או ללכת לעשות משהו אחר. שלא לדבר על כך שכיום יש כאלה שפשוט מגיעים לקופה ובוחרים את הסרט לפי ההצגה הבאה.
ומצד שני
האנשים היחידים שיכולים לבחור סרט בצורה שרירותית הם האנשים שהולכים לקולנוע "פעם ב…", כי כמות הסרטים שיוצאים בשבוע היא מגוחכת וכמות הסרטים שמוקרנים במקביל בישראל בכל רגע נתון היא פתטית.
בוא נראה:
השבוע עלו בבתי הקולנוע בארץ ארבעה סרטים חדשים. בשבוע שעבר עלו שבעה, כלומר בפרק זמן של שבועיים עלו בארץ (בזמן מלחמה) 11 סרטים חדשים. רחוק מלהיות פתטי.
כרגע מוצגים כ 55 סרטים שונים באזור תל-אביב. גם כן, לא ממש פתטי.
בשבוע הבא, אגב, יעלו עוד ששה סרטים חדשים. הספק נאה ביותר. בשנות השבעים, אגב, כשהיו בתי קולנוע בעלי מסך יחיד עלו פחות סרטים מדי שבוע. וזה רק בארץ.
בארה"ב עלו השבוע 8 סרטים חדשים, בשבוע הבא יעלו חמישה נוספים, בשבוע שלאחר מכן 8 נוספים, בשבוע שלאחר מכן 7 נוספים, בשבוע שלאחריו 7 נוספים, ואחר כך 5 נוספים. כלומר בתקופה של כחודש יעלו בארה"ב 35 סרטים חדשים, וזה מבלי לספור את אלה שכבר רצים. אתה בטוח שבשנות השישים והשבעים הממוצעים היו אחרים?
כמו שכתבתי לרד
ואני אנסח מחדש: בארץ עולים ארבעה סרטים וזה אומר שמוקרנים ארבעה סרטים חדשים בכל המדינה. בארה"ב עולים שמונה סרטים וזה אומר שיכולים לעלות למעשה הרבה יותר, כי המספר הזה לא כולל תופעות איזוריות, סרטים ישנים שחזרו להקרנה לשבוע או חודש, פסטיבלים, רטרוספקטיבות וכל מיני כאלה.
לא פתטית בכלל.
בכל יום נתון מוקרנים בבתי הקולנוע בארץ לפחות 60 סרטים שונים. בחודש יולי לבדו יצאו לאקרנים 24 סרטים חדשים. אין לי נתונים, אבל אני בכלל לא בטוח שבדנמרק, או כל מדינה אחרת בעלת מספר תושבים דומה, מוקרנים סרטים רבים יותר.
הבעיה היא לא הכמה, אלא האיזה. אם מורידים מהרשימה את הסרטים שהם זבל שבמדינות מתוקנות מגיע ישר ל-DVD במקרה הטוב, ואת הסרטים שמוצגים בלא יותר משניים-שלושה מסכים ברחבי הארץ, נשארים עם מספר מרשים פחות. וגם כאן, אני לא יודע אם המצב הוא טוב יותר בדנמרק, או באוהיו. רק במרכזים עירוניים ענקיים כמו ניו יורק או לונדון קיים תמיד מבחר גדול של סרטים טובים.
אז תחליט
הרבה או קצת? יש הרבה כותרים ועדיין אין מה לראות. אני הרי לא מדבר על מבחר לשם המבחר, אלא לשם הצפייה בו.
ובלונדון דווקא המבחר די לא משהו. אבל בשיקגו מקרינים השבוע כ-110 סרטים. אתה שוכח שברוב המדינות המתוקנות רואים גם סרטים ישנים בקולנוע, בין אם ב-second run או revivals למיניהם, ובארץ הם פשוט עוברים דרך הסינמטק ונעלמים.
הבעיה היא לא המספר אלא המבחר.
זאת הנקודה שלי. חוץ מזה, אני מסכים איתך (קורה).
טראוויס ביקל היה מתגאה בך
עכשיו זה הופך למעניין.
תחשוב על הייחוד של חוויית הצפייה בפורנו. עכשיו דמיין לעצמך מיקום עדיף – אולם מלא זרים או החדר האינטימי שלך.
זה שטוקבקיסטים לא מזילים דמעה על מבקרי הקולנוע,
לא אומר שהאדם הממוצע, כשהוא רוצה ללכת לסרט בסוף שבוע, ופותח את העיתון, לא יתמה לעצמו בשמץ של רוגז למה אין ביקורת על הסרטים החדשים.
וזו גם הזדמנות טובה להעיר משהו שקל לשכוח היום – תגובות באינטרנט לא מהוות בשום צורה מדגם סטטיסטי מייצג ואמין של דעת הקהל. במקרה הטוב, הן משקפות רק את דעת האנשים המוחצנים ביותר (אלה שיושבים וכותבים תגובות). במקרה הרע, הן "שתולות" מטעם בעלי עניין, שאפילו שוכרים משרדי פרסום כדי שיפרסמו תגובות בעדם (זה עולם מכוער).
למרות כל ההסתייגויות האלה, ברור שמי שנפגע ישירות ובצורה חזקה מהעניין, הוא המבקרים. וייתכן מאוד, באמת, שרוב צופי הקולנוע לא רואים בהחלטה של המפיצים פגיעה ממשית – במיוחד כשיש כל כך הרבה דברים משמעותיים יותר שמפריעים לבנאדם ממוצע כל יום. ועדיין, גם אם *המבקרים* הספציפיים לגמרי לא רלונטיים לצופים, לא הייתי אומר ש*הביקורות*, ככלל, לגמרי לא רלונטיות.
עם כל יום שעובר
אני יותר ויותר אוהב את
המפיצים מכתיבים את חוקי המשחק
והמבקרים והקהל נכנעים להם בלי לחשוב פעמיים.
ואני לא מדבר על דחיית הביקורות בשבוע, אלא על ההנחה שעומדת בבסיס התופעה החדשה הזאת. משום מה כולם בטוחים שהשבוע הראשון ליציאת הסרט הוא משמעותית יותר חשוב מהשבוע השני או כל שבוע אחר. המפיצים (והאולפנים שמפיקים את הסרטים, וכו) אוהבים את השבוע הראשון ואף את סוף השבוע הראשון, כי זה נותן מספרים יותר אטרקטיביים בטבלת שוברי הקופות. אז הם מדרבנים את הקהל לרוץ לראות את הסרט כמה שיותר מוקדם, סמוך לתאריך יציאתו. המבקרים, במקום להתנגד, משחקים לתוך ידיהם של האולפנים, וממהרים לפרסם ביקורת כמה שיותר מוקדם. ואפילו מתרעמים כשאותו הגורם שהכתיב להם את חוקי המשחק מונע מהם לשחק את המשחק.
אבל למה בעצם? מי צריך את האובססיה הזאת עם השבוע הראשון? הסרט הוא לא אותו סרט גם בשבוע השני? מה כבר יקרה? יזיזו אותו לאולם קטן יותר? יקרינו אותו בשני בתי קולנוע בתל אביב במקום שלושה?
ומצד שני, הרי האידיאולוגיה המפוקפקת הזאת של האולפנים/מפיצים כבר התחילה מזמן להניב פירות בעייתיים. חלק גדול מהצופים הפנימו בצורה כל כך קיצונית את המסר של "כמה שיותר חדש, יותר טוב" שהם בכלל לא מחכים לשבוע הראשון ומורידים את הסרט מהאינטרנט. בגלל שהאולפנים יודעים לפנות לצופה רק דרך חדשנות, לא איכות, הם תוקעים גול עצמי.
שניה אחת
זה לא היית אתה שהתרעם על כך ש"חיים בן השורות" נעלם במהירות ממרבית המסכים ונדחק לכמה אולמות קולנוע מרוחקים ועלובים?
מי שלא הלך לסרט בשבועיים הראשונים לצאתו – בדר"כ בעקבות קריאת הביקורות הנלהבות – לא ראה אותו כבר בקולנוע.
ואם נדמה לך שנתקלת בנימה של מרמור בדבריי, אתה צודק לגמרי.
שניה אחת
ההתרעמות שלי נבעה מזה שהביקורת לא פורסמה למרות שהיא נכתבה והוגשה לעורכים זמן קצר אחרי יציאת הסרט, לא מהתנהגות המפיצים ו/או בעלי בתי הקולנוע. הסרט אגב עדיין רץ בבתי הקולנוע, ועד לפני שבוע לדעתי אפילו הוקרן מחוץ לאזור המרכז.
כמובן כדאי לעשות הפרדה בין סרטי ה"איכות" שאינם נמצאים בסכנה ברורה ומיידית ולבין הסרטים המיינסטרימיים. להזכירך, המפיצים עצמם עושים את ההפרדה הזאת – סרטי שני/קולנוע לב ממשיכים עם הקרנות העיתונאים. הסרטים המיינסטרימיים מגיעים לארץ לא בגלל שהם טובים, גם אם חלקם טובים, אלא מסיבות אחרות. כדי לגלות האם הסרטים האלה טובים באמת או רק משווקים בצורה אפקטיבית, אין בעיה לחכות לשבוע השני.
שניה אחת
כתבת ביקורת על הסרט והיא לא פורסמה? חבל.
כמה הערות:
1. באזור המרכז מוקרן "חיים בין השורות" במרכז רק ברב חן בניין האופרה. לפני כן הוא הוצג גם בקולוני. בשני המקרים האלה מדובר על בתי קולנוע רעים עד גרועים. אני מעדיף לחכות לדיוידי ולא לצפות בסרט שם.
2. כפי שיכלת ללמוד מהדיונים החרם תקף גם כשזה נוגע לסרטים הקטנים, סרטי ה"איכות" של אותם מפיציםרודנים כגון "מצוץ מהאצבע".
3. גם לסרטי המיינסטרים הכי גדולים עם התקציב הכי מנופח יש זמן מוקצב על מסכי הקולנוע הגדולים. בחלק גדול מבתי הקולנוע ישנם מעט מסכים ראויים וכל השאר בינוניים עד מזעריים. לא אחת יוצאים שני סרטים ברצף שבוע אחרי שבוע ואז הסרט הגדול הראשון מוגלה לאולמות הפחותים. בהחלט יש בעיה לחכות לשבוע השני.
כל זה עדיין שולי לעומת השאלה העיקרית שעליה המפיצים עדיין לא נתנו תשובה מספקת: למה לי בתור צופה אין זכות לקרוא בעיתון דיעה על סרט ביום ההפצה?
שניה אחת
חס וחלילה. תחש בן דוד כתב ביקורת ל"חיים בין השורות". אני לא כותב שום ביקורות.
"מצוץ מהאצבע" רץ כרגע (בשבוע השני) רק בסינמה סיטי. האם בשבוע הראשון ההפצה שלו הייתה יותר גדולה?
יש לך זכות לקרוא דעה ביום ההפצה. אתה יכול לקרוא אינסוף דעות באינטרנט, גם של אנשים רגילים וגם של מבקרים מקצועיים (כמות הסרטים שיוצאים בארץ לפני ארה"ב/אנגליה היא זניחה). הדעה היחידה שאתה לא יכול לקרוא היא של מבקר ישראלי שאתה אוהב את הטעם שלו ואת דעותיו. חשבתי שזה פקטור די חשוב, אבל רד תיקן אותי. אז למעשה אין שום בעיה לקרוא דעות בזמן, או אפילו לפני, יציאת הסרט, כל עוד לא נורא איכפת לך של מי הדעה. גם לזה רד הציע פתרון – המבקרים הישראלים הם לא כוכבים, ואין בעיה להמיר את הדעה שלהם בדעה של מבקר אחר.
איזה כיף
תמיד רציתי לומר שדברי הוצאו מהקשרם ועוותו, ולהתכוון לזה. חשבת ללכת לפוליטיקה?
חשבתי, אבל במקצוע הנוכחי שלי האוכל יותר טוב
ואיך הוצאתי אותם מהקשרם אם ההקשר נשאר אותו הקשר?
רד פיש שכנע אותי
ברווז שאל: "למה לי בתור צופה אין זכות לקרוא בעיתון דיעה על סרט ביום ההפצה?". אתה ענית בשם המפיצים, וציינת שאני שכנעתי אותך בכך (אמת ונכון, כל מה שאמרת שאמרתי – אמרתי) כלומר גרמת לי להישמע כאילו אני מצדד במפיצים, מה שהוא כמובן לא נכון. אני אמרתי את הדברים בהקשר של "איך עתון שרוצה לתת לקוראים את השירות המינימלי לו הוא מחויב יכול ברוב המקרים להסתדר, אם כי לא באופן אידיאלי, בלי הקרנות עתונאים". אתה הצגת את זה כנימוק לאי-נחיצותן של ההקרנות. מה, לא שמת לב?
אה, אופס
באמת לא שמתי לב. לא דיברתי על אי-נחיצותן של ההקרנות אלא על אי-נחיצותם של המבקרים. למעשה המאבק הזה של המפיצים במבקרים הופך את המבקרים לבלתי רלבנטיים. ואם אני מבין אותך נכון, דעתך בנושא הזה יותר קיצונית מדעתי.
שניה אחת
אגב, לגבי סרטי איכות של מפיצים גדולים – כולם מגיעים בסוף לסינמטק ולפעמים זוכים שם להצלחה גדולה יותר מהפצות מסחריות. אם אתה ממילא מדבר על אזור המרכז (או ירושלים, או חיפה), הייתי חושב שסינמטק הוא אופציה שאמורה להיות מקובלת עלייך. תוך חודש-חודשיים תראה שם גם את "חיים בין השורות" וגם את "מצוץ מהאצבע". למעשה "מצוץ מהאצבע" זכה לבכורה בסינמטקים עוד לפני היציאה הרשמית שלו.
והנה פתרנו את בעיית הסרטים הקטנים/איכותיים. כל מה שנשאר זה הסרטים ההוליוודיים הענקיים. כשניסיתי לראות את "קינג קונג" בשבוע השני להקרנתו, ולא בגלל היעדר ביקורות, גיליתי שהוא רץ באולם הכי קטן ומצ'וקמק בעזריאלי. פה אני מודה שיש בעיה.
זה לא פותר כלום
היה לי מנוי על הסינמטק במשך שנתיים וגיליתי את חוק מרפי הסינמטקי – ככל שהסרט שמוקרן באותו יום יותר אטרקטיבי עבורי, כך אני אהיה יותר עסוק.
לא תודה. אני מעדיף לראות סרטים כמה שיותר קרוב למועד יציאתם ולברר קודם באיזה אולם הם מוקרנים. ולמה לא בעצם?
זה לא פותר כלום
בגלל זה סרטים חדשים מוקרנים בסינמטק כמה פעמים, בימים ושעות שונות. אם אתה כל כך עסוק שאתה לא יכול לראות סרט שמוקרן גם בשישי בערב וגם בשבת בצהריים וגם באמצע השבוע, איך אתה מספיק לראות סרטים בקולנוע בשבוע הראשון להקרנתם?
וזה נראה כאילו הטענה שלך היא לא נגד המלחמה של המפיצים/בעלי בתי הקולנוע במבקרים, אלא במדיניות ההקרנה שלהם. אם המפיצים עצמם נותנים לסרטים שלהם בקושי שבוע של חסד לפני שהם מתחילים להזיז אותו לאולמות פחות משוכללים או להוריד אותו מהמסכים בכלל, זה נראה לי כמו בעיה גדולה יותר מחסימת הביקורות בשבוע הראשון.
זה לא פותר כלום
אתה מתווכח עכשיו רק כדי להתווכח, נכון?
1. שתי הקרנות בשבוע פחות נוחות לי משלוש הקרנות ביום במשך שבוע. לא נראה לי קשה להבין את זה.
2. עניין המסכים הוא שולי יחסית. התמקדתי בו כתשובה על התהיה שלך, מה יקרה אם הצופים יתאפקו שבוע או שבועיים. אז יקרה. השאלה היא כאמור, למה לא לפרסם את הביקורות באותו השבוע ולתת לקוראים\\צופים את מלוא הדעות והמידע על כל הסרטים בבתי הקולנוע. על כך לא המפיצים ענו וגם לא אתה. התשובה של רד פיש שציטטת רק מחזקת את הצורך בפרסום ביקורות בשבוע היציאה (פרסום ביקורת מתורגמת או קריאה באינטרנט היא עדיין קריאת ביקורת, אם לא שמת לב).
3. אין לי טענה לגבי מדיניות ההקרנה של המפיצים, יש לי טענות קשות נגד איכות מרבית האולמות שלהם. לא אכפת לי לראות סרט וותיק ברב חן גבעתיים, אבל בבקשה אל תשליכו אותי לכוכים הקטנים בעזריאלי ללא מסכת חמצן.
מי בכלל הולך לעזראלי?
כבר שנים שלא הייתי שם בקולנוע. למי שגר באזור ת"א יש הרבה אופציות לראות סרטים של גלובוס בבתי קולנוע של רשתות אחרות. יש את רב-חן גבעתיים, רב-חן הרצליה, סינמה סיטי ובקרוב גם הקולנוע הענק על הגג של קניון איילון. כולם בתי קולנוע מוצלחים בהרבה מאלה של גלובוס, בסביבה, ומציגים גם סרטים של גלובוס אבל בתנאים משופרים בהרבה.
מי בכלל הולך לעזראלי?
מי שאין לו רכב, שבירר קודם שהסרט מוקרן באולם אחד ושהוא לא מוקרן בבתי קולנוע אחרים.
אין דבר כזה
אין אף סרט שמוקרן באולם 1 בעזריאלי שלא מוקרן במקביל בעוד עשרה אולמות לפחות ברחבי הארץ.
זה לא פותר כלום
למה לא לפרסם ביקורות באותו השבוע? אני חושב שמזה כל הדיון התחיל, לא? רוב המבקרים הישראלים קוטלים סרטי "בידור" ומשבחים סרטי "איכות". המפיצים לא מעוניינים בפרסום דעות שליליות ולכן הם מנסים להפריע למבקרים לבצע את עבודתם ולחתור תחת הסמכות שלהם. המגמה בארה"ב היא סילוק המבקרים הוותיקים עם סטנדרטים מיושנים של איכות והחלפתם במבקרים צעירים וקלי דעת, שאוהבים לשתף פעולה עם המפיצים. בקרוב אצלנו.
קריאת ביקורת באינטרנט היא עדיין ביקורת, בהחלט. אז למה אתה מתעקש על ביקורות ספציפיות (בעברית, של מבקרים מקומיים, בעיתונות כתובה, ביום יציאת הסרט) כשאתה יכול לקבל כמות גדולה יותר של ביקורות, בדרך כלל אפילו לפני יציאת הסרט בישראל. האם ההתנגדות שלך היא עקרונית או פרקטית? מבחינה פרקטית אני רואה רק שיפור.
שתי הקרנות בשבוע מול שלוש הקרנות ביום במשך שבוע היא, לגמרי במקרה, בדיוק הסיבה שמגיעים כל כך מעט סרטי "איכות" לישראל. "מצוץ מהאצבע" לא מביא יותר מדי צופים פר הקרנה אבל הוא תופס אולם בו אפשר להקרין את "אקס מן 3", וזה סיכון כלכלי. כשההקרנה היא חד פעמית, דו פעמית או תלת פעמית, הצופים נוטים לקום מהתחת. ההקרנה שהייתי בה בסינמטק הייתה מפוצצת.
זה לא פותר כלום
למה אתה מקשקש סתם?
גם אם יש ביקורות "בעברית, של מבקרים מקומיים, בעיתונות כתובה, ביום יציאת הסרט", יש עדיין ביקורות באינטרנט. לא הבנתי איך אני אוכל לקבל כמות גדולה יותר של ביקורות, אם יורידו את המבקרים הוותיקים, הקבועים, בעברית?
ההתנגדות שלי היא עקרונית ופרקטית. תנו לי בבקשה, אתה והמפיצים, להחליט לבד את מי אני רוצה לקרוא ומתי.
שנה וקצת אחרי תחילת החרם
ובארה"ב מסתבר שבמקום שהאולפנים יעשו למפיץ הישראלי "נו נו נו!" הם אומרים לעצמם "היי, דוקא רעיון לא רע בכלל": יאיר רוה מדווח בבלוגו שאולפני פוקס מחרימים אף הם את המבקרים
http://cinemascope.co.il/?p=639
אבל צריך להבהיר שזה עדיין לא דומה.
החרם שלהם, שגם הוא נשמע אידיוטי, מוגבל עדיין לאזורים מסוימים ומבקרים מסוימים; הם לא דרשו מכל המבקרים כאחד להפסיק לכתוב ביקורות בשבוע הראשון; ופוקס הם רק אולפן אחד, הם לא חולשים על כ-50% מהסרטים בשוק.